חוק חופשה שנתית

חוק חופשה שנתית

תאריך לועזי	11 ביולי 1951
תאריך עברי	ז' בתמוז, תשי"א
כנסת	הכנסת הראשונה
חוברת פרסום	ספר החוקים יולי 2016, עמ' 1093
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד העבודה
מס' תיקונים	22
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 הוא חוק הקובע את ימי החופשה להם זכאים כלל העובדים השכירים, בהתאם לוותק שצברו במקום עבודתם והיקף משרתם.

היסטוריה חקיקתית

חוק החופשה השנתית נחקק ב-1951 על מנת לקבוע ימי חופשה לעובדים המגיע להם על פי חוק זה.

החוק השתנה ועודכן מספר פעמים במהלך ההיסטוריה החקיקתית שלו עקב התנגשות עם חוקים אחרים. השינוי המשמעותי האחרון נחקק בשנת 2016 (פברואר), שבה הוצע לעלות את מינימום ימי החופש לשכירים.

מבנה החוק

פירושים

”החופשה“ פירושו – חופשה שנתית המגיעה לעובד על פי חוק זה;

”מפקח עבודה“ פירושו – מפקח, כמשמעותו בפקודת מחלקת העבודה, 1943;

”עובד בשכר“ פירושו – עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם שלא על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו;

”קרן חופשה“ פירושה – קרן חופשה ששר העבודה הקימה או הסמיכה על פי סעיף 18;

”שנת עבודה“ פירושו – פרק זמן של שנים עשר חודש, שתחילתו אחד בינואר של כל שנה.

החופשה

הזכות לחופשה

• כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה.

אורך החופשה

• על פי החוק, אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד הוא:
  • בעד כל אחת מ־5 השנים הראשונות – 16 יום;
  • (3) בעד השנה השישית – 18 יום;
  • (4) בעד השנה השביעית – 21 יום;
  • (5) בעד השנה השמינית ואילך – יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום;
  • אך שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודה מסוימת חופשה ארוכה מזו, אם ראה צורך בכך מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה; בימי החופשה לא ייכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה.
• מספר ימי החופשה עלולים להשתנות אם העובד עבד באותה שנה פחות או יותר מ-200 ימים
  • לפחות 200 ימים – המספר יהיה ימי החופשה כאמור בסעיף "אורך החופשה"
  • פחות 200 ימים – יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי הסעיף "אורך החופשה", כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200.

עובד זמני בשכר

• סעיף "אורך החופשה" אינו חל על עובד בשכר שעבד פחות מ־75 ימים רצופים, אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות.
• לעניין סעיף "אורך החופשה" רואים ימי עבודה כרצופים, אפילו חלה הפסקה בעבודה מחמת –
  • שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס״ח–2008;
  • יום המנוחה השבועית או חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג, וכן אחד במאי;
  • חופשה על פי חוק זה וכל חופשה או פגרה שניתנה לעובד על פי חוק או בהסכמת המעסיק, בין בשכר ובין שלא בשכר;
  • שביתה או השבתה;
  • תאונה או מחלה;
  • ימי אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עבד בהם העובד;
  • הפסקה ארעית ללא הפסקת יחסי עבודה;
  • אימון לשירות עבודה לפי חוק שירות עבודה בשעת חירום, תשכ״ז–1967.

חישוב ימי החופשה

• ואלה הימים שלא יובאו במנין ימי החופשה;
  • הימים בהם שירת העובד שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס״ח–2008;
  • ימי חג שאין עובדים בהם, אם על פי חוק ואם על פי הסכם או נוהג – להוציא ימי המנוחה השבועית;
  • ימי תקופת לידה והורות;
  • הימים שבהם אין העובד מסוגל לעבוד מחמת תאונה או מחלה;
  • ימי אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג אין העובד עובד בהם;
  • ימי שביתה או השבתה;
  • ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה עשר ובמידה שעלו.
• יש להשלים את הימים החסרים ככל האפשר תוך אותה שנת עבודה

מועד החופשה

• החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.
• על אף הוראות הסעיף "אורך החופשה", רשאי עובד לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת במועד שיבחר ויום אחד נוסף באחד מהימים המנויים בתוספת, ואולם אין ברשימת הימים כאמור כדי לפגוע בהוראות סעיף "חישוב ימי החופשה", ובלבד שהודיע על כך למעסיקו 30 ימים מראש לפחות.
• שר התעשייה המסחר והתעסוקה רשאי, בצו, להוסיף על רשימת הימים המנויים בתוספת.

