הצתת מסגד אל-אקצא
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
הצתת מסגד אל-אקצא היא אירוע שהתרחש ב-ז׳ באלול תשכ"ט (21 באוגוסט 1969), ובו מייקל רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, הצית את מסגד אל-אקצא וגרם לו נזקים.
ההצתה
ב-ז׳ אלול תשכ"ט (21 באוגוסט 1969), בערך בשעה 7 בבוקר, לפני פתיחת המתחם למבקרים ומתפללים נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה, בהסכמת שומר הוואקף איברהים חילוואני, עמו תיאם מראש את הביקור המוקדם. הוא נכנס להיכל התפילה והניח על מדרגות המינבר (בימת הדרשן) צעיף טבול בחומר דליק, ומתחת למדרגות מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם. הוא הצית את הצעיף ויצא במהירות מהמתחם[1] האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שנמרח על תקרת העץ של המסגד מספר חודשים קודם לכן במסגרת עבודות תחזוקה[2].
עשן השריפה התמר מעל למסגד ונראה למרחוק. בתוך זמן קצר הגיעו למקום 16 רכבי כיבוי אש ממערב ירושלים[3]. מכבי אש נוספים הגיעו מרמאללה, מחברון ומשכם[4]. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם. אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום, סירבו למנוע את תקיפת הכבאים[3]. האש כובתה סופית לקראת הצהריים[4].
בשריפה נפגע חלק ניכר מהריהוט במסגד, והמינבר במסגד אל-אקצא, שאותו תרם צלאח א-דין, נשרף כליל[5].
המעצר והמשפט
למחרת ההצתה נעצר רוהאן[6] בקיבוץ משמר השרון. בחדר מלון "ריבולי" בירושלים, בו שהה טרם ההצתה, נמצאו מעט סמרטוטים טבולים בנפט[7]. הוא נחקר, הודה ונכלא תחת שמירה מיוחדת בבית המעצר של משטרת ירושלים. השמירה המוגברת נועדה להכשיל פגיעות בו מצד מוסלמים זועמים או התאבדות, מחשש שמותו בנסיבות כאלה עלול להוביל לתאוריית קשר שתכתים את שמה של ישראל.
רוהאן הועמד למשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני הרכב בראשות נשיא בית המשפט צבי עלי בקר[8]. הוא נאשם בעבירת הבער על פי פקודת החוק הפלילי, 1936 ועבירת פגיעה במקום קדוש לפי חוק השמירה על המקומות הקדושים. את מדינת ישראל ייצגו במשפט היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר, פרקליט המדינה גבריאל בך וסגנו יונה בלטמן. כסנגורו של רוהאן שימש עורך הדין יצחק טוניק. תחילה כפר רוהאן בעובדות כתב האישום, אולם לאחר שנשמעו שני העדים הראשונים, הודיע כי הוא חוזר בו מכפירתו ברוב העובדות וכי יטען להגנתו לחוסר אחריות פלילית מחמת חוסר שפיות. למרות זאת החליט בית המשפט שלא לקבל את הודאתו כראיה במשפט, מן הנימוק כי ההודאה מקוטעת, והתביעה הביאה את מלוא מסכת ראיותיה, 46 עדים, כדי להוכיח את מעשיו של רוהאן. על יסוד ראיות התביעה קבע בית המשפט כי רוהאן ביצע שני מעשי הצתה במסגד אל-אקצא - ניסיון הצתה כושל ב-11 באוגוסט 1969, וניסיון הצתה שהצליח ב-21 באוגוסט.
בעת הדיונים בבית המשפט הופיעו מטעם הסניגוריה שלושה פסיכיאטרים כעדים מומחים, בהם פסיכיאטרית שטיפלה ברוהאן בעת אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי באוסטרליה[9]. מטעם ההגנה בדק את הנאשם גם פרופסור טרבור גיבנס (TCN Gibbens) מאנגליה, שנחשב למומחה הבולט ביותר בפסיכיאטריה משפטית בדורו[10] ואשר קבע כי רוהאן לוקה ב"סכיזופרניה עם תעתועי שווא פאראנוידים ותעתועי גדלות"[11]. מטעם המדינה הופיעו שני פסיכיאטרים מומחים נוספים. כל המומחים הסכימו לאבחנתו של פרופ' גיבנס ולפיה רוהאן חולה בסכיזופרניה פרנואידית. ב-כ"א טבת תש"ל (30 בדצמבר 1969) הוקראה הכרעת דינו בבית המשפט. בסיכום הכרעת הדין קבע בית המשפט:
1. שהנאשם הוא אדם מופרע בנפשו;
2. בשעת ביצוע מעשי הפשע הנידונים היה הנאשם חולה במידה חמורה במחלת-נפש המוגדרת כסכיזופרניה-פאראנואידית;
3. בעקבות מחלה זו סבל הנאשם מתעתועי שווא ואלה השתלטו על אורח חייו והביאוהו ליצור לעצמו עולם ערכים מסולף;
4. בשעת ביצוע מעשיו היה הנאשם נתון במצב פסיכוטי קשה ופעל לא מתוך שימוש ברצונו החופשי;
5. הנאשם ביצע את מעשיו תחת לחץ של דחף פתלוגי שלא יכול היה להשתלט עליו ולא היה מסוגל להימנע מביצוע מעשיו הפליליים;
6. דחף זה, שבהשפעתו פעל הנאשם, נבע ממחלת-נפש.על כן אין הנאשם בר-עונשין לגבי המעשים הנידונים שביצע כאמור.
