משפטי נירנברג

נאשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ

משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שנערכה לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945 ו-1946, על ידי בעלות הברית בעיר נירנברג שבבוואריה (גרמניה). במשפטים הועמדו לדין מספר נאשמים בפשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות כגון רצח עם, וראשי המשטר בגרמניה הנאצית. פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.

רקע

מסמכים מקבינט המלחמה הבריטי שראו אור לאחרונה^{[דרושה הבהרה]} מצביעים על כך שכבר בדצמבר 1942 נערכו בקבינט דיונים על המדיניות לגבי הענשת המנהיגים הנאצים, אם ייתפסו. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל המליץ על מדיניות של הוצאות להורג ללא משפט, אך ניאות לוותר על הרעיון בעקבות לחץ מצד ארצות הברית בשלב מאוחר יותר של המלחמה.^{[דרוש מקור]}

שר האוצר של ארצות הברית הנרי מורגנטאו הציע תוכנית כוללת של דה-נאציפיקציה של גרמניה. זו נודעה לימים כ"תוכנית מורגנטאו". בתוכנית פורטו שיטות של גירוש, עבודות כפייה ודיכוי כלכלי הדומה לאלה של חוזה ורסאי. גם צ'רצ'יל וגם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט תמכו בתוכנית זו ואף ניסו לקבל על כך אישור בוועידת קוויבק בספטמבר 1944. עם זאת, ברית המועצות הכריזה על העדפתה להליך משפטי (ככל הנראה ראתה בכך הזדמנות למשפט ראווה). מאוחר יותר הודלפו פרטים לציבור ועוררו בכך מחאה רבתי. רוזוולט, שחש בחוסר ההסכמה הרווח בציבור, זנח את התוכנית.

ביטולה של תוכנית מורגנטאו יצר את הצורך לשיטה חלופית של טיפול בהנהגה הנאצית. תוכנית "משפט פושעי מלחמה ארופאיים" נהגתה על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה. רוזוולט מת באפריל 1945. הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי.

לאחר סדרה של דיונים בין ארצות הברית לבריטניה, ברית המועצות וצרפת, הגיעו להסכמה לגבי פרטי המשפט. נקבע כי המשפטים ייפתחו ב-20 בנובמבר 1945 בעיר נירנברג.

הקמת בית הדין

השופטים

בוועידת טהראן (1943), ועידת יאלטה (1945) וועידת פוטסדאם (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי בית הדין.

תנאי כניעת גרמניה הנאצית, כפי שהוגדרו בכתב הכניעה ממאי 1945, העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה. את הבסיס החוקי למשפטים סיפקה אמנת לונדון מתאריך 8 באוגוסט 1945 אשר הגבילה את ההליך ל"הענשת פושעי המלחמה העיקריים מבין מדינות הציר האירופיות". כ-200 פושעי מלחמה גרמנים הועמדו לדין במסגרת משפטי נירנברג, ועוד כ-1,600 במסגרת הליכי שיפוט צבאי מסורתיים. היות שסמכות בית הדין הוגבלה להפרות של חוקי מלחמה, לא היה בסמכותו לדון בפשעים שהתרחשו לפני 1 בספטמבר 1939 – התאריך הרשמי של פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ברית המועצות הציעה להקים את בית הדין בברלין, הבירה הכבושה וסמל התבוסה הנאצית והניצחון הסובייטי, אולם בעלות הברית האחרות העדיפו את נירנברג, שהייתה באזור שבשליטה אמריקנית. לבד מהחשיבות הסמלית שמצאו בקיום המשפטים בעיר בה התקיימו באופן מסורתי עצרות המפלגה הנאצית, נמצא היכל המשפט של נירנברג גדול דיו ובמצב תקין לקיום המשפט, ובצידו מתקן כליאה הולם.

