משה איכילוב
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. |
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: אין קשר בין כותרות הפיסקאות לתוכנן.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: אין קשר בין כותרות הפיסקאות לתוכנן. |
 | |
| לידה |
1903 י"ח באב תרס"ג[1] פתח תקווה |
|---|---|
| פטירה |
15 בנובמבר 1957 (בגיל 54 בערך) כ"א בחשון תשי"ח |
| מדינה | ישראל |
| מקצוע | חקלאי |
משה איכילוב (תרס"ג, 1903 - כ"א בחשוון תשי"ח, 15 בנובמבר 1957) היה עסקן ופעיל ציבור בארץ ישראל.
ביוגרפיה
משה איכילוב נולד בא' באב תרס"ג בפתח תקווה[2] ליעקב בן אברהם ואיטה יהודית איכילוב. שימש שנים רבות חבר במוסדות המוניציפליים במקום מגוריו ובכל ארץ ישראל. בהמשך חייו עבר לתל אביב ותפס מקום מרכזי בחיי הציבור.
בימי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כמפקח על משקי האיכרים. היה ממייסדי אגודת מגדלי הטבק בא"י ומנהל בתי האריזה המרוכזים.[3]
בנוסף היה ממארגני הקואופרציה של הפרדסנות, חבר מועצת "החקלאי" בפ"ת וממייסדי "פרדס סינדיקט", פעיל ב"מכבי" מנעוריו, וזכה בפרסומים רבים, היה חבר הנהלת "מכבי" אבשלום וחבר מרכז "המכבי" הארצי. ממייסדי "בני בנימין" וחבר ההנהלה הארצית. ממייסדי מפעלי ההתיישבות בכפר ארון, הרצליה ואבן יהודה. חבר המרכז וההנהלה של תקופת האיכרים, יו"ר ועדת הארגון שלה ומנהל "עמיר". מ-1919 חבר ועד המושבה פ"ת, ומ-1927 סגן ראש עיריית פ"ת. חבר משלחת האיכרים לקונגרס הציוני. נתן יד לפעולות אצ"ל ועודדו במלחמתו. עם החלטת הממשלה הזמנית על המשך חוקי החרום הבריטיים במד"י, הצטרף לתנועת החרות. ב-1951 עבר לגור בת"א ונבחר למועצת העיר ת"א, כנציג תנועת החרות. ישב בראש כמה מוועדותיה. ב-1953 נבחר לסגן ראש העיר, בסמכות ראש העיר בשירותי הבריאות העירוניים, במחלקת הדרכים והמדידות וכראש מינהל יפו.
נציגם של החקלאים והאיכרים
משה נמנה עם מייסדי "האיכר הצעיר" ו"בני בנימין". בהנהלתם היה פעיל עד לימי המחלוקת ב"בני בנימין", שאז עבר לפעילות בתנועת האיכרים. מיד עם גמר המלחמה, נוסד הארגון "האיכר הצעיר" בראשותו של ברוך בן עזר מפ"ת. היה זה עם ראשית התארגנות היישוב לאחר הכיבוש הבריטי, שנראה אז ככיבוש משחרר ומביא לגאולה. הייתה זו גם תקופה קצרה לאחר המאבק הקשה, כאשר כמה חוגים ביישוב, ובייחוד חוגי השמאל, גילו התנגדות לפעולת אנשי "נילי". כבר עם יסוד ועד הצירים הראשון והתחלת ההתארגנות של היישוב, החלו ההפליות נגד המושבות, ראשיהן ובניהן. לכן, התארגנה קבוצה בשם "האיכר הצעיר", שלקחו בה חלק בני האיכרים והמושבות. שנה לאחר מכן נוצרה "בני בנימין" בראשותו של אלכסנדר אהרונסון, ועם יסודה נתבטל "האיכר הצעיר". הסיסמה של "בני בנימין" הייתה לשמור על הקיים ולבנות את החרב. משה נבחר מיד להנהלה הארצית של "בני בנימין" ונמנה עם פעיליה המרכזיים. "בני בנימין" דאגו אז לשמירה על בני המושבות, לפתוח חייהם הביטחוניים והציבוריים, להגברת השפעתם על חיי היישוב ולפעולות התיישבותיות חדשות. לאחר מכן עברו "בני בנימין" לפעולות התיישבות, שהביאו בעקבותיהן את יסוד נתניה, הרצליה, אבן יהודה וכפר אהרון. חלוקת הקרקעות בין המתיישבים ובין חלק מחברי ההנהלה לא נראתה בעיני משה, והוא יצא במערכה פנימית לחלוקה יותר צודקת, להסדרה יותר ציבורית של הקרקעות שנרכשו. מערכה זו גרמה לו להתרחק מהנהלת "בני בנימין" ומוסדותיה. פעילותו של משה בהתנהגות האיכרים התחילה מוועידת היסוד שלה ב-1920 בפ"ת ונמשכה עד יומו האחרון. הוא היה חבר מוסדותיה העליונים מהיום הראשון. פעילותו השתרעה על כל פני ההתאחדות. משה היה בין מייסדי בנק האכרים. הוא שיזם את יצירת "עמיר ביעף", המוסד המשווק של תנועת האיכרים.
