ערך מומלץ

ברכה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חתימת הברכה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכה היא מעין תפילה קצרה של דברי שבח, הודאה שיש לאומרה לפני ואחרי האכילה. או במועד ומצב מיוחד בזמן או חיים, או לפני קיום מצוה. הברכות נאמרות בתבנית נוסח קבועה. לרוב, הברכה פותחת במילים "בָּרוּךְ אַתָּה יְ-הֹ-וָ-ה[א] אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם".

מקור ותוקף החיוב

ברכות מדאורייתא

לחלה לחם השש ברייד 1.JPG
החובה לברך מן התורה היא כאשר האדם אוכל לחם בכמות משביעה
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
דברים ח י

החובה לברך לאחר האכילה מופיעה בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"[1]. החובה מן התורה היא רק כאשר האדם אוכל לחם בכמות משביעה, אולם האוכל שאר מאכלים או האוכל לחם בכמות שאינה משביעה - אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן[2].

אכל לחם (בשיעור כזית ומעלה) ולא שבע עד שהוסיף ואכל עוד משאר מאכלים - נחלקו באחרונים אם חיובו הוא מדאורייתא או רק מדרבנן[ב].

החובה לברך לפני לימוד תורה אף היא, לדעת פוסקים רבים, מן התורה.

כמו כן אף ברכת מעין שלוש, יש אומרים שחיובה מן התורה.

ברכות מדרבנן

ערך מורחב – שבע מצוות דרבנן

שאר הברכות הן מדברי חכמים, והן תוקנו על ידי עזרא הסופר ובית דינו, הלוא הם אנשי כנסת הגדולה. גם הברכות שמקורן מהתורה - נוסחן נקבע על ידי אנשי כנסת הגדולה[13]. ברכות הנהנין מבוססות על הסברא ”אסור לו לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה”[14].

ברכות שלאחר תקופת הגמרא

ברכות מסוימות, כמו ברכת הנותן ליָּעף כֹּח וברכת יראו עינינו, נוספו אל מערך הברכות הכללי ללא שנזכרו בגמרא. תוקפן של ברכות אלו ואמירתן שנוי במחלוקת: יש מהראשונים הסבורים כי אין לברכם, מאחר שלא נזכרו בגמרא[15]. אחרים מהראשונים מקיימים את תוקף ברכות אלו בטענה שהגאונים הם אלו שייסדו אותן[16]. בדברי הרא"ש יש סתירה בדעתו כיצד לנהוג בכך[17], הט"ז[18] מציע לתרץ את הסתירה בכך שהדבר תלוי במנהג; אלו הנוהגים בכך - יכולים לסמוך על תקנת הגאונים, ואלו שלא - לא יברכו את ברכות אלו, משום שלא נזכרו בגמרא.

הוספת לשון ברכה במעמדות ובקשות

בהרבה ממיני הבקשות והתחינות, כמו בסדר המעמדות (יהדות), ישנן אי אלו בקשות הנאמרות במטבע הברכות ("ברוך אתה ה'..."). למרות המחלוקת בדין הברכות שנוסדו על ידי הגאונים, צידדו באחרונים להתיר את ברכות אלו בטיעון שכל שאינו אומר את הברכה כתוספת לשם חובה, אלא רק כנדבה - מותר[19].[ג]

סוגי הברכות

לפי הרמב"ם, הברכות נחלקות לשלוש קבוצות:[21]

  • ברכות הנהנין - ברכות שבח והודאה לה' על הנאות חושיות - על המזון (לפני האכילה והשתייה ולאחריהן) ועל ריחות בשמים.
    ברכות המצוות - ברכות הנאמרות טרם עשיית מצוה, על מנת להודות לה' על התורה והמצוות שנתן
  • ברכות המצוות - ברכות הנאמרות טרם עשיית מצוה, על מנת להודות לה' על התורה והמצוות שנתן.
  • ברכות השבח, הודאה ובקשה - ברכות שבהם משבחים את ה' ומודים לו על האופן שבו הוא מנהיג את העולם ואת עם ישראל.
    ברכות אלו כוללות את הברכות הבאות:

משמעות הברכה

פירושים שונים יש לעניין הברכות ולמשמעות המילה ברכה, ולתפקידו של המברך:

  • הרמב"ם בספרו[22] כתב כי הברכות נתקנו כדי "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".
  • לפי ספר החינוך[23], הברכה היא שבח והודאה מאת הנברא המודה בגדולת הבורא ובסיפוק כל הצרכים מאִתו, ו"ברוך" היינו שהוא כולל את כל הברכות, והוא בקשה שכולם ייחסו הברכה אליו.
  • לדעת האבודרהם[24], "ברוך" אין משמעותו "מתברך", אלא שהוא מקור הברכות ואינו מקבלן מאחרים (על משקל "רחום" ו"חנון").
  • דעת הרשב"א בתשובותיו[25], שבברכה ”אנו מודים לפניו על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו יתברך ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו כדי שידעו הכל שהוא ברוך”.
  • לדברי רבי חזקיה בן מנוח[26], כל לשון "ברוך" הנאמרת כלפי ה', כולם לשון נתינת שלום, או לשון שבח.