סדרת המשפטים

ערך מורחב – משפטי נירנברג הנוספים

"משפטי נירנברג" היו סדרה של משפטים שנערכו בעיר נירנברג ובהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים. המשפט הראשי שהתנהל בפני בית המשפט הבינלאומי נגד ראשי המשטר (המדינות התובעות נ. הרמן גרינג ואחרים) וסדרה של 12 משפטים שהתנהלו בפני בתי דין צבאיים של צבא ארצות הברית ובהם הועמדו לדין 185 אישים, מתוכם 142 נמצאו אשמים. 24 מתוכם הוענשו בהוצאה להורג, 20 קיבלו מאסרי עולם, והשאר קיבלו עונשי מאסר שונים באורכם. המשפטים הצבאיים נגעו לאיינזצגרופן (ארצות הברית נ. אוטו אולנדורף ואחרים), לפיקוד העליון הגרמני (ארצות הברית נ. וילהלם פון לאב ואחרים), לרופאים, לתעשיינים, ולקטגוריות נוספות.

בסך הכול התקיימו שלושה עשר משפטים בין 1945 ו-1949.

המשפט הראשי

המשפט הראשון היה משפט פושעי המלחמה הראשיים, ובדרך כלל כאשר נזכרים "משפטי נירנברג" הכוונה היא למשפט זה. משפט זה נערך בפני בית דין צבאי בינלאומי (International Military Tribunal ובראשי תיבות: IMT) שבו היה ייצוג לארבע המעצמות: ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. המשפט התקיים מ-20 בנובמבר 1945 ועד 1 באוקטובר 1946. במשפט זה נשפטו 22 אישים, ביניהם הרמן גרינג, ראש הלופטוואפה ואחד מיועציו הראשיים של היטלר, מרטין בורמן, מזכיר המפלגה הנאצית, שהועמד לדין שלא בפניו, יואכים ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני בתקופת השלטון הנאצי, ורודולף הס, ממלא מקומו של היטלר.

האישומים

הייתה זו הפעם הראשונה שבה התכנסה סמכות שיפוט אוניברסלית לשפוט פושעי מלחמה, ועלו שאלות רבות הנוגעות הן לסדרי הדין והן למשפט המהותי. משפטי נירנברג היו בית דין צבאי זמני שפעל מכוח אמנת לונדון מ-1945 (הסכם שנעשה בין המדינות המנצחות). לבסוף התגבשו ארבעה אישומים עיקריים, ואלו הם:

1. קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים.
2. עשיית מלחמה תוקפנית או "פשעים כנגד השלום".
3. הפרות של דיני הלחימה הבינלאומיים (פשעי מלחמה).
4. פשעים כנגד האנושות, רצח, השמדה, גירוש ושעבוד.

במהלך המשפט בעלות הברית ובראשם האמריקאים לא שמו את הדגש על הסעיף האחרון, סעיף 4 (אם כי כל הנידונים למוות הורשעו בסעיף זה). רק עם סיום המלחמה הקרה הפכה קטגורית הפשעים נגד האנושות לרכיב מרכזי במורשת נירנברג ובדין הבינלאומי הפלילי.

התובעים והשופטים

צוות התביעה הורכב מהאנשים הבאים: עשרים ושלושה עורכי דין מארצות הברית, ובראשם השופט רוברט ג'קסון; אחד עשר עורכי דין מברית המועצות, ובראשם התובע רומן רודנקו; שבעה עורכי דין מבריטניה, ובראשם פרקליט המדינה של בריטניה, סיר הרטלי שאוקרוס; וחמישה עורכי דין מצרפת.

צוות השופטים הורכב משמונה שופטים - שניים מכל אחת מארבע המדינות. ארבעת השופטים הראשיים היו פרנסיס בידל מארצות הברית, אנרי דה ובר-דונדיו מצרפת, סר ג'פרי לורנס מבריטניה, ואיבן טימופייביץ' ניקיצ'נקו מברית המועצות.