צבירת חופשה

• אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.
• שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת חופשה אם, לדעתו, בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה.

תחילת החופשה

• החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעסיק ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה, ובלבד, שפרק אחד ממנה יהיה לפחות שבעה ימים.
• סעיף זה אינו חל על חלקי חופשה של פחות משבעה ימים.

תשלומים

דמי חופשה

• המעסיק חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.
• השכר הרגיל לעניין סעיף זה הוא –
  • לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו – שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד;
  • לגבי עובד בשכר – שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חודשי עבודה לא־מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד.
• שכר עבודה לעניין סעיף זה הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על ידי המעסיק בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לעניין זה על ידי שר העבודה. סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים אותו כחלק משכר העבודה.

המועד לתשלום דמי חופשה

• דמי החופשה ישולמו לכל המאוחר ביום שבו היו משלמים לעובד את שכרו, אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד; אך אם העובד יצא לחופשה של שבעה ימים לפחות, ודרש להקדים את תשלום דמי החופשה – ישולמו לכל המאוחר שני ימים לפני תחילת החופשה.

איבוד הזכות לדמי חופשה

• עובד לא יעבוד בשכר בימי חופשתו, ואם עבד עבודה סדירה בשכר, איבד את זכותו לדמי חופשה; ואם כבר שולמו, רשאי המעסיק לנכותם משכר העבודה שישולם לעובד, או לגבותם בכל דרך בה גובים חוב אזרחי.

פדיון חופשה

• חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעסיק פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד.

חישוב השכר הרגיל, חילוקי דעות בדבר תשלומים

• שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, הוראות משלימות בדבר חישוב השכר הרגיל לעניין סעיף "דמי חופשה"
• התעוררו חילוקי דעות בדבר דרך חישובם של דמי החופשה, או של פדיון החופשה, או בקשר לסעיף 12, יכריע בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ״ט–1969.

תשלום תמורת חופשה

• עובד בשכר העובד אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד לפחות יום אחד אך פחות מ־75 ימים רצופים כאמור בסעיף 4, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות, ואין ביניהם חוזה עבודה בכתב לתקופת עבודה רצופה העולה על 74 ימים – ישלם בעדו המעסיק תמורת חופשה 4% לפחות משכר העבודה.
• תמורת החופשה תשולם לקרן החופשה של ענף העבודה שבו עבד העובד או בכל דרך אחרת שנקבעה בתקנות.
• הייתה תמורת החופשה משתלמת לקרן החופשה, חייב המעסיק לשלמה בתחילת החודש שלאחר חודש העבודה, לפי שכר העבודה המשתלם בחודש שלפניו לעובדים כאמור בסעיף הצוין לפני; המשיך העובד לעבוד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה מעל ל־74 ימים רצופים, ישלם לו המעסיק את דמי החופשה, או פדיון חופשה, הכל לפי העניין, וקרן החופשה תחזיר למעסיק, לפי בקשתו, את הסכומים שהעביר לה בשל אותו עובד; שר העבודה רשאי לקבוע בתקנות את המועדים והסדרים להחזרת הסכומים על ידי קרן החופשה, כאמור.
• תמורת החופשה ששולמה לקרן חופשה תימסר לעובד לפי הוראות תקנון הקרן, ותמורת החופשה ששולמה בדרך אחרת תימסר לעובד בדרך שתיקבע בתקנות.
• קרן החופשה רשאית – בהסכמת העובדים שתינתן בהסכם קיבוצי, בחוזה עבודה או בדרך אחרת שתיקבע – לבוא לידי הסכם עם המעסיק בדבר תשלום דמי החופשה לקרן גם בעד עובדים שעבדו אצלו מעל ל־75 ימים.

זכות לתבוע תמורת חופשה

• תמורת חופשה שמעסיק חייב לשלמה, יראוה כחוב המגיע ממנו לקרן החופשה או למי שיש לשלמה בהתאם לתקנות.

דין התשלומים

• דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר כדין שכר עבודה.

קישורים חיצוניים

חוק חופשה שנתית, תשי״א–1951, בספר החוקים הפתוח

היסטוריית החקיקה של חוק חופשה שנתית, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31253222חוק חופשה שנתית