נוסח הברכה

עזרא הסופר ובית דינו תיקנו נוסח אחיד וקבוע לכל ברכה וברכה[27], ובנוסח זה יש לומר את הברכה.

פותח בברוך וחותם בברוך

הברייתא במסכת ברכות קובעת כי ”כל הברכות פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך. לכלל זה יש ארבעה סוגי ברכות היוצאים מן הכלל. ברכות אלו נפתחות בברוך, אך לא נחתמות בברוך[28].:

  1. ברכת הפירות וברכת המצוות.
  2. ברכה הסמוכה לחברתה (רצף של שתי ברכות או יותר).
  3. ברכה אחרונה של קריאת שמע.
  4. ברכת הטוב והמטיב.

סיבות השוני במקרים אלו התבארו בדברי הגמרא והראשונים.

כלל ניתן בעניין זה על ידי המשנה והתוספתא, וכך פסק הרמב"ם: ”מקום שהתקינו לחתום בברוך - אינו רשאי שלא לחתום. ומקום שהתקינו שלא לחתום - אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך - אינו רשאי לפתוח. מקום שהתקינו לפתוח - אינו רשאי שלא לפתוח”[29].
אי אמירת "ברוך" בתחילת הברכה - מעכבת את הברכה, והריהו כמי שלא בירך[30]. אך לעניין חתימת הברכה בברוך - הסתפק המשנ"ב אם מעכב[31].

ברכה בשם ומלכות

ערך מורחב – שם ומלכות

מלבד התוכן המיוחד לברכות רבות קיימת פתיחה כללית: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם" - פתיחה המכונה "שם ומלכות". על סמך דברי רב ורבי יוחנן במסכת ברכות[32], פסקו הרמב"ם[33] והשולחן ערוך[34]: ”כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה”. כלומר, אין מקיימים את חובת הברכה אם הנוסח אינו כולל את אמירת שם ה' והזכרת מלכותו - "מלך העולם".[ד]
לכלל זה קיימים כמה חריגים, כגון ברכות תפילת שמונה עשרה, ברכת אלוקי נשמה וברכה מעין שבע שבהן לכאורה אין ציון למלכות ה' בעולם. בתוספות[36] ובבית יוסף[37] הובאו הסברים להשמטה בברכות אלו. על סמך דבריהם כתב המגן אברהם שגם במקרים אחרים בהם נמצא נוסח של ברכה ללא שם ומלכות, אין להניח שמדובר בטעות, אלא יש למצוא את הסיבה לכך[38].
נוסחים נוספים שבהם התקיים דיון בפוסקים לגבי חוסר אזכור שם ומלכות הם: תפילת הדרך, נוסח ההבדלה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" שנאמר במוצאי שבת וברכת הזימון.

לעיתים, כאשר קיים ספק האם יש חובה לברך ברכה כלשהי או לא, העדיפו הפוסקים להכריע שלא לברך על מנת להימנע מחשש של ברכה לבטלה, ובמקום זאת הציעו לומר את נוסח הברכה ללא הזכרת שם ומלכות[39].

לשון נוכח או נסתר

נחלקו האמוראים בירושלמי[40] בצורת הפנייה בברכה; דעת רב היא כי יש לומר בלשון נוכח: "ברוך אתה ה'" (כנאמר בתהילים[41]: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד[42]), אך לדעת שמואל, אומרים בלשון נסתר: "ברוך ה'".
למעשה, פותחים את הברכה בלשון נוכח: "ברוך אתה", אך את המשך הברכה אומרים בלשון נסתר: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". בשבלי הלקט[43] כתב שהוא משום הכרעה כרב וכשמואל. אך הרשב"א[44] ורבינו בחיי[45] ביארו שהוא משום שמציאותו ופעולותיו של ה' מגולות וידועות לכל, אך השגתו נסתרת ונעלמת.

בדיעבד - אם לא אמר "אתה" - יצא ידי חובתו[46].

המשנה ממטבע שטבעו חכמים

אחר שתיקנו עזרא ובית דינו את נוסח הברכות, קבעו חכמים כי אין לשנות מנוסח זה כלל. הדבר מתייחס בין לגבי פתיחת הברכה (עם או ללא "ברוך")[47], בין לגבי חתימת הברכה (עם או ללא "ברוך")[48] ובין לגבי אורך הברכה - בהוספה או השמטה מתוכנה[49].

