מנורת הכנסת
מנורת הכנסת היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים. את המנורה העניקו אנשים שונים ובהם חברי הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני, שעמל עליה במשך שש שנים. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
רקע
בשנת 1950, כשנה וחצי לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פנה הלורד אדווין סמואל, בנו של הרברט סמואל, שהיה הנציב העליון הבריטי הראשון של ארץ ישראל, לבֶּנוֹ אֶלְקָן, וביקש ממנו ליצור פסל ברונזה בצורת מנורה, כדי להעניקה כשי למדינת ישראל הצעירה. מטרת השי הייתה "לבטא את הערצת הפרלמנט הבריטי ואת המשך ידידותו החמה למדינת ישראל החדשה, לממשלתה, לעמה, ומעל לכל - לכנסת שלה."[1] אלקן התגורר בלונדון משנת 1933, לאחר שעזב את גרמניה עם עלות הנאצים לשלטון. הוא היה אמן ידוע באנגליה, ובעל ניסיון עשיר בעבודה בברונזה, לאחר שיצר כמה מנורות, ובמיוחד זו של כנסיית ווסטמינסטר שבלונדון. אלקן השקיע שש שנים מחייו ביצירת המנורה, בעיקר בתחום העיוני, שכן ביקש ליצור מנורה ייחודית, שתספר את תולדות עם ישראל במשך אלפי שנות היסטוריה.
הבחירה בסמל המנורה כשי למדינת ישראל התבססה על סמל המדינה, שנקבע על ידי הכנסת הראשונה כמנורת שבעת הקנים. תבנית מנורת הכנסת דומה למנורה המופיעה בסמל המדינה, שהיא עצמה העתק של המנורה המופיעה כתבליט בשער טיטוס שברומא. התבליט שבשער מציג שבויים מממלכת יהודה הנושאים לרומא את אוצרות בית המקדש, לאחר חורבנו בשנת 70 לספירה, ובהם המנורה. מאחר שהשער מתוארך לשנת 79 לספירה, נחשב התבליט כתיאור נאמן של מנורת בית המקדש, מתוך הנחה שהאמן שיצר את התבליט ראה את המנורה עצמה במו עיניו.
מימון
הקושי שעמד בתחילה בפני הלורד סמואל היה בהשגת מימון לבניית מנורה, אך בהחלטה משותפת החל אלקן בעבודה, מתוך תקווה שהמימון יושג. במקביל, הקימו הלורד סמואל וכמה ידידים את "ועדת הקרן למען המנורה" (The Menorah Fund Committee), שפעלה בכמה אופנים לגיוס תרומות: קיום ארוחת ערב חגיגית ("דינֶר") בבית הלורדים הבריטי לקהל תורמים פוטנציאלי, הפצת חוברות, פרסום מודעות ועוד. הוועדה אף גייסה תרומות על פי תוכן המנורה, כך שכל תורם יכול היה לתרום באופן מכוון לתבליט זה או אחר המופיע בה. על בסיס המנורה משמאל ישנו פירוט באנגלית, המציין את התורמים העיקריים, ומהו התבליט שבחרו לתרום לו את כספם, בהתאם להקשר. ארגון ויצו, למשל, מימן את התבליט של רות ורחל; חברת 'מרקס אנד ספנסר' מימנה את תבליט חזון אחרית הימים; הברון ג'יימס דה רוטשילד מימן את תבליט רבן יוחנן בן זכאי לזכר אביו המנוח, הברון אדמונד דה רוטשילד; תבליט בר כוכבא מומן על ידי ארגון יוצאי הצבא היהודיים בבריטניה (The Association of Jewish Ex-servicemen); סר לואיס סטרלינג מימן את תבליט נחמיה ושבי ציון לכבודו של הלורד סמואל; חברת החשמל הארצישראלית (Palestine Electric Corporation) מימנה את התבליט שנקרא "האורות", שאינו מופיע כלל במנורה,[2] ועוד. בצדו השני של הבסיס נכתב באנגלית:
"המנורה היא יצירתו של בנו אלקן. הרעיון להעניק את המנורה (למדינת ישראל) היה של כמה מחברי הפרלמנט של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, כאות הערכה על הקמתו של משטר פרלמנטרי דמוקרטי במדינת ישראל. הוועדה שארגנה את הענקת השי כוללת חברים משני בתי הפרלמנט (הבריטי), וכן בריטים אחרים, בני דתות שונות... הענקת השי יצאה לפועל בזכות נדיבותם של בני בריטניה, וזכתה לתמיכתם הרבה של הבנקים המובילים באנגליה, ושל תאגידים תעשייתיים גדולים. תרומות קטנות נוספות, רבות מכדי שאפשר יהיה לציינן כאן, התקבלו מידי אזרחים בריטיים."
נראה שהתרומות היו אכן רבות, שכן ב-1955 גויס הסכום כולו, 20 אלף לירות שטרלינג, ובדצמבר באותה שנה הועברה המנורה לסדנת היציקה של מוריס סינגר בלונדון.
קשיים הלכתיים
כבר בתחילת 1951 צצה בעיה מכיוון אחר: הממסד בארץ הביע חשש כי הדתיים יתנגדו לקבלת מנורה הדומה לזו שעמדה בבית המקדש, מפני שעל פי ההלכה אין ליצור העתקים של כלי בית המקדש עד שייבנה, כמופיע בתלמוד הבבלי:
"לא יעשה אדם בית (ב)תבנית (ה)היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה; אבל עושה (מנורה) של חמשה ושל ששה ושל שמונה (קנים). ושל שבעה - לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות."[3]
בעיה הלכתית נוספת הייתה הימצאותם של פסלי בני אדם וחיות על המנורה, דבר שנתפס כנוגד את הציווי: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות, כ', ג') המופיע בעשרת הדברות. כן היה חשש שמא ירגיזו הדמויות ללא הבגדים את הציבור הדתי. המצדדים בקבלת השי טענו כי מנורת הכנסת המיועדת אינה חפץ פולחני, ולפיכך אין לראות בדמיונה למנורת המקדש כל בעיה תאולוגית. לגבי הפסלים נטען, כי מאחר שמדובר בתבליטים, שאינם בעלי שלושה ממדים מלאים, הרי שהאיסור ההלכתי אינו מופר כאן.