— ת"פ (ירושלים) 173/69 מדינת ישראל נ' דניס מייקל רוהאן. עמ' 372
לאחר שבית המשפט קבע כי רוהאן היה עדיין חולה נפש בעת מתן הכרעת הדין, הוא ציווה על אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי. מאוחר יותר גורש מישראל לארצו שם המשיך באשפוז פסיכיאטרי עד מותו[12]. רוהאן שלקה בסינדרום ירושלים, שהוא סוג של התקף מאני, טען שעשה את המעשה בעקבות צו אלוקי ובהתאם לכתוב בספר זכריה. הוא חשב שהמעשה יסייע ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש ובכך יאפשר לאותו האיש לשוב כמשיח ולשלוט בעולם במשך אלף שנה.
בעקבות השריפה
כבר ביום ההצתה מינתה ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ועדה לחקירת נסיבות ההצתה[13]. בראשות הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון, יואל זוסמן, והשתתפו בה פרופ' מיכאל ארדון, השופט מוחמד נימר אל-הווארי, ראש עיריית נצרת מוסא כתילי ופרופ' ארנולד ויניקור, הוועדה הגישה את מסקנותיה באלול תש"ל (ספטמבר 1969)[14].
בסמוך להצתה שררה אי-בהירות באשר לנסיבותיה. חוקרי השריפה הישראלים סברו תחילה שהיא נגרמה מקצר חשמלי ולא מהצתה[15]. צעירים ערביים הכריזו שראו את המציתים "בעלי חזות יהודית" שנמלטו מהמקום[16]. ראשי הוואקף טענו בהתחלה שהמצית נכנס דרך שער המוגרבים שעליו שמרו חיילי צה"ל[17]. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים שבה ציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח שער המוגרבים[18].
ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי. גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, פייסל, מלך ערב הסעודית ומנהיגים בפקיסטן, ירדן, אלג'יריה, תוניסיה ואיראן קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה[19]. לכידתו המהירה של המצית תרמה להרגעת הרוחות[20].
בספטמבר 1969 התקבלה החלטה 271 של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, בה נאמר: "המועצה מתאבלת על הנזק הרב שנגרם מההצתה. המועצה קובעת כי המעשה המתועב רק מדגיש את הצורך של ישראל לכבד את החלטות האו"ם הקודמות, ומגנה את ישראל על כך שלא עשתה זאת." ההחלטה התקבלה ללא התנגדויות. ארצות הברית ועוד שלוש מדינות נמנעו[21].
אחרי ההצתה הייתה מחלוקת במועצה המוסלמית העליונה, בין המדינאים בהם אנוואר נוסייבה שר ההגנה הירדני לשעבר ואלחטיב שהיה מושל ירושלים בזמן הכיבוש הירדני - שדרשו להשאיר את המסגד חרב כדי להפיק תועלת פוליטית נגד ישראל. לעומת אנשי הדת שבמועצה שרצו להחזיר את המצב לקדמותו[2]. המסגד שוקם באיטיות רבה, לאורך כ-40 שנה, מתוך מאמץ לשחזר במדויק את הריהוט שאבד בשריפה, ובו מינבר שתרם צלאח א-דין[5]. המשימה המורכבת של שחזור מלאכת מחשבת יחידה במינה של שיבוצים ופיתוחי עץ אגוז ובניית הבמה והצבתה מחדש במקומה היו כרוכים במאבקים ובתסבוכות רבות. הירדנים הם שיזמו הקמת צוות לשחזור הבמה שכלל מומחים ממצרים, טורקיה, אינדונזיה ומדינות אירופה שאספו רישומים עתיקים. ד"ר מחמוד אל-בלביסי, מהמחלקה לאמנות אסלאמית באוניברסיטת אל-בלקה שבסאלט, צפונית לעמאן בירדן, הכין וריכז את התרשימים.
הטלוויזיה הפלסטינית המשיכה לטעון, בשנים 2000 ו-2010, שההצתה נעשתה ביוזמת ממשלת ישראל[22].
