ברכת השחיטה
ברכת השחיטה
|
|---|
|
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה |
ברכת השחיטה היא אחת מברכות המצוות שתיקנו חז"ל על השוחט לברך קודם שמקיים מצוות השחיטה. אך יש הסוברים שברכה זו היא בכלל ברכות השבח[1].
מקור המצווה לשחוט
הציווי על השחיטה נלמד מן הפסוק בתורה: ”כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ”[2].
אין חובה על אדם לאכול בשר, ועל כן אין ציווי כללי על שחיטה, אלא מי שחשקה נפשו לאכול בשר, מתחייב בשחיטה. מסיבה זאת נוסח הברכה הוא ”וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה” ולא ”וְצִוָּנוּ לִשְׁחֹט” כמו במצוות שחייבים בהם ללא תנאי, כגון תפילין (”וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ”) או מי שמל את בנו בעצמו (”וְצִוָּנוּ לָמוּל”).
כיון שאין חיוב לשחוט, לכן ניתן לברך על השחיטה בישיבה, ולא כשאר ברכות המצוות שחובה לברך אותן בעמידה[3]
השוחט בלא ברכה
להלכה, ברכת השחיטה אינה מעכבת את השחיטה, ולכן השוחט בלא ברכה עלתה לו שחיטה ובשר הבהמה או העוף כשר לאכילה[4]. דין זה מוסכם בקרב הראשונים[5] ובהתאם לכך שכל ברכות המצוות אינן מעכבות את קיום המצווה. אולם בתשובת הגאונים נמצאה דעה הסוברת כי השוחט במזיד בלא ברכה, לוקה והבשר נאסר על השוחט באכילה. דין זה הוא סנקציה מיוחדת שהוטלה על השוחט בלבד, הבשר עצמו מותר לאכילה לכל. ויש מן האחרונים שנקט כדעה זו להלכה ולמעשה[6]. דעת יחיד חריגה נמצאת בספר "הלכות ארץ ישראל" של אלדד הדני[7], ולפיה הבשר שנשחט בלא ברכה נאסר באכילה.
הפסקה בין הברכה לשחיטה
אין להפסיק, בשום מעשה, בין הברכה לשחיטה. אך אם עליו לעשות מעשה הקשור לשחיטה, כגון שצריך לבדוק את הסכין, או צריך אפילו לתקנו, יכול לעשותו, ובלבד שלא יסיח את דעתו מן השחיטה.
מסיבה זאת, אין לדבר בין הברכה לשחיטה, אלא אם כן מדבר בצורכי השחיטה עצמה.
מי שמתכוון לשחוט יותר מבעל חיים אחד, לא ידבר או יפסיק, עד לאחר שחיטת האחרון. ואם הפסיק, במידה ומדובר בשחיטת חיה או עוף, צריך לכסות את הדם בברכה, לברך שנית "על השחיטה" ולהמשיך בשחיטה, אך על כיסוי הדם השני כבר לא יברך.
הפסקה לדבר מצווה שאינו מצורכי השחיטה
אם מיד לאחר ברכת השחיטה, נקלע לידיו של השוחט דבר מצווה, כגון: עניית אמן, עניית "בָּרוּךְ ה' הַמְּבֹרָךְ לָעוֹלָם וָעֵד", עניית "קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ", או שראה ברק, או שמע קול רעם, מבאר בעל השמלה חדשה, כי אם שומע מישהוא אחר עונה, יוצא ידי חובתו, על פי הכלל של שומע כעונה[8]. אך אם לא שמע, לא יפסיק, ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך ברכת השחיטה.
כאשר דבר המצווה, נקלע לידיו של השוחט, בין שחיטה לשחיטה, ולא מיד לאחר הברכה. אם הפסיק כדי לענות אמן וכו', אינו צריך לחזור ולברך את ברכת השחיטה, אלא חוזר ושוחט הלאה.
גדר הברכה
גדר ברכת השחיטה לפי פשוטו הוא בכלל ברכת המצוות, אך הט"ז בפירושו ליורה דעה, סובר שברכת השחיטה היא בכלל ברכות השבח[9] על שאסר לנו ה' לאכול קודם שחיטה.
כוונה
כאשר השוחט מברך עליו לכוון למצוות שחיטתם של בעלי החיים המונחים לפניו. לכן, שוחט שסיים לשחוט, כיסה את הדם, ולאחר מכן הביאו לפניו בעל חיים נוסף, חוזר ומברך את ברכת השחיטה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ להלן - גדר הברכה
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"א.
- ^ מגן אברהם סימן ח סעיף קטן ב.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן י"ט, סעיף א'.
- ^ ראו למשל: המרדכי, והרא"ש בתחילת מסכת חולין.
- ^ רבי יואל סירקיש, בית חדש, מהדורת קניגסברג, תרכ"ג, סי' י"ט, דף י"א ע"ב, באתר היברובוקס.
- ^ מובא בספר מרדכי, חולין, סימן תקע"א. הובאו דבריו גם בספר בית יוסף, סימן י"ט.
- ^ ובתנאי שיודע שהמברך מתכוון להוציא אותו ידי חובה - כגון שסימן לו בידו
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן א', סעיף ז', הערת הט"ז (י"ז). בכך לדעתו מוסבר הטעם שלדעת הרא"ש מותר לאילם ששומע את ברכת השחיטה מאחרים לשחוט, וזה בשונה ממצוות אחרות בהן הדבר אסור.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