מה שהחל כמחווה סמלית של רצון טוב מצד בית הנבחרים הבריטי, הלך ותפח לממדים לא נעימים סביב השאלה האם מדינת ישראל מעוניינת בכלל במנורה, ואם כן, כיצד ניתן להכריח את הנותנים להתאימה לאילוצים ההלכתיים הנדרשים. סוגיות אלו הצריכו את התערבותם של גורמים חיצוניים שיתווכו בין הצדדים, ירגיעו את הרוחות, וינסו לתת מענה לשאלות אלה. בין הנושאים והנותנים היו אליהו אילת, שגריר ישראל בבריטניה; יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת; מרדכי איש שלום, סגן ראש עיריית ירושלים, ורבים אחרים. לבסוף הוחלט כי הרב הראשי לישראל דאז, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, יכריע בשאלות ההלכתיות, ועל פיו ייפול דבר. הרב הרצוג השתהה מאד בתשובתו, אך בסופו של דבר פסק כי המנורה ותבליטיה כשרים. בעקבות הפסיקה, ולמרות החששות, הגעת המנורה והצבתה בירושלים לא עוררו כל מחאה דתית.
מיקום המנורה
בחודש מרץ 1956 הגיעה המנורה, שמשקלה למעלה מארבעה טון, באונייה לנמל חיפה, ומשם הועברה לירושלים. את ההובלה ביצעה חינם חברת הספנות הישראלית, צים.[4] ב-15 באפריל 1956, במלאת שמונה שנים לעצמאות ישראל, נערך לכבוד המנורה טקס בלב ירושלים בהשתתפות אלפי צופים, כשדגלי ישראל ובריטניה מתנופפים ברחובות. באותו יום הוצבה המנורה על במה בבור שיבֶּר - גן שקוע, ששכן בסמוך לבית פרומין במרכז ירושלים, ששימש אז כמשכן הכנסת. את הטקס כיבד בנוכחותו קלמנט דייוויס, מנהיג המפלגה הליברלית, ששימש כיו"ר "ועדת הקרן למען המנורה". בין היתר אמר דייוויס:
"... מזל היה לנו שאמן גדול, אמן יהודי גדול, נמלט לבריטניה מציפורני הרוע של היטלר ומהזוועות שביצעו תלייניו במיליונים מהעם היהודי... אנו יודעים כי המנורה שיצר אלקן היא הסמל שבחרתם כדי שההולכים באפלה יראו אור גדול. מנורה זו היא מחווה מאת הפרלמנט הבריטי למדינת ישראל, מדינה חיה, שחלק משמעותי לה בעולם. בכנות, בענווה, ובכל כוחנו, אנו מתפללים לכך שמירושלים, עיר הנצח, העומדת על גבעה רמה, יזרח אור על עמה של ארץ קדושה זו, ודרכו על עמי העולם כולו."[5]
יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת, נשא נאום ארוך באותו טקס, ובין הדברים, אמר:
במשך עשר שנים שכנה המנורה בבור שיבֶּר, ששמו שוּנָה ל'גן המנורה', עד שב-1966 נדדה עם הכנסת למשכנה החדש בקרית הממשלה שבגבעת רם. בשני המקומות היא הועמדה תחת כיפת השמים, כאשר רק חזיתה מופנית לקהל (בצדה האחורי ממילא לא נראה דבר). מיקום זה עמד בניגוד לדרישת אלקן להציב את המנורה בחלל סגור, ולטענתן של ח' אוסטפלד וש' בץ בספרן על המנורה (עמ' 9), הסיבה לכך הייתה רצון הממסד להימנע למרות הכל מחיכוכים עם הממסד הדתי, ולכן הוחלט שהמנורה לא תוכנס למשכן הכנסת. מעניין כי אלקן לא הציב תנאים לגבי גודלו או צורתו של החלל, רק דרש כי מקור האור יהיה יחיד ויבוא מלמעלה, "כדי שהמנורה תוצג במלוא הדרה".[7] הוא אף צירף סקיצה לתדפיס שמסר עם המנורה: חדר אפל, שבמרכזו המנורה, המוארת באור חזק מן התקרה.
תמונות התקריב המופיעות בערך זה (להלן) צולמו בצהרי יום שמש, במטרה להציג את המנורה בתנאי התאורה הקרובים ביותר לאלה שדרש האמן. התמונות מלמדות כי פני הדמויות בתבליטים מתייחסים לאור עילי. כך לדוגמה איוב, הגוי אצל הלל, ירמיהו, אהרן, החסיד, שלמה המלך, השלדים בחזון העצמות היבשות ואחרות. הדבר בולט במיוחד בחלק מהדמויות, שראשן מוטה למעלה בזווית לא טבעית, כמו הדמות המרכזית בסצנת מרד גטו ורשה, הדמויות בסצנת המשיחיות או רבן יוחנן בן זכאי. בחלק מהתבליטים החפצים מוארים במיוחד מזווית כזו של תאורה, כמו לוחות הברית, הפמוטות שבידי רות, המילה 'שמע' ב'שמע ישראל', הלהבות סביב רבי חנינא בן תרדיון, דמותו של המקובל, ועוד.
משמעות המנורה
ד"ר אליק מישורי, בספרו 'שורו הביטו וראו' על איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, מנתח את נאומו של שפרינצק (לעיל) כהתעלמות מכוונת מן העובדה שהמנורה ניתנה במתנה מהפרלמנט הבריטי. השימוש שעשה בנאומו במונח הערטילאי "בריטניה הציונית" מהווה לדעתו של מישורי ביטוי לתפיסה סמלית שרווחה באותה עת, שראתה בעניין כולו את "שיבתה של מנורת המקדש הביתה". הוא טוען כי שפרינצק ראה במעשה של הבריטים מעין "תיקון" לעוול שגרמה האימפריה הרומית בימי קדם, "לפיכך אין למקבל כל צורך להביע תודה על משהו שהוחזר לו."[8] ביטוי לכך מביא מישורי בשיר של המשורר שלמה סקולסקי, שבחרה המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך לשלב באחד מפרסומיה:
מועמת, שחוקה ומוחלדת על שער ברומא חיכית,
אלפיים שנה כה בודדת, צַעַרְת המנורה, לא כבִית.