המשפטן היהודי ד"ר יעקב רובינסון שימש יועץ לענייני יהודים לשופט רוברט ה. ג'קסון שעמד בראש צוות הקטגוריה מטעם ארצות הברית. שמו של רובינסון נקשר כמי שמילא תפקיד מפתח בשכנועו לקבל כהולם את הרעיון החדש פשע נגד האנושות כסעיף אישומם של הנאצים בפשעים נגד היהודים (המונח הופיע לראשונה בכתבי אישום במשפטי נירנברג). אחרי משפט פושעי המלחמה הראשיים, הוא הוסיף לעקוב מקרוב אחרי בירור דינם והליכי ענישתם של פושעי מלחמה בסדרת משפטים הידועה בשם "משפטי נירנברג הנוספים". הוא ייעץ, למשל, לתובע הראשי במשפטו של פרידריך פליק, בריגדיר גנרל טלפורד טיילור.

הנאשמים

ארגונים

שישה ארגונים הועמדו למשפט, וזאת על מנת לסייע בכך שכשיובאו למשפט חברי ארגונים אלו יהיה אפשר להרשיעם על סמך חברותם בארגון בלבד. עם תום משפט פושעי המלחמה הקדיש בית הדין עוד זמן מה לבחינת אחריות הארגונים.

ואלו הארגונים:

• האס אס - הארגון הורשע.
• הגסטפו - הארגון הורשע.
• המנהיגות הפוליטית של המפלגה הנאצית - הארגון הורשע.
• האס אה - הארגון לא הורשע.
• הקבינט של הרייך - הארגון לא הורשע.
• המטה הכללי והמפקדה של הכוחות המזוינים הגרמנים - הארגון לא הורשע.

אישים

סעיפי האישום היו כדלהלן: 1. קשירת קשר, או השתתפות בהסתה למען ביצוע פשעים נגד השלום. 2. השתתפות בתכנון או ביצוע מלחמה תוקפנית, או פשעים אחרים נגד השלום. 3. פשעי מלחמה. 4. פשעים נגד האנושות.

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"

שם סעיפי אישום גזר הדין הערות 1 2 3 4 מרטין בורמן * * * מוות המזכיר הכללי של המפלגה הנאצית אחרי כליאתו של רודולף הס; נידון למוות שלא בפניו. קרל דניץ * * 10 שנות מאסר מפקד הצי הגרמני החל מ-1943, נשיא גרמניה ומפקד כוחותיה המזוינים, לפי צוואתו של היטלר (שימש בתפקידו ימים ספורים) הנס פרנק * * מוות שימש כמושל כללי של הגנרלגוברנמן וילהלם פריק * * * מוות שר הפנים, מחבר חוקי נירנברג הנס פריטשה זוכה מנהל כללי וראש חטיבת הרדיו במשרד התעמולה. ולטר פונק * * * מאסר עולם נשיא הרייכסבנק. קיבל חנינה ב-1957 בשל בריאותו הלקויה. הרמן גרינג * * * * מוות סגנו של היטלר, הממונה על תוכנית חמש השנים, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). התאבד בבליעת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין רודולף הס * * מאסר עולם סגנו של היטלר, עד שטס לסקוטלנד ב-1941 ומאז היה כלוא בידי הבריטים אלפרד יודל * * * * מוות ראש ה-OKW, מפקדת הכוחות המזוינים הגרמנים ארנסט קלטנברונר * * מוות גנרל אס אס, ראש ה-RSHA, מנגנון הביטחון של הרייך, אשר כלל את הגסטפו. וילהלם קייטל * * * * מוות ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים. גוסטאב קרופ נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין מבחינה רפואית. תעשיין, מראשי תשלובת קרופ אשר הייתה מבוססת על עבודת כפייה. רוברט ליי לא נידון ראש "חזית העבודה", התאבד במעצר בנירנברג בטרם התחיל המשפט. קונסטנטין פון נויראט * * * * 15 שנות מאסר שר החוץ (עד 1938), ולאחר מכן "פרוטקטור" של בוהמיה ומורבייה (עד 1943). קיבל חנינה ב-1954, בשל בריאותו הלקויה. פרנץ פון פאפן זוכה קנצלר גרמניה לפני היטלר וסגן-הקנצלר בתקופתו אריך רדר * * * מאסר עולם מפקד הצי הגרמני עד 1943. קיבל חנינה ב-1955 יואכים פון ריבנטרופ * * * * מוות שר החוץ של גרמניה אלפרד רוזנברג * * * * מוות הממונה על האידאולוגיה הנאצית והשר האחראי על השטחים הכבושים במזרח פריץ זאוקל * * מוות גאולייטר של תורינגיה, "מצביא בעל סמכויות מלאות להקצבת כח עבודה". האחראי על עבודות הכפייה ברייך השלישי. היילמאר שאכט זוכה שר האוצר בתקופה הראשונה לשלטון הנאצים. באלדור פון שיראך * 20 שנות מאסר מנהיג "נוער היטלר", לאחר-מכן הגאולייטר של וינה. ארתור זייס-אינקווארט * * * מוות ראש הנאצים האוסטרים, מושל הולנד. אלברט שפר * * 20 שנות מאסר אדריכלו הראשי של היטלר, ומ-1942 - שר החימוש והייצור המלחמתי. יוליוס שטרייכר * מוות עורך העיתון דר שטירמר.