בהגנה ובשמירה
לאחר מאורעות 1921 הסכימו השלטונות הבריטיים לתת עשרה רובים צבאיים, בתנאי שעשרה צעירים יתחייבו לשמור אמונים ולהשתמש בנשק רק לצורך של הגנה מפני התנפלות. משה נמנה עם אותם עשרה, ומאחר שלא הייתה אפשרות שרק עשרה אלה יעשו בשמירה יום ולילה במשך שנים, היה צורך בחיפוי על כל נושאי הנשק "הבלתי ליגליים". לאחר מכן, גם כשנמנה עם העסקנים, המפקדים והצמרת, לא ויתר על חובת הטוראים, ובהתאם לתורנות היה יוצא תמיד בלילות לשמירה בגבולות. במאורעות 1936-1939, עם תחילת המלחמה עולמית, היישוב היהודי נכנס לתקופה קשה מאוד. מטעם הוועד הלאומי פנו לתנועת האיכרים וביקשו לשגר נציג לוועד הלאומי, בהתחשב במצב החירום. פה אחד נתבקש משה להיות בא-כוחה של התנועה בהנהלת הוועד הלאומי.
מתוך החיפושים לענפי משק חקלאיים חדשים, החלו גם ניסיונות בטבק. במשך שנה שנתיים הגיעו העוסקים בכך לכלל הכנסות המניחות את הדעת, התחילה נטיעה ושתילה רחבה והמונית. כמויות עצומות של טבק הורידו את המחירים עד למטה מהמינימום וכל החקלאים שעסקו בכך הפסידו כספים רבים. היה צריך לעשות פעולה מיידית לשם אריזת הטבק והחסנתו לעוד מספר שנים. משה נמנה עם יוזמי ארגון מגדלי הטבק שהקימו את בית אריזה גדול מרכזי בפ"ת, ומשה קיבל עליו לנהל את האריזה. מפעל זה הציל את רוב מגדלי הטבק מכיליון חרוץ. הטבק נשמר ונארז.
במערכה להבראת הפרדסנות
בשני שלבים נקט משה שותפות פעילה ומרכזית בהסדרים הקואופרטיבים של הפרדסנות בארץ. הראשון היה בקנה מידה מקומי והשני בקנה מידה ארצי. משה נמנה עם קבוצת פרדסני פ"ת שארגנה את הקואופרטיב המקומי הראשון- "החקלאי". רק כקואופרטיב מקומי היה זה הראשון, משום שקדם לו בהרבה "פרדס", אשר היה קואופרטיב ארצי. אנשי "החקלאי" לא רצו שותפים ממושבות אחרות. על ידי הסבר ושכנוע גדל והלך מספר החברים בקואופרטיב, וכך אורגן השיווק בדרך הציבורית המסודרת. ההעברה משיטת מכירה לסוחרים ערבים עזרה ישירות ובמידה מרובה, להגברת העבודה העברית ודחיקת העבודה הערבית. מאז היווסדו של הקואופרטיב ועד יומו האחרון, כאשר חוסל על ידי הבנק הלאומי בימי משבר הפרדסנות, נמנה משה על מוסדו העליון של הקואופרטיב. הפעולה השנייה בקנה מידה ארצי, הייתה המערכה ליסוד וארגון "פרדס סינדיקט". בשנים 1937-1938 במקום לקיים עבודה משותפת ומתואמת כדי לעמוד בשוק המחירים בחו"ל, נהגו הקואופרטיבים מדינית הפוכה. הם התחרו ביניהם בחו"ל, ועל ידי כך סייעו לירידת המחירים. הפרדסנים הרגישו במה שהולך להיות, והתעוררה יוזמה שמשה עמד במרכזה, לפעול פעולת תיאום מוחלט וארגון המכירה בחול. ואז עלתה הצעה של מוסד גג, שקראו לו אחר כך "פרדס סינדיקט". שמות הגורמים המשווקים היהודיים הגדולים שהיו אז. זה דרש הרבה פעולות להשגת האחוד. לבסוף אחת האסיפות מני רבות הביאה לחתימת הסכם בראשי תיבות של "פרדס סינדיקט" ומשה נמנה עם חותמי הסכם זה. רק בשנת 1946 לאחר מלחמת העולם, התחילה למלא את תפקידה, אך היא מצאה פרדסנות הרוסה ונטושה, באשר רבים מהפרדסנים לא עצרו כוח לעמוד שנים כוח רבות בחוסר פדיון. לאחר מלחמות עולם ובראשית מדינת ישראל היה צורך לקבל הלוואות לשיקום הפרדסנים, ובעיקר למניעת נישולם של הפרדסנים מרכושם, כאשר לא יכלו לעמוד בתשלומי החובות. לכן נקראו כנסים ארציים ובימי מדינת ישראל כנסים יהודיים בלבד. בכנסים משותפים עם הערבים הקריאה הייתה תביעה מאוחדת להציל את הענף העיקרי של הארץ מכל הגדרות פוליטיות, והתביעה מבוססת על חשיבות הענף ועל גורלו המר של בעליו.