...
אוי, היו ימי סבל וצער, בצר התבוסס ישראל,
אבלה את בכית על השער, הנה חננך שוב הקל.
הנה שוב את גאה מתנוססת שוב בירושלים העיר,
את לבב שליחי העם שבכנסת, שלהבת קודשך שוב תאיר.
...
היכרנוך על שבעת אור קנייך, זו את שהארת במקדש,
עֲטַרנוך בזרי עלי-זית, שַמְנָם בך ידליק אור חדש.[9]
אלקן עצמו ראה במנורה יצירת מופת, הממשיכה שורה של יצירות גאוניות מהעולם כולו. במכתב ששלח למזכיר הכנסת, משה רוזטי, תיאר בלא מעט גאווה עצמית כיצד תשתלב יצירתו בעולם האמנות האוניברסלי:
"אנשים נוסעים לרומא כדי לחזות בקפלה סיסטינה; הם נוסעים לפריז כדי להתבונן בהערצה בפסל ונוס ממילו; הם נוסעים לפירנצה כדי לראות את דלתות הברונזה של גיברטי לבית הטבילה, ולבסוף הם נוסעים לירושלים כדי לראות את המנורה הכבירה המתנוססת על גבעת ציון."[10]
מבנה ותוכן
מנורת הכנסת מציגה תבליטים של כ-30 אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים, אותם ראה אלקן כחשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל. עקב צורתה הסימטרית של המנורה – קנה מרכזי, ושלושה קנים מכל צד – החליט אלקן להציב את התבליטים שלא בסדר כרונולוגי דווקא, אלא זה כנגד זה לפי סדר הקנים. באופן זה כל תבליט קשור בקשר ענייני של ניגודיות או השלמה עם התבליט בקנה הנגדי לו. בקנה המרכזי הציב אלקן את האירועים, הדמויות והמושגים שאותם ראה כחשובים והעיקריים ביותר בתולדות עם ישראל.
בסיס צמד הקנים הפנימיים מכוסה בעיטור גאומטרי מסולסל; בסיס הקנים האמצעיים מעוטר בפרחים ובסמלי שבטי ישראל; ולרוחב הקנים החיצוניים משני צדי המנורה מופיע הפסוק: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָא-וֹת" (זכריה, ד', ו'). מילים אלו לקוחות מנבואת זכריה, בה מופיעה מנורת זהב וענפי זית, ששימשו השראה לבחירת סמל מדינת ישראל:
וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה, וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ, וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ... לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָא-וֹת.
אלקן בחר לצטט פסוק זה מתוך ההקשר הברור לסמל המנורה, אך ייתכן שהיה זה בשל המסר שבו, המציין כי כוחו של עם ישראל ושל אלוקיו אינו בחוזק הפיזי, אלא דווקא בחוסן הרוחני. זוהי אמירה רבת משמעות, במנורה המציגה סצינות מלחמה וקרבות עקובים מדם מחד, ומאידך דמויות, אירועים או מושגים המבטאים תרבות ורוחניות. הפסוק מלמד אולי כי לדידו של אלקן, גוברים האחרונים על הראשונים, וצביונו של העם היהודי הוא דווקא ברוחו.
הקנה המרכזי
הקנה המרכזי, המסמל את "לב המנורה", מציג שבעה אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים שאותם ראה אלקן כחשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל.
מלחמת עמלק ברפידים
בראש קנה זה מוצג תבליט המתאר את קורות מלחמת עמלק ברפידים (שמות, י"ז, י'-י"ד):
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם."
התבליט מציג את משה רבנו עומד, כששתי ידיו מונפות אל על (ללא המטה), והן נתמכות על ידי אהרן וחור. ייחודו של קרב זה הוא באופן התנהלותו המוזר: לא כוחו הפיזי של צבא זה או אחר הוא שהכריע, אלא יכולתו של משה להחזיק את ידיו באוויר. כן נראה כאן כי עמלק נתפס כאויב מר במיוחד, עד כי ה' מבטיח למחותו באופן סופי.
מלחמת עמלק נחשבת לאירוע מכונן בתולדות עם ישראל, בשל תפיסת עמלק כאויב האולטימטיבי: הוא צץ בדמות חדשה בכל דור ודור, והבטחת ה' למחות את זכרו נתפסת כרלוונטית לכל האויבים בכל הדורות. כן יש כאן מסר תאולוגי, שהתקבל במסורת היהודית במשך הדורות, ואשר מופיע כבר במשנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח': "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלין."
לוחות הברית
לוחות הברית מוצגים במנורת הכנסת בדמות שני לוחות זהים בעלי קצה עליון מעוגל. הלוחות, שעליהם נכתבו עשרת הדברות שניתנו במתן תורה מייצגים את עיקרי האמונה והמוסר היהודיים, שאותם הנחילו לעולם. הכיתוב על הלוחות הוא שתי תיבות ראשונות בלבד מתוך הדיבר כולו. ברקע לוחות הברית נראות להבות אש, המסמלות את הסנה הבוער, ייצוג של ראשית התגלות ה' לדור שיצא לבסוף ממצרים.
רות המואביה ורחל אמנו
רות המואביה מוצגת בתבליט כשהיא מחזיקה ערימת שיבולים, והיא מסמלת את האשה הזרה שנטמעה בעם ישראל, ואף הפכה למייסדת השושלת שממנה יצאו מלכי יהודה. בתבליט נראית רות אוחזת פמוט ובו שלושה נרות שבת, המסמלים את הכוח הנשי ביהדות. מספר הנרות מסמל את שלושת הדורות שיעברו ממנה ועד להולדתו של דוד המלך, ראש שושלת המלוכה. בשל כך מופיע כתר גדול מעל הפמוט.