במסכת ברכות נחלקו התנאים רבי מאיר ורבי יוסי לגבי מי ששינה ואמר נוסח אחר מכפי שתיקנו חכמים: ”ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא, ראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו[50]. הרמב"ם בהלכות ברכות סיכם למעשה: ”נוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן הייתה סמוכה לחבירתה. וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה אפילו בלשון חול, יצא”[51]. כלומר, לכתחילה אין לשנות כלל מהנוסח המקובל שאותו תיקנו חכמים, אך בדיעבד מי שבירך בנוסח שונה, ואפילו בלשון חול, אם הזכיר שם ומלכות ואמר את עיקר העניין עליו נסובה הברכה, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולברך.[ה]

ההשלכות של סוגיה זאת נוגעות הן לאמירת הברכה בנוסח שונה או בלשון שאינה לשון הקודש, והן להחסרת או הוספת מילים בתוך נוסח הברכה (דבר שהיה מצוי בקהילות שנהגו לומר פיוטים בברכות קריאת שמע). השולחן ערוך פוסק שאם במקום "ברכת הזן", הברכה הראשונה בברכת המזון, אמר בארמית: "בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא" - יצא ידי חובתו, כיון שהזכיר שם ומלכות ואמר את עיקר עניין הברכה. לדעה זאת גם דברי המשנה "מקום שאמרו...לחתום - אינו רשאי שלא לחתום" נאמרו רק לכתחילה, אמנם לדעה הנוספת שהובאה בשולחן ערוך צריך גם לחתום ב"בריך רחמנא דזן כולא"[55]. לגבי אמירת פיוטים באמצע ברכות קריאת שמע פסק השולחן ערוך שעדיף להימנע מלאומרם, ואילו הרמ"א כתב שאין איסור בדבר וציין שכך המנהג המקובל. המשנה ברורה הסביר את דברי הרמ"א על פי הרשב"א שסבר כי האיסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים מתייחס רק לפתיחה ולחתימה בברוך או לנושאים עקרוניים שיש להזכיר בברכה, אך אין איסור להאריך או לקצר בברכה ולשנות מנוסחה, ואפילו לכתחילה[56].

לאחר כל ברכה, צריכם השומעים לענות אמן. משמעות הדבר היא הסכמה לברכה- כעין "אמת"- כתרגומה של המילה מארמית, או "הלוואי"- כתפילה להתקיימות הברכה.

לעניית אמן מיוחסת חשיבות רבה, עד כדי אמירתו של רבי יוסי: "גדול העונה אמן יותר מן המברך"[57]. מנגד, נאמר בגמרא, כי אין לענות אמן אחר ברכתו של גוי.

אופן אמירת הברכה

האמירה וטון הדיבור

לכתחילה, צריכה הברכה להיאמר בקול, עד שישמע בעצמו את מה שאומר[58]. בדיעבד, אם אמר בלחש, נחלקו בכך אמוראים אם דינו כקריאת שמע, או שלגבי ברכות כלל אינו מעכב[59], וכך נפסק להלכה - שבדיעבד יצא אף שלא שמע את ברכתו[60]. אמנם אם רק הרהר בלִבו את הברכה ללא שחתך את הדיבור בשפתיו - כתבו הראשונים שאף בדיעבד לא יצא[61].

כמו כן הברכה צריכה להיאמר כשפיו של המברך ריק[62]. דבר זה נלמד בחז"ל מהפסוק "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ"[63]. כנגזר מכך מביאים הפוסקים כי צריך שהמברך יחתוך ויהגה ברור את מילות הברכה[64].

השפה

לכתחילה, מצוה מן המובחר היא לברך את הברכות דווקא בלשון הקודש[65]. אך מעיקר הדין, ניתן לברך את כל הברכות בכל שפה המובנת למברך[66]. דבר זה למדו חז"ל מהפסוק[67]: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ", שמשמעו: ”בכל לשון שאתה מברך”[68], שהרי לא נקבעה כל שפה בתורה[69], אלא רק נאמר בפסוק שיש לברך את ה', ואם כן בכל לשון שבה מכיר המברך שהוא מברך את ה' - יכול לברך[70]. אכן, כל זה הוא בתנאי שתוכן הברכה הוא כעין שתיקנו חכמים[71], ולכן ראוי להימנע מכך, משום שיש מילים שיש להם משמעות כפולה וקשה לתרגם אותם במשמעות המלאה שלהם[72]. אמנם בדיעבד - כפי שהוא בלשון הקודש - אף ששינה מ"מטבע שטבעו חכמים בברכות", אם הזכיר שם ומלכות ואת עניין הברכה הבסיסי - יצא (ראה לעיל)[73].

אם השפה בה נאמרת הברכה אינה מובנת למברך, אינו יוצא בברכה זו ידי חובתו. הדבר אמור לגבי ברכת המזון (או תפילה[74]) שנאמרה בשאר השפות מלבד לשון הקודש.
לגבי ברכת המזון (או תפילה) שנאמרה בלשון הקודש, נחלקו בכך הראשונים; יש אומרים שאינו יוצא בה ידי חובת ברכה, שכיון שאינו מבין את מילות הברכה, אף על פי שיודע שהוא מברך לה' ומכוון לכך, מכל מקום אינו בכלל "וברכת את ה' אלוקיך"[75]. אך יש אומרים שכל שנאמרת הברכה בלשון הקודש, ואפילו אם אינו אומר אותה בעצמו, אלא שומע אותה מאחר, יוצא בה ידי חובתו[76]. להלכה, הב"ח[77] ציין כי המנהג כדעה זו האחרונה. אך הלבוש[78] הכריע כי המברך לעצמו - יוצא ידי חובתו אף שלא הבין את דבריו, ואילו השומע מאחרים - לא יצא ידי חובתו.
כמו כן, לגבי שאר ברכות, קיימת מחלוקת הפוסקים אם הבנת השפה מעכבת בכלל; יש אומרים שאינה מעכבת[79][ו], וכן פסק המגן אברהם[81]. ויש אומרים שאין הבדל בין ברהמ"ז ושאר ברכות, ובכולן מעכבת הבנת השפה[82][ז], וכן פסק המשנה ברורה[83].