ב-1937 השתתף משה במשלחת מיוחדת של תנועת האיכרים בקונגרס הציוני ה-20, בציריך. היה זה בתוך שנות המאורעות ומחוגי מנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות ביקשו להשתתף בקונגרס ולו במשלחת בלבד. המשלחת קיימה דיונים רציניים עם מנהיגי הציונות והשתתפו בדיוני הוועדות השונות. כאשר דיונים אלה נסבו על הבעיות המיוחדות של המשק הפרטי, על החזית היישובית מול התנכלות הערבים ועל היחסים הפנימיים ביישוב. בשטח המוניציפלי פעל משה עשרות שנים. עוד לפני קום המועצה המקומית בפ"ת, היה חבר במועצת המושבה, כנבחר מרשימת הצעירים של "האיכר הצעיר" ו"בני בנימין". עם קום המועצה המקומית הראשונה ב-1920. נבחר כחבר המועצה המקומית עוד ברשימת "בני בנימין" ורק בבחירות למועצה המקומית השנייה, היה מועמדה של רשימת הסתדרות החקלאים. בבחירות שהתקיימו ב-1939 נבחר ברשימה האזרחית המשותפת של החקלאים והחוגים האזרחים האחרים במקום. אלה היו הבחירות האחרונות בימי שלטון המנדט. בבחירות ב-1950 שהתקיימו בכל רחבי הארץ, כבר הפנה עצמו משה לפעולה מוניציפלית בתחום עיריית ת"א. זה היה לאחר שהצטרף לתנועת "החרות". במשך 35 שנה כיהן ברציפות בשלטון המוניציפלי- חבר הנהלת עירייה וסגן ראש עירייה. בתקופה זו נמנה עם מייסדי חבר המועצות, ושנים רבות היה מפעיליה.
בימי נערותו היה חבר המכבי.[4] כאשר חדל לעסוק בספורט, נמנה עם מייסדיה ומנהליה של החברה למען, "מכבי אבשלום" עד יומו האחרון. הוא היה גם חבר בוועד המכבי, ונשא לא פעם באחריות ניהול ענייני האגודה. הוא גם נמנה עם מארגני כנסי מכבי במושבות. כאשר יסד ביחד עם חבריו את החברה למען מכבי אבשלום, רכש מוסד זה את המגרש הידוע כיום "מכבי אבשלום", סייע בפיתוח המגרש ושכלול מתקניו הספורטיביים.
יומיים בשבוע הקדיש ליפו[5] , על פי סדר עבודתו שחילק בין מחלקות העירייה השונות. כאיש המציאות הבין איכילוב שיפו היא עיר היסטורית שעתידה למשוך תיירים ומבקרים. הוא החליט להקים מוזיאון ארכאולוגי לעתיקות יפו. הוא החל בהקמת ספריה עירונית מודרנית, מגרשי משחקים וגנים וכלה בהרחבת חוף הרחצה על ידי ייבוש שטח מהים.
משפחתו
אחיו הוא חבר הכנסת לשעבר עזרא איכילוב. הוא נשא לאישה את חנה לבית זינגר לשניים נולד הבן, יהושע איכילוב, הנשוי לפרופ' אורית איכילוב. נכדו ארז נישא לסופרת יעל איכילוב נכדתו תמר איכילוב עורכת תוכן ראשית בתוכניות טלוויזיה.
הנצחתו
על שמו קרוי בית החולים איכילוב. וכן רחוב בנתניה[6].
לקריאה נוספת
- אורבך, צבי. משה איכילוב האיש ודרכו. תל אביב: "חרות", 1959, עמ' 21-44.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "משה איכילוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 891
- משה איכילוב, צביקה מילר
הערות שוליים
- ^ על פי צילום המצבה
- ^ דוד תדהר (עורך), "משה איכילוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 891
- ^ צבי אורבך. משה איכילוב האיש ודרכו.תל אביב:"חרות",1959,עמ' 21-30
- ^ צבי אורבך. משה איכילוב האיש ודרכו. תל אביב:"חרות", 1959, עמ' 34
- ^ צבי אורבך. משה איכילוב האיש ודרכו.תל אביב:"חרות",1959,עמ' 42-44
- ^ רחוב איכילוב בפתח תקווה נקרא על שם דודו, יצחק איכילוב.