למרגלותיה של רות נראית רחל אמנו כורעת על הרצפה ומתייפחת, כביטוי לפסוק: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ... מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו, ל"א, י"ד-ט"ז). רות ורחל מייצגות כאן את העצמאות והמלוכה מחד, ואת הגלות והשעבוד מאידך. החיבור בין השתיים מבטא את עברו של העם היהודי, שבו שלובים גם אלה וגם אלה.
חזון העצמות היבשות
את חזון העצמות היבשות עיצב אלקן בדמות מלאך גדול עוטה גלימה מתנפנפת, הנוצר מארבע רוחות (ברקע) שמתאחדות לאחת. המלאך עובר מעל שלדים וחלקי עצמות, הנראים כמתרוממים מן הקרקע, בהתאם לחזון (יחזקאל, ל"ז, א'-י"ד):
הָיְתָה עָלַי יַד ה', וַיּוֹצִאֵנִי... וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת... כֹּה אָמַר ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם... וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ... וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה... כֹּה אָמַר ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.
הבחירה בחזון העצמות היבשות של יחזקאל כ"אירוע מפתח" בתולדות עם ישראל מובנת: החזון מתאר את אחרית הימים, את תחיית המתים, ואת חזרתו של העם כולו לארץ ישראל.
מרד גטו ורשה
על הקנה המרכזי מופיעים שני אירועים מהעת המודרנית: הקמת מדינת ישראל ומרד גטו ורשה. תבליט המרד מתאר דמויות רבות, המייצגות את היהודים השונים בגטו: הלוחמים נראים עם רובים בידיהם, או חמושים בגרזנים, מקלות וסכינים. לצדם נראות דמויות אחרות, כמו יהודי זקן, הנושא ספר תורה; אשה מתה, שמזרועותיה נשמט תינוק; איש זועק החוסם את פיו בכף ידו; קשישה המבכה את מותו של ילד מת שבזרועותיה ועוד. מעל כל אלה נראית דמות אדם גדול, זרועותיו פרוסות לצדדים, ועל חזהו שרשרת ועליה תליון מגן דוד. פניו של האיש מופנות בחוזקה כלפי מעלה, בתנוחה הנראית כתפילה. בפינה השמאלית העליונה נראה לוחם מניף קת רובה. זהו דיוקן עצמי של אלקן, שאמנם ניצל מן התופת, אך איבד רבים ממשפחתו בשואה.[11]
הבחירה במרד גטו ורשה כביטוי לשואה כולה הייתה אופיינית מאד בישראל בשנות החמישים ותחילת שנות השישים. היום שנבחר להנצחת הנספים נקרא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", והוא נערך מדי שנה בכ"ז בניסן, שהוא התאריך הקרוב ביותר ליום פרוץ המרד, שיכול היה לשמש כיום זיכרון. אלקן המשיך בקו זה, שביקש לפאר את הגבורה ואת גילויי ההתנגדות היהודית בשואה, שהיא לדבריו: "ההצדקה המוסרית לתחייה".[12]
שמע ישראל
תפילת שמע ישראל נחשבת לתפילה הידועה ביותר בספר התפילה היהודי, והיא מבטאת את האמונה בקל אחד ובבחירתו בעם ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד". התפילה מופיעה על הקנה המרכזי במנורת הכנסת, כביטוי לבשורה המונותאיסטית של היהדות לעולם, בבחינת "אור לגויים". אלקן הציב את 'שמע ישראל' במרכז המנורה, כאלמנט שכל אברי המנורה והרעיונות הטמונים בה מתנקזים אליו.
מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל
בבסיס המנורה הציב אלקן את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, כביטוי לדבר המשמעותי האחרון שאירע לעם ישראל. בתבליט זה נראים חלוצים עמלים על אדמת טרשים, מסתתים אבנים, חורשים את האדמה, בונים גשרים, קודחים בארות מים, זורעים וקוצרים, נוטעים ובוצרים, ומניחים את יסודות המדינה. "משאות נפש מתחשלות בעמל למעשים."[13]
המיקום בבסיס המנורה סותר לכאורה את ההיגיון האומר כי על האירוע האחרון להופיע בראש המנורה ולא בתחתיתה, אך אלקן ביקש לבטא כאן רעיון ציוני, הרואה בהקמת מדינת ישראל את מקור האור הקורן על המנורה כולה.
הקנים החיצוניים
אלקן הציב כאמור את התבליטים על המנורה שלא בסדר כרונולוגי, אלא זה כנגד זה לפי סדר הקנים. באופן זה כל תבליט קשור בקשר ענייני של ניגודיות או השלמה עם התבליט בקנה הנגדי לו.
ירמיהו מול ישעיהו
ירמיהו, שנקרא גם "נביא החורבן" חי בירושלים בימי נפילתה בידי נבוכדנצאר מלך בבל. בתבליט שבמנורת הכנסת הוא מוצג כשהוא צועק ומתאבל על העיר החרבה, ועל רשעת בני עמו. ידיו מושטות אל על, אחת מהן קפוצה לאגרוף, וברקע נראים מגדליה המנותצים של ירושלים. הנביא ישעיהו, המקביל לו במנורה, חי זמן קצר לפניו, אך נבואותיו מרובות בפסוקי נחמה, ובתיאורי אחרית הימים. אחת מהן היא הנבואה (ישעיהו, י"א, ו'-ח'):
"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם... וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה."
בתבליט מתואר ישעיהו עומד פרוס ידיים, מאחוריו פורצות קרני אור, המסמלות את החזון הנבואי, ולמרגלותיו התגשמות חזונו: זאב מחבק כבש, ואריה – עגל קטן. מימין נראה תינוק משתעשע עם נחש, והתבליט כולו מציג אידיליה. המשותף לשני הנביאים הוא עיסוקם ותקופת חייהם, והניגוד הוא בתוכן נבואתם.