כובד ראש וכוונה

יש לומר את הברכה בכוונה, תוך שימת לב לפירוש המילים שאומר[84], ואף העיסוק בדברי תורה אסור בעת הברכה[85]

. הסחת הדעת למחשבות אחרות בעת הברכה, אף גרועה היא ממי שאינו מבין כלל את השפה בה הוא מברך (וכדלעיל בפסקה השפה)[86].

אף כאשר הוא כן מכוון[87], אסור להתעסק בשום דבר בעת הברכה[88] ואפילו אין זה אלא פעולה משנית וצדדית[89]. טעם האיסור הוא כדי שלא תיאמר הברכה באקראיות ועראיות[90].

אחיזת הדבר

בעת ברכת הנהנין או ברכת המצוות, צריך לאחוז את המאכל או החפץ ביד ימינו[91].[ח] טעם הדבר - משום חשיבות הברכה[92].

דינים כלליים

ברכה לבטלה

ערך מורחב – ברכה שאינה צריכה

אסור לברך ברכה כאשר אין חובה הלכתית לברך ברכה זו. איסור זה נובע מכך שהמברך מזכיר במילות הברכה את שם ה', ואסור לעשות זאת ללא צורך. יש אף הסוברים שאיסור זה הוא מן התורה. במקרה שיכול האדם לפטור ברכה אחת בברכה אחרת - אף זה נכלל באיסור ברכה לבטלה ואסור לו לפרוט אותם לברכות נפרדות.

אמירה לצורך חינוך קטנים

האומר את נוסח הברכה כדי לחנך קטנים במצוות ולהרגילם בברכות, אינו נחשב כמברך לבטלה, על אף שאינו חייב בברכה[93]

בספק

ערך מורחב – ספק ברכות

במקום שחייב האדם בברכה, אך מסופק אם בירך אותה או לא - אינו מברך. אך בברכה שחיובה מדאורייתא (כגון ברכת המזון, ראה לעיל בפסקה מקור החיוב) - חייב לחזור ולברך.
מצוה שיש ספק בחיובה וכדי לצאת מידי הספק חייבו חכמים את קיום המצוה (כגון קידוש של יום טוב שני של גלויות או כיסוי דמו של כוי) - נחלקו האמוראים והראשונים בגדרי חיוב ברכתה, כשההכרעה הכללית היא לחלק בין מקום שעשיית המצוה היא מחמת תקנת חכמים (שהם קבעו זאת מחמת הספק), שבזה צריך לברך, לבין מקום שאין בו תקנת חכמים והוא רק חובת האדם על עצמו כדי לצאת מידי ספק[94].

טעות

ערך מורחב – טעות בברכה

טעה אדם ובירך ברכה אחרת במקום זו שעליו לברך, עליו לחזור ולברך את הברכה הראויה. עם זאת, ישנם ברכות כלליות מסוימות הפוטרות בדיעבד ברכות אחרות. למשל, ברכת האדמה פוטרת דבר שברכתו העץ וברכת שהכל פוטרת את כל מיני האוכל. להכרעת הפוסקים, דבר זה אמור אף אם כשהתחיל את הברכה, באמרו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", תכנן לומר את הברכה הראויה, ורק בסיומה טעה. מאידך, במקרה ההפוך, שהתחיל את הברכה בעוד שכוונתו הייתה לסיימה בחתימת ברכה אחרת ולבסוף נזכר ובירך את הברכה הראויה - יצא ידי חובתו.
במקרה שטעה בחתימת הברכה, אך תוך כדי דיבור לסיומה תיקן את עצמו - יצא בה ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולברך.

הפסק בין ברכה למעשה

ערך מורחב – הפסק בין ברכה לעשייה

רוב הברכות נאמרות "עובר לעשייתן" - כלומר מיד לפני המעשה. משום כך ישנן הלכות לגבי הפסק האסור, עד שהמעשה המחייב ברכה יסתיים, או לכל הפחות יתחיל. הדבר שכיח בברכת נטילת ידיים, אך מוכר גם בברכות נוספות, כמו הנחת תפילין, או תקיעת שופר (אשר מעת אמירת הברכות ועד גמר מאה התקיעות נוהגים שלא לדבר).

מי שהפסיק בדיבור בין הברכה למעשה המחייב את הברכה - צריך לחזור ולברך. אכן, אם הדיבור היה בדברים שיש להם קשר לאותו המעשה (כגון שסועד לארוחה יחד עם אדם אחר, וקודם שאכל מהלחם שעליו בירך - כיבד את אותו המשתתף ואמר לו שיכול לקחת גם הוא מהלחם), בדיעבד, אינו חוזר ומברך.

