גולדה מאיר

גולדה מאיר

לידה	3 במאי 1898 קייב, האימפריה הרוסית
פטירה	8 בדצמבר 1978 (בגיל 80) ירושלים, ישראל
מדינה
תאריך עלייה	1921
מקום קבורה	חלקת גדולי האומה, ירושלים
מפלגה	מפא"י המערך הראשון המערך העבודה
בן זוג	מוריס מאירסון
שרת החוץ ה־2 19 ביוני 1956 – 12 בינואר 1966 (9 שנים ו־29 שבועות) → משה שרת אבא אבן ←
שרת העבודה ה־2 10 במרץ 1949 – 19 ביוני 1956 (7 שנים ו־14 שבועות) → מרדכי בנטוב מרדכי נמיר ←
חברת הכנסת 14 בפברואר 1949 – 10 ביוני 1974 (25 שנים) יעקב ז'אק אמיר ← כנסות 1–8

קבר גולדה מאיר, 2004

ספריית גולדה מאיר, אוניברסיטת ויסקונסין, מילווקי, 2006

חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, 2011

גולדה מאיר (מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ'; 3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח – 8 בדצמבר 1978, ח' בכסלו, תשל"ט) הייתה ראש ממשלת ישראל הרביעית, בין מרץ 1969 ליוני 1974. לפני כן כיהנה כשרת העבודה (1949–1956), וכשרת החוץ (1956–1966). כראש הממשלה, הנהיגה את ישראל בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר היא האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלה בישראל. נוסף על היותה ראש הממשלה הרביעית של ישראל, היא האישה השלישית בעולם שנבחרה לראשות ממשלה.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

גולדה מאיר נולדה באימפריה הרוסית, בעיר קייב (כיום, בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ'. היא הייתה בת למשפחה יהודית מסורתית ענייה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו בינקותם, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בהיותה כבת ארבע חוותה פוגרום נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. חוויית הפוגרום ותחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה לא הרפו ממנה כל שנות חייה. בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר והיגר בגפו לארצות הברית, עברו שאר בני המשפחה לעיר פינסק. בשנתיים שהמשפחה שהתה בלעדיו בפינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי שבארצות הברית. את שמונה שנות ילדותה ברוסיה תיארה כשנים של עוני, קור, רעב ופחד.

הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. עניים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם לדנוור. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת, והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.

בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה גולדה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד ביחסה אליה, עברה גולדה לגור בשותפות. כעבור זמן מה שלח לה אביה לראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ, ובעקבותיו חזרה גולדה למילווקי שנתיים לאחר שעזבה אותה.

פעילותה לפני כניסתה לממשלה

פעילות ציונית בארצות הברית

משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, הצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין – מילווקי). לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את בן זוגה מוריס לעלות עימה בעתיד. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שוכנעה על ידי אמה לערוך נישואים יהודיים.

בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.

ב-1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס" (SS Pocahontas). הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים מוזרים אחרים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ביולי 1921 ברכבת לתל אביב.

בארץ ישראל

עם הגעתם לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה בתל אביב. לימים, השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). מתל אביב עברו הזוג מאירסון למרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.

מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם כל עוד התגוררו בקיבוץ, ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית שהייתה נהוגה בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם האפשרי. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו להם בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני. היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

הוריה של מאיר עלו לארץ ישראל בשנת 1926 והתיישבו בהרצליה.

אשת ציבור

ב-1928 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה.

רמז העריך אותה מאד וסייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. היא סומנה כבעלת עתיד מנהיגותי, בדומה לחיים ארלוזורוב, צעיר מבריק אחר בן גילה.

בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.

בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין - רייכלין.

בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.

כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.

בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".

בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ממלכת ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה".

יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.

מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.

מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.

צירה במוסקבה

במוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה שלה למשך שנים.

חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש לשלומם באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. הסובייטים האמינו בקיומה של אנטישמיות בארצות הלאום הקפיטליסטיות, ובשל כך קיבלו את הצורך במדינה יהודית כפתרון זמני. עם זאת, גרסו שבמדינות הקומוניסטיות לא קיימת אנטישמיות כלל, ולכן מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.

אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה לבבית. עשרות אלפים הרעיפו אהבה רבה על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.

שרה בממשלה

שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים בממשלתו של דוד בן-גוריון ועוד שנתיים כאשר היה משה שרת ראש הממשלה. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:

• חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א–1951
• חוק חופשה שנתית, תשי"א–1951
• חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953
• חוק החניכות, תשי"ג–1953
• חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954

ב-31 בדצמבר 1954 חנכה את המרכז הראשון להכשרה מקצועית במדינת ישראל, בבאר שבע, אשר התפתח למכללה הטכנולוגית ללימודי הנדסאים.

ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה עת לא היו נהוגות בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. מפא"י אכן ניצחה בבחירות עם 30.6% מהקולות, ומאירסון ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. את ההתנגדות חיזק רב קהילת צ'רנוביץ בעיר, הרב שמואל מאיר הולנדר, ששלח ללבנון מכתב בו פירט את הסיבות הדתיות כנגד בחירת אישה לתפקיד, וכן הודה על "ההוספה שאושר לי על משכורתי הרבנית". בסיבוב ההצבעה הראשון במועצת העיר קיבלה מאירסון 13 קולות, לעומת 8 ללבנון ו-5 לנציג תנועת החרות משה איכילוב, אלא שהחוק דרש אז רוב מוחלט, כלומר 16 קולות, שהושג רק בסיבוב ההצבעה הרביעי, בו נבחר לבנון עם 16 קולות הציונים הכללים, חרות והדתיים כנגד 14 קולות מפלגות השמאל. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל". כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.

היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם נגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, התנהגות שהעליבה אותו קשות. רק בשנותיו האחרונות של בן-גוריון התרחש מעין פיוס בין השניים.

במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים. זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד החל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה מאיר בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים, שהדפו כל ניסיון לפשרה.

מאיר עשתה מאמץ גדול להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה-ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית, ומומחים ישראלים רבים יצאו לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".

ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים לאחר מכן. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.

אישיותה וחייה הפרטיים

משפחתה

למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים - מנחם (1924–2014) ושרה (1926–2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב והצטרפה לקיבוץ רביבים. לימים נישאה לזכריה רחבי.

כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעיתים קרובות להשאיר את הילדים לטיפולם של אחרים, אורח חיים שגרם לה לסבל רב וכדבריה ל"תחושת אשם נצחית", ואילו בעלה נפגש עמה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירתו.

במאי 1951, נפטר מוריס מאירסון בגיל 57 בעת שביקר בביתה של מאיר, כאשר לא שהתה בביתה. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.

לצד חיי נישואיה שלא צלחו היא היתה בקשר קרוב עם כמה מהאנשים המקורבים אליה בהנהגת המפלגה, ביניהם דוד רמז וזלמן שזר.

כראש ממשלה

ערך מורחב – ממשלת ישראל החמש עשרה

במהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. היא פרשה מתפקיד המזכ"לית באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.

עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שהסיכוי שלו לזכות בתפקיד היה טוב יותר, אך העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות, נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה בישראל שמילאה תפקיד זה, השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.

רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מגדרי. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:

"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של רשימה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להרכיב את ממשלת ישראל ה15 כהמשך של ממשלת הליכוד הלאומי הקיימת מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.

בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם לא נחמדים" (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים. היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון ואחרי התלבטות ממושכת גם בקריית ארבע.

נסיונות לשלום בין ישראל למצרים

בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל-מצרים נותרו עוינים, והשתפרו רק לאחר מלחמת יום כיפור וסיום כהונתה.

כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".

בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום בין ישראל ומצרים. 2 המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתייגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו שראשית ישראל תתחייב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. אחר כך יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחיבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב 1967 לקוי יוני 1967. הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות היו אמורות להרע את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 67, כמו למשל שחיילים סובייטים ישתתפו בכוח האו"ם, ושהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.

ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת. בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיעה לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצרים וחמושים, כדי להתנקש בה בעת הליכתה ברגל לבית הכנסת היכל קוראל. המתנקשים נעצרו על ידי שירותי הביטחון הרומנים ברחוב קרוב לבית הכנסת, לפני שהספיקו לבצע את זממם.

קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים.

המלחמה בטרור

בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בארץ ובעולם. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים בארץ ובעולם שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973.

לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים לפעול, כולל חיסול ממוקד. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

חטיפת בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים שבוצעה באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, במחנה מעבר שאליו הגיעו יהודים שיצאו מברית המועצות לעבר ישראל, הובילה את הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת המחנה. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במלים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".

באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר.

מלחמת יום הכיפורים

ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של דוד אלעזר, משה דיין, ראש אמ"ן וחיים בר לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל מלחמה והרשים את השרים בטון הבטוח שלו. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה צורך.

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה.

בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העיז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. טוב. במידה רבה זה גם נכון. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".

בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אתה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. הזעזוע שעברה בגין ההאשמות החמורות שהוטחו בה ובמיוחד אשמתה בהרג חיילים במלחמה היה חמור עד כי שבה וביקשה לשים קץ לחייה.

ב-3 ביוני החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה.

מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).

לאחר פרישתה מהפוליטיקה

לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חייתה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה. מאיר המשיכה להביע עמדות בענייני השעה וביקרה את הממשלה על הוויתורים המופלגים למצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

בנובמבר 1977 היא נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת במהלך ביקורו ההיסטורי בישראל, העניקה לו מתנה קטנה לרגל הולדת נכדתו, וסאדאת גם נתן לה מתנה.

סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. בתחילת 1978 היא אושפזה פעמיים בבית החולים בילינסון. דבר אשפוזה פורסם לציבור, אך הסיבה האמיתית לאשפוזים הוסתרה. מאוגוסט 1978 היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים הדסה עין כרם.

הופעתה הציבורית האחרונה הייתה ב-18 בספטמבר בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים. היא נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

מורשת

אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה לא זוכֶה זִכרהּ לאהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".

לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו שלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".

מאידך, סניגוריה בחוגים אלה טוענים כי בתקופתה עדיין לא בשלו התנאים לכינון שלום, ואש"ף לא העלה על דעתו כלל הכרה בישראל.

אחרים^{[דרוש מקור]} מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ. בנוסף, היא מפורסמת כאישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל.

לדברי הביוגרף שלה, יוסי גולדשטיין, "את הסיבה להבדל הדרמטי שבין דימויה הכושל של גולדה בעיני הציבור בשלושים השנים האחרונות, לבין הצלחתה המזהירה לאורך עשרות שנים, צריך לחפש כנראה בפסיכולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ואין זה מן העניין כאן. בקביעה המושתתת על חקר ההיסטוריה בלבד נמצא שגולדה מאיר הייתה אחת האישים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל בראשיתה".

הנעליים הצבאיות נעלי גולדה מכונות כך על שמה, כיון שנהגה ללכת בביגוד לא אופנתי. נהגה להתבטא בבוטות וישירות וללא גינונים דיפלומטיים. היא לא רחשה אהדה לציבור החרדי ובטאה זאת בגלוי, הרב יששכר מאיר סיפר כי בביקורה בנתיבות אמרה למראה בני הישיבה "הקיפוח ימשיך לרדוף אתכם..השירותים בבתיכם ימשיכו להיות חוץ לבית" עוד אמרה "את שדרות הסמוכה אדאג לטפח, שם יש ישוב חילוני שאני מוקירה, שם אין כיפות".

הנצחת זכרה

• בית החולים גולדה-השרון בפתח תקווה נקרא ב-1982 על שמה
• מרכז גולדה בתל אביב - מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן.
• מרכז כרמל - המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה בו מתקיים אחת לשנתיים כנס בינלאומי לנשים שבסופו מפורסמת הצהרת חיפה.
• מחלף גולדה מאיר - בירושלים, סמוך לשכונת רמות
• השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון
• מרכז גולדה לתרבות – בקיבוץ רביבים
• פארק גולדה - ליד באר משאבים, סמוך לרביבים
• בתי ספר בנהריה, בכפר סבא, בפתח תקווה, בחולון ובנס ציונה
• המכללה הטכנולוגית בבאר שבע.
• בית ספר במילווקי, שבו למדה בשעתה, והספרייה של אוניברסיטת ויסקונסין
• מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנוור
• בית גולדה בדנבר ובניוטון מסצ'וסטס
• בובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בניו יורק
• מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה ופרס ראש הממשלה גולדה מאיר שהוא מעניק ליחידים וארגונים הפועלים ברוח ערכיה.

• 

  דיוקנה של גולדה מוטבע על מטבע של עשרה שקלים חדשים

• 

  כיכר על שמה של גולדה מאיר במנהטן, ניו יורק

• 

  פסל לזכרה בפארק המנהיגים בראשון לציון

• 

  פסל של גולדה מאיר בכפר בלום

• 

  שלט על ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב

• 

  שלט מהמקום בו חנכה גולדה מאיר את המרכז הראשון להכשרה מקצועית

כתביה

• בית אבי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג–1972.
• בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג–1973.
• חיי, ספרית מעריב, 1975 (תורגם ליידיש).