המכבים מול רבן יוחנן בן זכאי
המכבים בני משפחת חשמונאי מסמלים את היהודי החזק העומד בכוח הזרוע מול אויביו, ובחג החנוכה נחגג ניצחונם מול גזירות אנטיוכוס. בתבליט שעל המנורה מתוארים המכבים כגיבורי חיל בלהט הקרב, כשהם מניפים כלי מלחמה. משמאל נראה אחד מהם מניף פטיש הוא ה"מקבת" שעל פי אחת ההשערות הוא המקור לשם "מקבים". למרגלות ארבעת האחים שוכב האח החמישי, אלעזר, שנהרג בקרב בית זכריה. מאחורי ראשו של אלעזר המת מוטל מגנו האישי, ועליו סמל מגן דוד, בהתאם למסורת הגורסת כי סמל זה הופיע על המגן של דוד המלך ושל לוחמים יהודים אחריו.
רבן יוחנן בן זכאי, לעומת המכבים, מסמל ניצחון לא כוחני. הלה נפגש עם שר הצבא הרומי אספסיאנוס במהלך המרד הגדול ושכנעו לאפשר לו להציל את ההנהגה היהודית כאשר תיפול ירושלים. ריב"ז מתואר עומד וידיו פרוסות כלפי ירושלים החרבה, שעמודי השיש הרומיים שלה שבורים ומנותצים. הוא עצמו מוגן בידי קשת אבן איתנה, ועמו כמה מחכמי ישראל שניצלו מההריגה, והם בדרכם ליבנה. המשותף בין המכבים וריב"ז הוא הניצחון, והניגוד הוא בדרך: מלחמה לעומת הידברות.
החסידות מול תור הזהב בספרד
תנועת החסידות היא זרם ביהדות שנולד באמצע המאה ה-18, על ידי רבי ישראל הבעל שם טוב בפולין. התנועה מצדדת בעבודת ה' בשמחה, ושמה דגש על הקשר הישיר של כל יהודי, ואף הפשוט ביותר, כלפי ה', בצורת 'דבקות' והיעזרות ב'צדיק'. מעשהו של כל יהודי בעולם נתפס על פי החסידות באופן קבלי, כחלק מקירוב הגאולה או ריחוקה. החסידות מוצגת במנורה בדמות חסיד השקוע ב"דבקות". הוא יושב בתוך גן פורח, ראשו עטור פאות, וסביבו עצים וציפורים. למרגלותיו קנקן "משקה" (במלעיל), אותו משקה אלכוהולי, אותו נוהגים החסידים ללגום בעת "התוועדות" (כינוס חסידים). לצד החסיד מונחים כלי מיתר, וברקע לשמאלו נראים שני חסידים אוחזים זה בזה בריקוד חסידי. הסצנה מסמלת את עבודת ה' בשמחה, כמקובל בחסידות, וככתוב בתהלים: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (ק', ב').
תור הזהב בספרד הוא כינוי לפריחה הרוחנית והתרבותית של יהודי ספרד, החל מהמאה התשיעית ועד המאה ה-13, כאשר ספרד שימשה מוקד הגירה ליהודים. הקהילה היהודית זכתה שם לפריחה כלכלית ותרבותית, והצמיחה פילוסופים, משוררים ואנשי רוח יהודיים חשובים. תור הזהב בספרד מוצג בדמותו של הרמב"ם האוחז תחת זרועו את ספר 'היד החזקה' שכתב, וספר פילוסופיה של אריסטו. לצד ספרו של אריסטו נראה ינשוף, המסמל את "האמת שבשכל", בעוד שליד ספר 'היד החזקה' ניצבת יונה המסמלת את "האמת שבאמונה". שתי אמיתות אלו עומדות בבסיס הגותו של הרמב"ם.[14] ייצוגו החזותי של הרמב"ם מושרה מדיוקנו המפורסם של הרמב"ם, אף על פי שככל הנראה לא כך הוא נראה. לצד הרמב"ם ניצב רבי יהודה הלוי, מגדולי המשוררים היהודים בספרד, כשהוא שר ומנגן בנבל. תנועת החסידות ותור הזהב בספרד מייצגים דרכים שונות בעבודת ה', כל אחת במיקום גאוגרפי שונה של מרכזי התרבות היהודיים בתקופתם.
גולי בבל מול שבי ציון
גולי בבל מתוארים במנורת הכנסת משמאל, כשהם יושבים ובוכים על נהרות בבל, ככתוב בתהלים: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (קל"ז, א'). על הארץ לרגליהם מוטלים כלי נגינה, בהתאם לפסוק המופיע בהמשך: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ (עצי ערבה בבבל) תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ". ברקע נראים בנייני הפאר של בבל.
מנגד נראים שבי ציון, ובראשם נחמיה, החובש כובע של שר פרסי או בבלי ועוטה גלימה. נחמיה ניצב בגאון מעל משקמי ירושלים ומנצח על העבודה, כשהוא אוחז בידו את מגילת ההרשאה שקיבל מארתחשסתא, המתירה לו לקומם את הריסות ירושלים. זוהי הסצנה האנכרוניסטית היחידה במנורת הכנסת, שכן בין שבי ציון הבונים את ירושלים נראה חלוץ בן העלייה השנייה, אוחז בידו תת מקלע ומגן על ירושלים. מטרת ערבוב תקופות זה היא לקשור את שבי ציון של אז עם שבי ציון של היום.
המשותף לגולי בבל ולשבי ציון הוא גלות בבל, אך זאת בקשר של היפוך – היציאה לגלות כנגד השיבה ממנה לארץ ישראל.
הקנים האמצעיים
הלל הזקן מול עזרא
הלל הזקן נחשב לאחד החכמים הצנועים, הסבלניים והמקלים שהיו בין חז"ל. בתבליט שעל המנורה מתואר סיפור מן התלמוד הבבלי, המופיע בתוך סדרת סיפורים המתארים את סבלנותו של הלל (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א עמוד א'):
"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמָת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה (גייר אותו). אמר לו: דעלך סני - לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך - לחברך אל תעשה) - זו היא כל התורה כולה, ואידך (והשאר) - פירושה הוא, זיל גמור (לך ולמד)."