לקריאה נוספת
- דין וחשבון של הוועדה בעניין נסיבות השריפה במסגד אל-אקצה. יו"ר – יואל זוסמן. משרד ראש הממשלה, 1969
- פרקליטות המדינה - תיקים בעלי עניין ציבורי: דניס מקריל רוהאן(הקישור אינו פעיל, 1.6.2020) (פריט בגנזך המדינה)
קישורים חיצוניים
- סרט וידאו של המשפט, מתוך אתר המורים "מורשת ברשת" (באנגלית)
- "היום לפני 40 שנה", 30.12.1969 פסק דין ניתן במשפטו של מצית אל-אקצה, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
- ירון דרוקמן, "מלך ירושלים" שכמעט הצית את המזרח התיכון. השבוע לפני, באתר ynet, 21 באוגוסט 2015
- כתבת זיכרון מאתר פלסטיני (בערבית), כולל תצלומים של המסגד במהלך השריפה ואחריה וכן האשמות כנגד השלטון הציוני
- נתי גבאי, אל-אקצא בלהבות: ההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 21.08.2017
- סרטון של רויטרס על הבאתו של רוהאן בטעות להארכת מעצר באולם ועדת החקירה בעניין השרפה. פורסם ב-British Pathé[23]
הערות שוליים
- ^ יוסף צוריאל, השומר התיר לרוהאן להיכנס למסגד בשעות האסורות לביקור כדי שיצלם, מעריב, 2 בספטמבר 1969
- ^ 2.0 2.1 נדב שרגאי, הר המריבה, כתר הוצאה לאור, 1995 (להלן הר המריבה), עמוד 40
- ^ 3.0 3.1 הר המריבה נדב שרגאי, בהוצאת "כתר הוצאה לאור" ירושלים 1995, עמוד 40
- ^ 4.0 4.1 הדליקה במסגד "אל אקצה", דבר, 22 באוגוסט 1969
- ^ 5.0 5.1 מסגד אל אקצה, באתר העיר העתיקה - ירושלים
- ^ יוסף צוריאל, פעולה מזהירה של המשטרה: תוך יממה נעצר החשוד בהצתה, מעריב, 24 באוגוסט 1969
- ^ יוסף צוריאל, החשוד בהצתת "אל אקצה" עשה ניסיון קודם להעלותו באש, אך לא הצליח במזימתו, מעריב, 24 באוגוסט 1969
- ^ ת"פ (ירושלים) 173/69 מדינת ישראל נ' דניס מייקל רוהאן. פסקים מחוזיים, ס"ח 344-373
- ^ עמ' 363 לפסה"ד
- ^ T C N Gibbens. British Medical Journal, 1983;287: 1636
- ^ עמ' 364 לפסה"ד
- ^ Holy Spirits. The Sydney Morning Herald, 6/10/1995
- ^ מונתה ועדת חקירה, דבר, 22 באוגוסט 1969
- ^ מסירת הדו"ח, דבר, 25 בספטמבר 1969
- ^ נחום ברנע, החוקרים סבורים: הדליקה במסגד "אל אקצה" נגרמה על ידי קצר ולא בשל הצתה מכוונת, דבר, 22 באוגוסט 1969
- ^ הר המריבה, עמוד 41
- ^ הר המריבה, עמוד 40
- ^ הר המריבה, עמוד 42
- ^ שרי החוץ של הליגה הערבית מתכנסים; נאצר קורא למלחמה; פייצל לגיהאד, מעריב, 24 באוגוסט 1969
- ^ י. גואל, התפיסה המהירה של החשוד בהצתה ציננה להט הדיפלומטים המוסלמים באו"ם, מעריב, 24 באוגוסט 1969
- ^ Resolution 271 (1969), באתר האו"ם, 15 בספטמבר 1969 (באנגלית).
- ^ עלילה של הרשות הפלסטינית: ישראל ניסתה לשרוף את מסגד אל-אקצא ב-1969 באתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"
- ^ ועדת אל-אקצה המשיכה בשמיעת עדויות: מיקל רוהאן הובא בטעות בפני הוועדה, הצופה, 4 בספטמבר 1969
| גולדה מאיר | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אירועים פוליטיים במהלך כהונותיה כראשת ממשלת ישראל |
| ||||||
| משפחתה | מוריס מאירסון (בן-זוג) • מנחם מאירסון (בן) • שרה מאירסון (בת) | ||||||
| הנצחתה | בית חולים גולדה השרון • מרכז כרמל • מחלף גולדה מאיר • שכונת רמת גולדה בחיפה • פארק גולדה • מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה • המשכן לאומנויות הבמה • כביש 436 • מטבע עשרה שקלים חדשים | ||||||
| שונות | נעלי גולדה • גולדה (סרט תיעודי) • אישה ושמה גולדה • המטבח • לו קדר | ||||||
33397595הצתת מסגד אל-אקצא