• A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. מסת"ב 0399110690
• My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U

ראו גם

• המטבח
• נשים בממשלות ישראל

לקריאה נוספת

• מירון מדזיני, היהודיה הגאה: גולדה מאיר וחזון ישראל – ביוגרפיה פוליטית, עידנים, 1990. מסת"ב 9652481068
• גולדה – צמיחתה של מנהיגה, בהוצאת מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994. מסת"ב 965130961X
• מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008. מסת"ב 9789654827812
• יוסי גולדשטיין, גולדה – ביוגרפיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ב 2012.
• "המחדל" מאת אורי דן, ישעיהו בן פורת, יהונתן גפן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, 1973
• חגי צורף ואחרים (עורכים), גולדה מאיר: הרביעית בראשי הממשלה, מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898–1978), ירושלים: ארכיון המדינה, תשע"ו.
• ישראל ליאור ואיתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, 1987.
• דורית גני, גולדה מאיר (הישראליות), צלטנר בית מלאכה לספרי ילדים, 2018. מאיירת: לי-אור עצמון פרואין.

• Jean F. Blashfield, Golda Meir. New York : Marshall Cavendish Benchmark, 2011. מסת"ב 0761449604
• Elinor Burkett, Golda. New York: Harper Perennial, 2009. מסת"ב 9780060786663
• Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir. New York: Arbor House, 1983. מסת"ב 0877954151
• Marie Syrkin, Golda Meir: Woman with a Cause. New York: G.P. Putnam's Sons, 1963

קישורים חיצוניים

• גולדה מאיר, באתר הכנסת
• גולדה מאיר, באתר כנסת פתוחה
• גולדה מאיר, באתר של משרד ראש הממשלה
• אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
• גולדה מאיר באתר הספרייה הלאומית
• גולדה מאיר: האם החזקה, באתר הסוכנות היהודית
• גולדה מאיר - סיפור חיים, באתר "לחיות את ההיסטוריה"
• שילה הטיס רולף, גולדה מאיר (מאירסון), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• גולדה מאיר בשיחה עם חיים איזק: אינני מתחרטת על דרכי בחיים, דבר, 16 בספטמבר 1974, והמשך
• אניטה שפירא, ‏גולדה: נשיות ופמיניזם, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003
• תום שגב, שיעור היסטוריה, גולדה מאיר, בדיוק מה שחשבתם, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
• יחיעם ויץ, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, מירון מדזיני, באתר הארץ, 11 בפברואר 2009
• הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009
• נעמה לנסקי, ‏הכובשת, באתר ישראל היום, 25 בספטמבר 2012
• גילי כהן, ״אסון של טעויות״ | גולדה מאיר בוועדת אגרנט: לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ״ן והרמטכ״ל, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2013
• ימים אחרים: כך התעקשה גולדה מאיר לשלם מס על מצלמה לילדים ופטיפון, באתר של "רשת 13", 11 בדצמבר 2013 (במקור, מאתר "nana10")
• עדות גולדה מאיר בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• סטנוגרמה מביקורה של גולדה מאיר בחפ"ק פיקוד דרום "דבלה" במלחמת יום הכיפורים, באתר ארכיון צה"ל
• על היחסים בין בן גוריון וגולדה מאיר במסמכים המתפרסמים בבלוג של ארכיון צה"ל, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• 45 שנים לקבלת תוכנית רוג'רס השנייה וסיום מלחמת ההתשה | חלק א | חלק ב | בלוג ארכיון המדינה, 9 באוגוסט 2015
• 45 שנה למותו של נאצר, התגובות בישראל ובכלל זאת תגובתה של גולדה מאיר. בלוג של ארכיון המדינה, 24 בספטמבר 2015
• יחיעם ויץ, גולדה היא לא רק מחדל, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
• מרדכי חיימוביץ, ‏דרך גולדה: הדיוקן שלא שורטט על ראש הממשלה במלחמת יום כיפור, באתר מעריב אונליין, 7 באוקטובר 2016
• נעמה לנסקי, ‏המערכה האחרונה של גולדה, באתר ישראל היום, 13 באוקטובר 2016

באנגלית

• על גולדה מאיר, מתוך הניו יורק טיימס במאמר מהיום שלמחרת פטירתה (באנגלית)
• לטי כותן-פוגרבין, גולדה מאיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)

וידאו ואודיו

• גולדה מאיר, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• גולדה נואמת ביידיש בפני יהודי ארגנטינה - ארגון בני ברית והנוער הציוני - לרגל יום העצמאות העשרים. ארכיון המדינה, 1968
• גולדה מאיר בביקור ממלכתי בארצות הברית, מתקבלת על ידי הנשיא ניקסון, ארכיון המדינה, 1969
• גולדה מבקרת בחזית סיני מלחמת יום הכיפורים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על גולדה מאיר‏, 9 במרץ 2011
• יובל מלחי, פרק 290 – הפגישה המטורפת של גולדה מאיר, באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 בדצמבר 2018

הערות שוליים

גולדה מאיר

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25951653גולדה מאיר