אף בשהייה בשתיקה אין להפסיק יותר משיעור כדי דיבור בין הברכה לעשייה, אלא אם כן הוא לצורך עשיית המעשה. אכן, מכל מקום בדיעבד, אפילו הפסיק הרבה שלא לצורך העשייה, אם לא הייתה ההפסקה אלא בשהייה וללא דיבור, אינו חוזר ומברך.

יציאה ידי חובה על ידי אחֵר

ניתן לשמוע ברכה בשלמותה מאחֵר המברך ולכוון לצאת בכך ידי חובתו[95], אך בתנאי שגם המברך התכוון להוציאו ידי חובת ברכה[96]. באופן זה, אף שלכתחילה צריך לענות "אמן" אחר הברכה[ט] (מעבר למה שבכל ברכה ששומע - מצוה לענות עליה אמן)[97], אם לא ענה "אמן" אחר סיום הברכה על ידי המברך - יצא ידי חובתו[98]. מאידך, אם לא שמע את כל הברכה או שאחד מהם לא התכוון ליציאה ידי חובה, אף אם ענה "אמן" - לא יצא ידי חובתו[99].

החייב בברכה מדאורייתא (כגון שאכל לחם עד ששבע) אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי שמיעה ממי שאינו חייב בברכה אלא מדרבנן (כגון מי שאכל לחם, אך לא שבע, או קטן אפילו שבע). אך ודאי שיוכל לומר עִמו או אחריו מילה במילה ויוצא בכך ידי חובתו, שהרי אמר בעצמו[100].

יציאה ידי חובה על ידי אחֵר שכבר יצא ידי חובתו

אם המברך הִנו בר שייכות וחובה למעשה זה שעליו בא לברך כעת, אך הוא עצמו כבר יצא ידי חובתו:

  • בברכת המצוות, אף על פי שכבר יצא ידי חובתו - יכול להוציא אחר המחויב עדיין באותה המצוה[101]. טעם הדבר הוא מחמת הכלל הההלכתי-מוסרי האומר כי "כל ישראל ערבים זה לזה", וכנגזר מכך המברך, מחמת מחויבותו של חברו היהודי, הריהו כאילו מחויב בדבר בעצמו[102].
  • בברכות הנהנין, אי אפשר להוציא ידי חובה את האחֵר אלא אם כן המברך עצמו מחויב בה בפועל (דהיינו ששניהם יחד מעוניינים ליהנות מדבר המחייב ברכה, ועדיין לא בירכו עליו)[103]. סיבת השוני נעוצה בכך שעל אף שאם ברצונו ליהנות - עליו לברך, מכל מקום, מכיון שאינו חייב ליהנות ובעקבות כך לברך (שלא כברכת המצוות, שחייב לבצע את המצוה), אין לו "ערבוּת" על ברכה זו של חברו הרוצה ליהנות, והוא פטור ממנה לגמרי, וממילא אינו יכול להוציא את חברו שכן מחויב בה[104].
    דבר זה הוא אף בדיעבד; שאם לא היה מחויב בברכה ובירך רק בכדי להוציא את חברו, ברכתו לבטלה, וממילא השומע לא יצא[105].
  • ברכת הנהנין שיש בה גם מצוה (כגון אכילת מצה בליל פסח או ברכת הגפן הנאמרת בקידוש של שבתות ומועדים), דינה כברכת המצוות. הרעיון העומד מאחורי הגדרה זו, הוא שמכיון והמצוה מחייבת את האכילה או השתייה, ואלו כרוכות מטבעם בהנאה המחייבת ברכה, אם כן ההנאה שעליה מברך הרי היא כמצוה התלויה בה[106].

מאה ברכות

ערך מורחב – מאה ברכות

חכמים יסדו תקנה[107] שכל אדם צריך לברך מדי יום 100 ברכות[108]. כמובן מספר זה הוא מינימלי וניתן להוסיף עליו ללא הגבלה[109]. חכמים מצאו סמך לתקנה[110] בדברי הפסוק[111]: ”וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ”[112]; הם דרשו: אל תקרי "מה" אלא "מאה"”[113][י].

במדרש[115] ובראשונים[116] מובא כי מקור תקנה זו הוא על ידי דוד המלך, ודרשו זאת בפסוק הנאמר עליו[117]: ”וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל”, באופן זה: "על" בגימטריה 100[118].

ביום חול, אין צורך במאמץ מיוחד כדי לקיים תקנה זו, שכן מניין הברכות שבסדר התפילה הוא קרוב ל-90, ובתוספת ברכות הנהנין - קל להגיע למאה ברכות, ובדרך כלל, אף בלא שימת לב מיוחדת - צובר האדם 100 ברכות מדי יום. אולם בשבת, שבתפילת העמידה שלה יש שבע ברכות בלבד, ניתן להגיע למאה ברכות על ידי הוספת ברכות על מאכלים ועל בשמים[119].