בסיפור זה מוצג גוי המבקש ללמוד את כל תורת ישראל במהירות, ולא פלא ששמאי (דמות קפדנית, ובן דמותו ההפוכה של הלל) זרק אותו החוצה. הלל בחר להבין את בקשת הגוי כדרישה אחר האמירה המשמעותית ביותר של תורת ישראל, ותשובתו המפתיעה אינה תאולוגית דווקא, אלא מוסרית-חברתית. התבליט מציג את האירוע כפשוטו: הלל תומך בנוכרי ומדבר אליו, כשהאחרון עומד על רגל אחת. נ' ארבל ומ' בן חנן, מחברי הספר "המנורה הגדולה" (להלן ברשימה הביבליוגרפית), טוענים כי הבקשה "למדני... על רגל אחת" מקורו ביוונית, בה המילה היא 'רגולה', כלומר – כלל. הגוי רצה, אם כן, לשמוע את הכלל החשוב ביותר בתורה, וזה בדיוק מה שקיבל מהלל.[15]
כנגד הלל מוצגת דמותו של עזרא הסופר, מנהיג יהודי שעמד בראש שבי ציון, ונודע בתקנותיו הדתיות שכללו בין היתר את גירוש הנשים הנוכריות, חובת קריאת התורה מדי שני וחמישי ועוד. בתבליט נראה עזרא עומד גבוה מאד מעל העם, ומקריא מתוך מגילה גדולה את חוקי התורה, כמו שמירת השבת וההימנעות מהתבוללות. אחד מן הקהל שסביב עזרא מגיב לדברים במועל יד, בהתאם למתואר בתנ"ך (נחמיה, ח', ד'-ו'):
"וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר... וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹקִים הַגָּדוֹל, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם 'אָמֵן אָמֵן' בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה"
המשותף להלל הזקן ולעזרא הסופר הוא היותם מנהיגים דתיים שהותירו את חותמם לדורות, אך בעוד הלל מייצג את התורה כספר מוסר חברתי, ונחשב למופת של טוב לב וסובלנות, עזרא מייצג את קיום התורה כספר חוקים ותקנות, ונתפס כדמות קשה ולא מתפשרת.
רבי חנינא בן תרדיון מול איוב
רבי חנינא בן תרדיון הוא תנא בן המאה השנייה לספירה, אחד מעשרת הרוגי מלכות ודמות טראגית באופן מיוחד: בנו יצא לתרבות רעה, אשתו נהרגה בידי הרומאים, בתו נלקחה למופקרות והוא עצמו הועלה על המוקד בידי הרומאים באשמת לימוד תורה בניגוד לגזירות. בתבליט שעל המנורה מתואר רבי חנינא על ברכיו כשהוא קשור למוקד, וגווילי תורה קשורים לחזהו ומגובבים ברקע. סביב המוקד נראות להבות, ולפני רבי חנינא "פורחות" האותיות אל"ף ושי"ן, המרכיבות את המילה "אש", כמתואר בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א'):
"מצאוהו (גדולי רומי) לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבלי זמורות והציתו בהן את האוּר (אש), והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גווילין נשרפין ואותיות פורחות."
כנגד רבי חנינא מוצג איוב, הדמות הטראגית האולטימטיבית, אדם שכל אושרו נשלל ממנו, וזאת רק בשל "התערבות" בין ה' והשטן בשאלה – האם ימשיך להאמין באל ולאהבו מתוך חורבן אישי. בתבליט מתואר איוב כאיש שבור, השוכב על הקרקע ותומך את ראשו השמוט בידו. הוא מוקף באשתו ובשלושת רעיו, אך למעשה בודד מאד.
המשותף לרבי חנינא ולאיוב הוא היותם הביטוי המובהק ביותר ל"צדיק ורע לו" בכמה הבדלים משמעותיים: איננו יודעים מדוע הוטלו על רבי חנינא כל צרותיו, וגם סופו היה רע ומר, זאת בניגוד לאיוב, שסיפור המסגרת מבהיר את ההתרחשות, ובסופו של דבר הוא עצמו ניצל ממוות, ואף זכה לברכה רבה ולאריכות ימים: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ... וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת, וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים." (איוב, מ"ב, י"ב-י"ז). הבדל נוסף בין השניים הוא תגובתם לקורה להם: רבי חנינא קיבל עליו את הדין ללא עוררין, ואף לא ניסה להקדים את מותו כדי להקל על סבלו (מסכת עבודה זרה, שם), "קידוש השם שאין עמו ערעור", בעוד שאיוב ורעיו עסוקים יומם וליל בסוגיות של גמול ושכר, בעיות הנצח, אמונה וספק.[12]
קבלה מול התלמוד הבבלי
הקבלה מייצגת את העולם הרוחני, ועוסקת בסמליות וברוחניות התורה. היא מיוצגת במנורת הכנסת בדמות מקובל יהודי שקוע בהרהורים, ועטוף מכף רגל ועד ראש. לימינו מופיעה האות שי"ן בתוך מעגל, סמל קבלי המתאר את השכינה בשבי העולם הגשמי. משמאל מופיעות אותיות השם המפורש, י-ה-ו-ה, במסגרת משולש, המבטא את השילוש הרוחני בקבלה: נפש, רוח ונשמה.
כנגד הקבלה מוצג התלמוד הבבלי, ספר יסוד בהלכה, שנערך ונחתם לפני כ-1500 שנה. התלמוד, בניגוד לקבלה, אינו עוסק, לפחות בגלוי, ברוחניות,[16] אלא בעיקר בעניינים "טכניים" הקשורים במצוות, במטרה להגדיר מהי הדרך ההלכתית הברורה שבה על האדם שומר המצוות ללכת. אלקן בחר להציג את התלמוד בדמות חכם יהודי השוקד על ספר, ואגודלו מונף באוויר בתנועה האופיינית למתפלפלים הלומדים תלמוד, שהוא הספר הפופולרי ביותר בישיבות. לימין החכם נראה אדם מתדפק על גדר עץ עשויה כלונסאות, המסמלת את גדר התורה ואת ההסתגרות מפני ההתבוללות, כמובא בהוראת אנשי כנסת הגדולה לחכמים: "הם אמרו שלשה דברים... הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א').