מהלך המשפט ותגובות הנאשמים

במשפט העיד אברהם סוצקבר. העד היהודי היחיד מבין 10 עדים שהרוסים העלו. עדותו נמשכה 40 דקות, נסבה על רצח יהודי וילנה, ועשתה רושם רב.

הפרוטוקולים של משפטי נירנברג

תגובות הנאשמים לאישומים היו שונות. היו כאלו, ובראשם הרמן גרינג, אשר המשיכו להתנהג כאילו עודם שולטים באירופה ביד רמה. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון באישומים, ועמדו על כך שכל מעשיהם נעשו בסמכות ולטובת העם הגרמני (התבדחותו של גרינג בחקירה הנגדית - "תשאלו כל גנרל וכל חייל פשוט, אם הם מעדיפים ללכת למלחמה או הביתה") היו כאלו אשר הכחישו את אחריותם האישית והטילו את האשמה על השיטה, שלא יכלו לסרב לפקודותיו של היטלר ושהיו רק בורג במכונה, על אף המשרה הרמה שבה אחזו (אלפרד יודל - "יש לי מצפון נקי לפני אלוקים ולפני בני עמי"), והיו אנשים כהנס פרנק, אשר הביעו חרטה. ידועה אמרתו של הנס פרנק: "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". אלברט שפר קיבל אחריות על עצמו בהיותו חלק מהממשלה הנאצית אף על פי שטען שלא השתתף ולא היה מודע לרבים ממעשי הזוועה של המשטר. בעת הוצאתו להורג של יוליוס שטרייכר (שהוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחת") קרא שטרייכר ""הייל היטלר! משתה פורים 1946!".

אחד מרגעי השיא הדרמטיים של המשפט התרחש ביום 29 בנובמבר 1945, כאשר במסגרת טיעוני התביעה הוצג סרט תיעודי שהופק על בסיס חומר שצילמו חיילי בעלות הברית בעת שחרור מחנות הריכוז בגרמניה חודשים אחדים קודם לכן. הסרט כלל תמונות קשות לצפייה של ניצולים מזי רעב וערמות אינסופיות של גופות, והקרנתו בליווי קריינות מתאימה הביאה לתגובות קשות מצד הקהל באולם המשפט. גם השופטים לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח המראות, והיו ביניהם שמחו דמעה. אפילו אצל חלק מהנאשמים נצפו תגובות של בכי והסבת המבט מן המסך. קודם להקרנה הדגישה התביעה כי כל אחד מהנאשמים נושא בחלק מן האחריות לזוועות שמתעדות התמונות.