שכר ברכה

חז"ל קבעו תעריף לשווי הברכה בעולם הזה בסך עשרה דינרי זהב, מה שאומר, שאם קדם אדם וכיסה את הדם של בהמה שנשחטה על ידי אחר, שלא ברשותו של השוחט, חייב לשלם לו סכום זה עבור הברכה שהפסידו[120]. כמו כן, מי שקיבל רשות מהסועדים לברך ברכת המזון עבור כולם (בזמן שנהגו כך, שאחד מברך עבור כולם והשאר שומעים ממנו ובכך יוצאים ידי חובתם), וקדם אחֵר ובירך הוא את ברכת המזון, חייב המברך לשלם את 40 דינרי הזהב עבור שכר ארבע הברכות של ברכת המזון[121].

בזמן הזה אין בית דין גובים שכר ברכה מהמפסיד ברכה לחברו[122].

עיין עוד

ביאורים והרחבות

  1. ^ נהגה: ה'.
  2. ^ ראה פמ"ג[3] שהסתפק בזה. הובא גם בביה"ל[4]. בשו"ת הלכות קטנות[5]; אגרות משה[6] כתבו שחייב מדאורייתא. מאידך, השפת אמת[7] סבר כי חיובו אינו אלא מדרבנן. להרחבה בדעות ראה עוד בשדי חמד[8]; ציץ אליעזר[9]; הר צבי[10]; תשובות והנהגות[11]; משנה הלכות[12].
  3. ^ ויש מי שכתב[20] שאין כל איסור באמירת ברכה שלא נתקנה על ידי חז"ל אלא אם כן אומר אותה שלא לצורך מה שנאמרת עליו הברכה, כגון שמברך ברכת הנהנין בלא ליהנות ממה שעליו מברך, או שמברך ברכת השבח בלא שצריך למה שעליו משבח. אבל אם צריך למה שעליו מברך, כגון שמברך על חולה שבביתו שיתרפא, וכן המברך על אמירת הלל בערב פסח בעת אפיית המצות - יכול לברך בשם ומלכות, ואף נחשב הדבר למצווה. אך בסופו של דבר, אף הוא הסתייג מדבריו, וכתב שאין חבריו מסכימים לכך, ואף הוא לא נהג כן למעשה.
  4. ^ אף שהנוסח הרגיל כולל שתי אזכרות של שם ה': "א-דוני" ו"א-לוהינו", בדיעבד, אם אמר רק אחד מהם יצא ידי חובתו. לגבי אי אמירת המילה "העולם" קיימת מחלוקת בין הפוסקים[35].
  5. ^ מדברי הרמב"ם[52] נראה שאם שינה את נוסח הברכה לא יצא גם בדיעבד וצריך לחזור ולברך כראוי. מפרשי הרמב"ם ניסו ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה בין שני המקומות. הבית יוסף בפירושו כסף משנה[53] הסביר ששתי ההלכות אינן סותרות זו את זו, ודעת הרמב"ם היא שאם שינה מנוסח הברכה אבל אמר את עיקר הברכה, ואפילו שלא בלשון הקודש, יצא, אך אם שינה אחד מעיקרי הברכה, כמו פתיחה וחתימה בברוך או שלא הזכיר שם ומלכות, לא יצא גם בדיעבד. לעומתו, הגר"א[54] סבר שאכן קיימת סתירה והרמב"ם חזר בו ממה שכתב בהלכות קריאת שמע ופסק שאמנם לכתחילה אין לשנות את הנוסח שתיקנו חכמים, אך אם כבר שינה יצא בדיעבד.
  6. ^ וטעם החילוק הוא משום שבברכת המזון צריך שידע למי הוא מברך, וכן בתפילה, שיש לו לכוון בבקשותיו[80].
  7. ^ ואף ששאר ברכות אינן אלא מדרבנן (ראה לעיל בפסקה מקור החיוב), מכל מקום חז"ל קבעו את דינן כדין ברכת המזון שמדאורייתא.
  8. ^ לגבי איטר - ראה בערכו אם יאחז ביד ימין או ביד שמאל.
  9. ^ להראות שמסכים לברכה ומשתתף בה.
  10. ^ בספר שבולי הלקט[114] הביא הסברים נוספים לאופן שבו ראו חכמים לדרוש כן בפסוק: לפי שסך כל האותיות בפסוק זה הן 100, או ש"מה" בחילוף אותיות של אתב"ש הוא "יץ", שזה בגימטריה 100.