ספרות ההלכה מול ספרות האגדה
ספרות ההלכה היא קובץ ספרי יסוד יהודיים, שנאספו במשך הדורות, ועוסקים כולם באופן קיום ההלכה. הקובץ ההלכתי הרשמי הראשון הוא המשנה, שנערכה כבר לפני כ-1800 שנה בארץ ישראל, ועליה מבוסס התלמוד, שנכתב על ידי חז"ל. ההלכה מוצגת במנורה באמצעות אירוע קשה מן התנ"ך, בו שני בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, הומתו על ידי ה' לאחר שהקריבו אש זרה במשכן. אהרן נראה במרכז הסצנה, חושן על חזהו, והוא מביט בשני בניו המוטלים מתים על הארץ, כשאש האלוקים אוכלת אותם. תגובתו של אהרן הייתה שתיקה של קבלת הדין: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא, י', ג'), ובכך הוא מבטא את סמכותה של ההלכה כקובץ חוקים, שלא תמיד מובנים ומקובלים, בבחינת "יקוב הדין את ההר". מידת הדין, שבה נהג ה' כלפי בני אהרן, עומדת בסתירה גמורה לאופיו ולדרכו של אהרן, כמובא בתוספתא: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו" (תוספתא, מסכת סנהדרין פרק א', ב).
ספרות האגדה (הנקראת גם מדרש) שונה בתכלית, ולמעשה הגדרתה היא: "כל מה שכתבו חז"ל, שאיננו הלכה". האגדה עוסקת בסיפורים ומשלים, המוסיפים נדבך פרשני רחב לכתוב בתורה, ובכך "מוסיפה פלפל" לטקסט הכתוב. ספרות האגדה מוצגת בדמותו של שלמה המלך עטוי כתר, היושב בתוך כרם גפנים, כשהוא עטוף באשכולות ענבים ואוחז בידו בקרן השפע. שלמה נבחר לייצג את האגדה, שכן ספר שיר השירים המיוחס לו, נתפס כולו כאלגוריה מדרשית של אדם חולה אהבה המתגעגע לרעייתו, כגעגועי ה' לעמו. שתי הצורות הספרותיות – ההלכה והאגדה – משלימות זו את זו, למרות שונותן, וביחד הן מרכיבות את הקורפוס היהודי הכתוב.
הקנים הפנימיים
בר כוכבא מול דוד
שמעון בר כוכבא היה לוחם יהודי שעמד בראש מרד שפרץ כ-60 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני כנגד הרומאים. המרד נמשך כשלוש שנים וחצי, ולמרות ההצלחות שאפיינו אותו בתחילת הדרך, בסופו של דבר הוא דוכא, המורדים נקטלו, ובר כוכבא נהרג. במנורה מוצג בר כוכבא כבריון עטוי שריון בעת גסיסתו. מאחוריו נראה כוכב שביט, המסומל בשמו - 'בר כוכבא'. שמו המקורי היה 'בר כוזבא', אך הוא הוחלף על ידי מעריציו (ובהם רבי עקיבא), שקשרו אותו לנבואת הגאולה של בלעם על ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" (במדבר, כ"ד, י"ז). ראשו של בר כוכבא נראה שמוט, קסדתו מונחת לרגליו, ופגיונו מוטל ליד זרועו. על הקסדה מופיע תבליט של אריה, שכן על פי המסורת, הוא נהג לדהור על אריה במסעות מלחמתו.
כנגד בר כוכבא מוצג דוד הצעיר לאחר שניצח את גלית. דוד מניף באוויר את ראשו הכרות של גלית, ומאחוריו הנבל שלו, עליו תלויים גלימת המלכות והכתר. למרגלותיו של דוד מוטל הפגיון של גלית המת. דוד מסמל את "ניצחונה של האמת הפשוטה על עוצמתו של השריון".[17]
דוד ובר כוכבא נחשבים שניהם לגיבורי ישראל, אולם בניגוד לדוד שניצח והפך למלך, וייסד את שושלת המלוכה שממנה עתיד לבוא משיח בן דוד, בר כוכבא, שנקרא על ידי רבי עקיבא בשם "מלך המשיח", הכזיב ונכשל במלחמתו.
משיחיות מול העפלה
משיחיות היא האמונה בביאת המשיח, שיביא לגאולה באחרית הימים. היא מתוארת במנורה בדמות שני אנשים הנושאים ידיהם אל ירושלים הבנויה, המוארת בקרני שמש. אמנם ישנן דרכים "לזרז" את בוא המשיח, אך בסופו של דבר בואו יהיה בהחלטת הא-ל בלבד.
כנגד המשיחיות מוצגת העפלה, היא עלייתם של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948. המעפילים נראים שטים באונייה בין הגלים, ומביעים שמחה, סקרנות וביטחון. אחד מהם עוטה טלית, אחר מטיל עוגן גדול, וברקע נראה נציג היישוב בדמות איש גדול ושרירי, המנהיג את האונייה.
המשיחיות נתפסת כאמונה היהודית המסורתית והפאסיבית, המצפה לגאולה בידי ה', בעוד שההעפלה היא ביטוי למעשה החילוני האקטיבי, שאינו ממתין לגאולה הנסית, אלא מחולל בעצמו את גאולתו.
יעקב מול אברהם
יעקב מוצג במנורה כשהוא נלחם במלאך ה', לפני שנפגש שוב לאחר שנים עם אחיו עשו, כמתואר בספר בראשית (בראשית, ל"ב, כ"ה-כ"ט):
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ (מלאך) עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא (המלאך) כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר (המלאך): שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"
יעקב נראה בתבליט כשהוא ספק מתגושש ספק מתגפף עם המלאך. אירוע זה בחייו של יעקב מסמל את היותו לוחם, המעז לעמוד מול מלאך ה' ואף יכול לו. במעמד זה קיבל יעקב את הכינוי 'ישראל', המסמל גבורה ועמידה מול כוחות איתנים.