ביצוע גזרי הדין

שנים עשר מבין הנאשמים נידונו לעונש מוות. מהם, מרטין בורמן שבאותה עת לא היה בידי בעלות הברית נידון בהיעדרו, וגזר דינו מעולם לא בוצע. הרמן גרינג התאבד בתאו בבליעת כמוסת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין.

עשרת הנאשמים הנותרים שנידונו למוות הוצאו להורג על ידי התליין האמריקאי ג'ון וודס באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג בחצות 16 באוקטובר 1946, וגופותיהם נשרפו במחנה הריכוז דכאו.

יתר הנאשמים שנדונו לעונשי מאסר ריצו אותם בכלא שפנדאו בברלין. הנאשם רודולף הס, אשר טען כי אינו שפוי וכי אינו זוכר דבר, היה האחרון מביניהם שנותר בחיים, הוא התאבד בתאו בתליה בשנת 1987.

מורשת

לאחר משפטי נירנברג הועמדו לדין גם אנשי ממשל נאצים בדרגים נמוכים יותר, ורופאים נאצים שערכו ניסויים מזוויעים בבני אדם. משפטי נירנברג שימשו מודל לבית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, שבו הועמדו לדין מנהיגי האימפריה היפנית, על פשעיהם במהלך מלחמת העולם השנייה, למשפט אייכמן ומאוחר יותר אף לבית הדין הפלילי הבינלאומי. למשפטי נירנברג השפעה רבה על התפתחותו של המשפט הפלילי הבינלאומי. פסקי הדין השפיעו על ניסוחם של:

• האמנה למניעת רצח עם
• ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
• עקרונות נירנברג, שהם קווים מנחים לזיהוים של פשעי מלחמה
• קוד נירנברג והצהרת הלסינקי, שהיתוו עקרונות של אתיקה רפואית למחקר רפואי הכולל ניסוי קליני בבני אדם

סרטים ותיעוד

• משפטי נירנברג (סרט)
• נירנברג (סרט)
• Elusive Justice, סרט תיעודי של הערוץ PBS,‏ 2011

ראו גם

• משפט בלזן
• משפט אושוויץ השני
• פריץ באואר
• תיק קוליני (סרט)
• משפטי מינסק (1946)

לקריאה נוספת

• ג'ואל דימסדייל, אנטומיה של רשע: חידת פושעי המלחמה הנאצים, מושב בן שמן: כתר ספרים, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
• משפט נירנברג: פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, בהוצאת "יד ושם", תשכ"ב
• ג.מ. גילברט, יומן נירנברג, הוצאת מסדה, 1961
• לאון גולדנסון, נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, הוצאת עברית, 2006
• יעקב רובינסון, העקוב למישור – יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1965, עמודים 6 - 95
• אריה י' כוכבי, הדרך למשפטי נירנברג - גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה, הוצאת יד ושם, 2006
• יורם פרי, משפטי הזיקית, משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה, הוצאת ספרי ניב, 2018

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של משפטי נירנברג
• תמונות ממשפטי נירנברג, באתר יד ושם
• הפרוטוקולים הרשמיים של משפטי נירנברג כפי שהם מופיעים באתר של ספריית הקונגרס האמריקאי
• משפטי נירנברג, מדיה, מסמכים ומידע (באנגלית) (בגרמנית) (ברוסית) (בצרפתית)
• משפטי נירנברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• משפט נירנברג, 1946-1945 באתר הספרייה הלאומית
• מאולם הדיונים של משפט נירנברג, סרטון באנגלית של British News
• פתיחת הדיונים במשפטי נירנברג, 20 בנובמבר 1945, ארכיון הסרטונים של AP
• נירנברג, משפט פושעי מלחמה גרמניים ראשיים, נירנברג, גרמניה, 1946-1945, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37567543משפטי נירנברג