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק י'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ' עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה א'.
  3. ^ אשל אברהם, קפד, ט.
  4. ^ קפד, ו ד"ה בכזית.
  5. ^ ב, רכז.
  6. ^ חלק ד, סימן מא.
  7. ^ מכתבי תורה (גור), מכתב לג-לד.
  8. ^ אסופת דינים, ברכות, ד, יד.
  9. ^ חלק ב, סימן ב, אות ז-י.
  10. ^ סימן צב.
  11. ^ חלק ג, סימן ח.
  12. ^ חלק ב, סימן קנא.
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ה'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה עמוד א'
  15. ^ ארחות חיים א, דין תפילת ערבית ד, בשם תשובת הר"ש; אגור, פז, בשם רבותיו, ושיש מקטרגים כן; אגודה, ברכות, רי; בית יוסף, או"ח, מו, ו; שו"ת מהרש"ל, סד.
  16. ^ סמ"ג, עשין, יט, בשם רבינו יהודה ברבי יצחק; מאירי ברכות, ד, ב.
  17. ^ ראה רא"ש, קידושין, א, מא; כתובות, א, טו.
  18. ^ או"ח, מו, ז.
  19. ^ חוות דעת יו"ד קי, בית הספק, ב.
  20. ^ רבי יצחק אייזיק ספרין, בספרו שלחן הטהור, ו, זר זהב ד.
  21. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ד'.
  22. ^ ברכות א, ד.
  23. ^ מצוה תל, ד"ה ידוע.
  24. ^ ברכות השחר, ד"ה וצריך לנקות.
  25. ^ שו"ת הרשב"א ה, נא.
  26. ^ פירוש החזקוני על בראשית כד, כז
  27. ^ רמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק א, הלכה ז; הלכות ברכות, פרק א, הלכה ה.
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ו עמוד א'-ב; רמב"ם, הלכות ברכות פרק יא, הלכה א.
  29. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה ד'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"א עמוד א'; תוספתא, ברכות, א, ז; משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ז'
  30. ^ משנ"ב, ריג, יט.
  31. ^ משנה ברורה, סימן ריג, ס"ק יט ובשער הציון שם
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד ב'.
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ה'.
  34. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רי"ד, סעיף א'.
  35. ^ שולחן ערוך, ריד, א ומשנה ברורה ריד, ו ובביה"ל ד"ה ואפילו.
  36. ^ ברכות, מ, ב, ד"ה אמר אביי.
  37. ^ אורח חיים, ריד.
  38. ^ "ולכן אין להגיה בסידורים ישנים, כי יש ליישב כל דבר" (מגן אברהם, אורח חיים, ריד, א).
  39. ^ לדוגמה: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רי"ח, סעיף ט'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רי"ט, סעיף ט'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רכ"ה, סעיף ב'; רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רכ"ג, סעיף ג'.
  40. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א'.
  41. ^ ספר תהילים, פרק ט"ז, פסוק ח'.
  42. ^ ילקוט שמעוני, תהלים, תרסח.
  43. ^ סימן קסה.
  44. ^ שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן נב.
  45. ^ שלחן של ארבע, שער א, ד"ה ומה שבאה, דף ג, עמוד ב.
  46. ^ דברי חמודות (על הרא"ש), ברכות פרק ט, אות ז; משנה ברורה, ריד, ג.
  47. ^ תוספתא ברכות (ליברמן), א ה; רמב"ם, קריאת שמע, א, ז.
  48. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה ד'; תוספתא ברכות (ליברמן), א ה; רמב"ם, קריאת שמע, א, ז.
  49. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה ד'; תוספתא ברכות (ליברמן), א ה.
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד ב'.
  51. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ה'-ו.
  52. ^ בהלכות קריאת שמע, פרק א', הלכה ז'.
  53. ^ כסף משנה, הלכות ברכות, א, ה-ו. בהסברו השני והעיקרי.
  54. ^ ביאור הגר"א לשולחן ערוך, סח, א.
  55. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קפ"ז, סעיף א'; בעניין ברכה בלשון חול ראו: שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קפ"ה, סעיף א' ובמשנה ברורה שם; תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ב עמוד א' ובתוספות ד"ה קרית; שולחן ערוך הרב, קפה, א-ב.
  56. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"ח, סעיף א'; משנה ברורה, שם, ס"ק א, חידושי הרשב"א, ברכות, יא
  57. ^ מסכת ברכות נג', ב'.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו עמוד ב' ומשנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ז'; טושו"ע, או"ח, סימן קפה, סעיף ב וסימן רו, סעיף ג.
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו עמוד א' ותוספות ד"ה אי; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו עמוד ב' ורש"י ד"ה בשאר.
  60. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק א', הלכה ז'; טושו"ע, או"ח, סימן קפה, סעיף ב וסימן רו, סעיף ג.
  61. ^ רש"י ברכות טו, א; רא"ש ברכות, ג, יד; טושו"ע, או"ח, סימן קפה, סעיף ב וסימן רו, סעיף ג. אכן שיטת הרמב"ם (ברכות א, ז) היא שבדיעבד יצא אף במקרה זה.