כנגד יעקב הנלחם עומד אברהם אבינו, שפעל בהשלמה ובהכנעה כלפי ה', כאשר ציווהו לעזוב את ביתו (בראשית, י"ב, א'), להילחם במלכים (שם, י"ד), ובאופן החד ביותר בעקדת יצחק, שם מילא בצייתנות אחר דרישת ה' לעקוד את בנו יחידו. אברהם מתואר במנורה כאיש זקן ששערו הארוך מקיף את כתפיו, הוא יושב בישיבה מזרחית על הארץ, וזרועותיו מונפות לצדדים, כאות הכנעה וקבלת צו ה' ללא עוררין, בקריאת "הנני!"
המשותף ליעקב ולאברהם הוא היותם אבות האומה, שהיו נאמנים לה', אך כל אחד מהם מייצג אופי וגישה שונים בדרכם בעבודתו.
ביקורת על המנורה
ד"ר מישורי, בספרו שהוזכר לעיל - 'שורו, הביטו וראו' מותח ביקורת חריפה על המנורה, ומכנה אותה "מכלול חיוור ודהוי המבוסס על הדים שחוקים של יצירות מופת בתולדות האמנות המערבית." וכן:
"אילו היו כל הגורמים האחראיים ליצירת המנורה מתעסקים בָּעיקר - בדימויים עצמם – ולא בטפל כמו למשל במידת בליטתם, (או) בשאלה אם הדמויות המוצגות בהם הם ללא בגדים או לבושות וכיוצא באלו שיקולים "הלכתיים", היו יכולים לחסוך לעצמם זמן רב, ולהגיע לפתרון נאות הרבה יותר, באמצעות פנייה לאמן רציני יותר מאשר בנו אלקן."[18]
עיקר ביקורתו של מישורי היא על התוכן האיקונוגרפי הדל, לדעתו, במנורה; על שאלקן לא התייעץ עם אנשי מקצוע או רוח לפני שיצר את המנורה; ועל כי רוב הסצינות המוצגות הן מעבָרו של עם ישראל, ולא מתולדות מדינת ישראל, שהייתה בת 8 בעת הגשת המנורה. לעומתו, ישנם רבים הרואים במנורה יצירת אמנות של מופת וסמל לעם היהודי ולתולדותיו. נ' ארבל ומ' בן חנן, למשל, בספרם 'המנורה הגדולה', מציינים כי:
"המנורה בגן הכנסת בירושלים היא היא הקובעת את מקומו של אלקן בין הדגולים שבאמנים היהודים... אלקן משרה תקווה וביטחון בלב אדם המפנה מבטו לתבליט 'החלוצים' בבסיס הקנה האמצעי. אמונה, עבודה, יצירה ובניין הם מקור האור הקורן ממנורתו הגדולה."[19]
מורה הדרך, יוסי בר אשר, במדריך שכתב על המנורה, מציין:
"דומה שאין לך דבר (כמו המנורה) הממחיש בצורה הנפלאה ביותר את קורות עם ישראל... מומלץ לתייר המבקר לראשונה בארץ לעשות הכרה עם המנורה הזאת. שכר טרחתו יהיה כפול: התבוננות, ולו תמציתית, בקורות עם ישראל, ולא פחות מזה, הנאה מרגשת ממלאכת המחשבת שהוקדשה לעיצוב האמנותי של כל תבליט במנורה..."[20]
מנורת הכנסת התקבלה, למעשה, בהתרגשות ובהתלהבות על ידי כמעט כל החוגים בארץ, כולל הדתיים, ובמשך עשרות שנות קיומה היא משמשת מוקד עלייה לרגל ליהודים וללא יהודים המבקרים בירושלים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ח' אוסטפלד וש' בץ (עורכות), המנורה – יצירתו של הפסל בנו אלקן המוצבת מול שער הכנסת, הוצ' עומר, פתח תקווה 1993
- נפתלי ארבל ומיכאל בן-חנן, המנורה הגדולה, נקודות מוקד בהיסטוריה של עם ישראל, הוצ' ביבלוס (מהדורת הוצ' מעריב), תל אביב, 1972
- ב' אלקן, המנורה הגדולה, מתנת חברים של הפרלמנט הבריטי לכנסת, תדפיס, ירושלים 1956 (מצוי בספריית הכנסת ובספריית יד יצחק בן צבי)
- מ' חפץ, מנורת הכנסת, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים 1980
- א' מישורי, שורו, הביטו וראו – איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, הוצ' עם עובד, תל אביב 2000, עמ' 196-177
- Y' Bar Asher, The Menorah – the history of the Jewish people in seven branches, Self published booklet in English, French and German, Jerusalem, no date
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מנורת הכנסת |
שישים שנה להצבת פסל המנורה ליד הכנסת - מתנת הפרלמנט הבריטי. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה 14.4.2016:
הערות שוליים
- ^ מישורי, עמ' 177-178
- ^ ייתכן שתוכנן תבליט כזה, או שמא מדובר היה בתרגיל שיווקי בלבד.
- ^ ראו גם משנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ז', הלכה י'; וכן שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קמ"א, סעיף ח'
- ^ הקרדיט לצים מובא למרגלות המנורה
- ^ מישורי, עמ' 184
- ^ מישורי, שם
- ^ מובא אצל מישורי, עמ' 187
- ^ מישורי, עמ' 185
- ^ מובא אצל מישורי, עמ' 196
- ^ מישורי, עמ' 186
- ^ ארבל ובן חנן, מבוא
- ^ 12.0 12.1 אלקן, עמ' 6
- ^ אלקן, עמ' 7
- ^ ארבל ובן חנן, עמ' 68
- ^ ארבל ובן חנן, עמ' 46, ולעומת זאת הפירוש הזה
- ^ בתלמוד ובמשנה מוצפנים מסרים קבליים שכלליהם מובאים במקומות שונים. למשל בספר הזוהר הרמזים מהמשנה מפורשים למשל כ"אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין" (פרשת משפטים קי"ח ע"ב)
- ^ אלקן, עמ' 4
- ^ מישורי, עמ' 192
- ^ נ' ארבל ומ' בן חנן, מבוא
- ^ י' בר אשר, תקציר בעברית, ללא ציון עמוד
25684965מנורת הכנסת