  62. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"א עמוד א'; שו"ע או"ח, קעב, ב.
  63. ^ ספר תהילים, פרק ע"א, פסוק ח'.
  64. ^ ספר האשכול (אויערבך), א, יח; משנ"ב, קעב, ז.
  65. ^ ב"ח, או"ח, קצג; משנה ברורה סב, ג.
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד ב'; רמב"ם, ברכות, א, ו; טושו"ע או"ח, סימן קפה, א; וסימן רו, ג.
  67. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק י'.
  68. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג עמוד א'.
  69. ^ רש"י שם ד"ה בכל לשון.
  70. ^ שלחן ערוך הרב, או"ח, קפה, א.
  71. ^ רמב"ם ברכות א, ו, על פי הגמרא ברכות מ, ב.
  72. ^ ראה משנ"ב סב, ג בשם האחרונים.
  73. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד ב'; רמב"ם, ברכות, א, ו.
  74. ^ תוספות, סוטה לב, א ד"ה קרית; מגן אברהם, סב, א.
  75. ^ רא"ש ברכות ז, ו, ורבנו יונה ברכות ז. ד"ה אבל ביחיד, לפי שלחן ערוך הרב קפה, א.
  76. ^ רא"ש ברכות ז, ו, בשם רש"י; מאירי ברכות דף יג, עמוד ב.
  77. ^ או"ח, סימן קצג, אות ג.
  78. ^ או"ח, קצג, א.
  79. ^ תוספות, סוטה לב, א ד"ה קרית.
  80. ^ אגרות משה, או"ח, חלק א, סימן לב, ענף ד, ד"ה וחִלוק התוס', על פי דברי התלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה א' ותוספות סוטה לג, א, ד"ה ברכת המזון.
  81. ^ סב, א.
  82. ^ רא"ש ברכות ז, ו, ורבנו יונה ברכות ז. ד"ה אבל ביחיד, לפי שלחן ערוך הרב או"ח קפה, א.
  83. ^ סב, ג.
  84. ^ ספר כד הקמח, ערך ברכה, ד"ה ומפני; טור, או"ח, סימן ה; סימן קסז; שו"ע או"ח, סימן ה; של"ה, מסכת תמיד, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קנט.
  85. ^ ט"ז, או"ח, קצא, א.
  86. ^ שולחן ערוך הרב, או"ח, קפה, א.
  87. ^ שלחן ערוך הרב, או"ח, קפג, יד.
  88. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ה'; שו"ע או"ח, סימן קפג, סעיף יב וסימן קצא, סעיף ג, וט"ז קצא, א.
  89. ^ מגן אברהם, קצא, ב.
  90. ^ ט"ז קצא, א.
  91. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג עמוד ב'; טושו"ע או"ח רו, ד, ומשנה ברורה ס"ק יח בשם האחרונים.
  92. ^ משנ"ב רו, יח.
  93. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד ב'; בית יוסף ושו"ע או"ח, קסז, יט.
  94. ^ ראה בהרחבה בערך ספק ברכות.
  95. ^ רמב"ם, ברכות, א, יא, על פי תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ח עמוד ב'; שו"ע, או"ח, ריג, ב-ג.
  96. ^ בית יוסף ושו"ע או"ח, ריג, ג, על פי תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד א'.
  97. ^ משנה ברורה, ריג, יז, בשם אחרונים.
  98. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ח עמוד ב'; רמב"ם, ברכות, א, יא; שו"ע, ריג, ב.
  99. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג עמוד ב'; כסף משנה, ברכות, יא, א; בית יוסף ושו"ע, ריג, ג.
  100. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ' עמוד ב'; רמב"ם, ברכות, א, יא; ברכות, ה, טו-טז; שו"ע או"ח, קפו, ב.
  101. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד א'; רמב"ם, ברכות, א, י; טושו"ע, או"ח, תרצב, ג.
  102. ^ רש"י, ר"ה, כט, א, ד"ה אע"פ; רא"ש, ברכות, ז, כא.
  103. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד א' ורש"י ד"ה חוץ; רמב"ם, ברכות, א, י; טושו"ע, או"ח, סימן קסז, סעיף יט וסימן ריג, סעיף ב.
  104. ^ רש"י, ר"ה, כט, א, ד"ה חוץ; רא"ש, ברכות, ז, כא.
  105. ^ מגן אברהם, סימן ריג, ס"ק ז.
  106. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ט עמוד ב' ורש"י ד"ה כיון; משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק א', הלכה י'; טושו"ע, או"ח, סימן רעג, סעיף ד, וסימן תפד, סעיף א.
  107. ^ ספר המצוות לרמב"ם שורש א; השגות הרמב"ן שם.
  108. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז', הלכה י"ד; טושו"ע, או"ח, מו, ג.
  109. ^ טושו"ע או"ח, מו, ג.
  110. ^ טור או"ח, מו, ג.
  111. ^ ספר דברים, פרק י', פסוק י"ב.
  112. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג עמוד ב'.
  113. ^ רי"ף, ברכות, מד, ב (מדפי הרי"ף).
  114. ^ עניין תפילה, סימן א.
  115. ^ במדבר רבה, יח, כא; מדרש תנחומא, קרח, יח.
  116. ^ טור, או"ח, מו, ג, בשם רב נטרונאי גאון; שבולי הלקט, עניין תפילה, סימן א, בשם רבנו שלמה.
  117. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק א'.
  118. ^ מדרש תנחומא, קרח, יח; טור או"ח, מו, ג, בשם רב נטרונאי גאון, שבלי הלקט עניין תפילה, סימן א, בשם רבנו שלמה.
  119. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג עמוד ב'; שולחן ערוך, או"ח, רצ, א.
  120. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ז עמוד א'.
  121. ^ רבנו ירוחם, לא, ד.
  122. ^ שו"ע, חו"מ, שפב, א.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ערך מומלץ