מרטין בורמן

מרטין בורמן

לידה	וגלבן , פרוסיה, גרמניה
פטירה	ברלין, גרמניה הנאצית

בורמן, שלישי מימין בשורה הראשונה, בחברת היטלר ואנשי מטהו במטה הפיהרר "הקן בסלע" (Felsennest) בהרי האייפל, בשנת 1940

מרטין לודוויג בורמן (בגרמנית: Martin Ludwig Bormann;‏ 17 ביוני 1900 – 2 במאי 1945) היה פושע נגד האנושות, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, סגנו הבלתי-רשמי ומזכירו האישי של אדולף היטלר. הועמד לדין שלא בפניו במשפטי נירנברג, הורשע ונידון למוות.

קורות חייו

תחילת דרכו

בורמן נולד בעיירה וגלבן הסמוכה להלברשטאדט, אז באימפריה הגרמנית, לתאודור ואשתו השנייה אנטוני. אביו היה פקיד דואר מהמעמד הבינוני ומת כאשר היה מרטין בן שלוש. לאחר שסיים לימודיו בוויימאר ובאייזנך גויס בורמן לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה לרגימנט תותחנים, אולם לא השתתף בפעילות קרבית. לאחר מכן, בשנים 1924-1920 עבר הכשרה מקצועית חקלאית בחווה במקלנבורג והכיר חברים בארגון הפרייקור (Freikorps Roßbach), שאליו הצטרף גם הוא. ארגון זה היה מיליציה ימנית קיצונית שפעלה בכוח כנגד מועצות הפועלים שקמו בגרמניה לאחר המלחמה, ואחראית לרציחות פוליטיות רבות, ובהם רצח רוזה לוקסמבורג ודיכויו האלים של מרד הספרטקיסטים ב-1919. באותה תקופה עבד בחוות חקלאיות שונות והיה חבר בעמותה אנטישמית.

בחודש מרץ 1924 נדון בורמן לשנה מאסר בפועל על השתתפותו (לצד ידידו רודולף פרנץ הס, שיהפוך בעתיד למפקד מחנה ההשמדה אושוויץ) ברצח פוליטי של מורו לשעבר, על רקע הכיבוש הצרפתי של חבל הרוהר.

לאחר שחרורו ב-1925 הצטרף בורמן למיליציה ימנית בלתי-חוקית (Frontbann) בויימאר, שייסד ארנסט רהם. ב-1927 הצטרף למפלגה הנאצית בחבל תורינגיה ושימש במשך כשנה כנהגו של הגאולייטר של תורינגיה, פריץ זאוקל. למרות היעדרם הבולט של כישורים ומנהגו הגס והברוטלי, הפך למזכיר העיתונות של המפלגה במחוז, ולאחר מכן מנהל העסקים שלה, בשנת 1928. משנה זו ועד 1930 היה חבר סגל הפיקוד העליון של האס אה. במקביל הפך את הביטוח של חברי האס אה לקרן הביטוח של המפלגה הנאצית (Hilfskasse der NSDAP).

רייכסלייטר וראש לשכתו של הס

ביולי 1933 יזם את הקמתה של "קרן התרומות של התעשייה הגרמנית ע"ש היטלר". הקרן אספה כמות לא מבוטלת של תרומות מתעשיינים וכספים אלה העביר בורמן לבכירי המפלגה הנאצית. באותה שנה הפך היטלר את בורמן למנהל רכושו הפרטי. בורמן הצליח להגדיל משמעותית את הונו של היטלר על ידי גביית תמלוגים על ספרו "מיין קמפף" ועל השימוש בדיוקנו עבור בולים ודברי דפוס אחרים. במקביל זכה בתפקידי ראש המטה של רודולף הס ובתפקיד הרייכסלייטר (Reichsleiter) של המפלגה הנאצית^{[דרושה הבהרה]}. במשרה זו שימשו רק 18 נאצים בכל רחבי הרייך וכולם היו כפופים רק להיטלר או לממלא מקומו. בנובמבר אותה שנה נבחר לרייכסטאג. היטלר הטיל על בורמן את האחריות להקמה וניהול שוטף של "מתחם הפיהרר" (Führersperrgebiet) באוברזלצברג שבדרום-מזרח בוואריה (המתחם כלל את הברגהוף, קן הנשרים ומבנים נוספים). בורמן הקים במתחם את בית הקיט ובית התה שלו ופעל לרכישת שטחים נוספים בסביבה עבור מקורביו של היטלר מידי הכפריים המקומיים. לשם כך הפעיל גם לחץ על אלה שסירבו למכור ואף איים בשילוחם למחנה ריכוז.

בורמן חתר להרחקתו של אוברפיהרר וילהלם בריקנר (Wilhelm Brückner), עוזרו האישי של היטלר. הוא ניצל, ככל הנראה, סכסוך בין בריקנר ומנהל משק ביתו של היטלר, ארתור קננברג, כדי להביא לפיטוריו של בריקנר מתפקידו באוקטובר 1940.

מיולי 1933 ועד מאי 1941 שימש בורמן כמזכירו האישי של רודולף הס. לאחר שהס ראה עצמו נדחק על ידי בעלי שררה כהיינריך הימלר והרמן גרינג, החליט במאי 1941, לאחר כיבוש צרפת והבליץ, לטוס לאנגליה לבדו על מנת לנהל שם שיחות שלום, במטרה להיאבק יחד עם הבריטים באיום הקומוניסטי. האנגלים סירבו לנהל איתו משא ומתן, וכלאו אותו. בכלי התקשורת הנאצית נטען שהס יצא מדעתו והיטלר נטל את סמכויותיו לידיו באופן זמני.

מזכירו האישי של היטלר

בורמן ניצל הזדמנות זו על מנת לקבל את כל תפקידיו של הס, ובמיוחד את ראשות "המטה של ממלא המקום לפיהרר" ששינה את שמו ל"לשכת המפלגה" (Partei-Kanzlei). בלשכה זו עבד גם אחיו אלברט, הצעיר ממנו בשנתיים. בתפקיד זה היו לבורמן סמכויות של שר (Reichsminister) וכוח מכריע כלפי היטלר עצמו. כל המינויים והקידומים בתוך המפלגה הנאצית היו נתונים לפיקוחו. בורמן ניהל את יומנו של היטלר, וקבע את סדר היום שלו ואת פגישותיו. במשטר דיקטטורי, בו יקום או ייפול דבר על פי גחמתו של ה"פיהרר" הייתה זו עמדת כוח משמעותית. בורמן קבע למעשה מה ידע היטלר, ומה לא ידע, מי זכה לפגוש את היטלר ולפרוש בפניו את השקפותיו, ומי לא זכה לכך.

בחורף 1942 החליטו בורמן, הגנרל וילהלם קייטל והנס לאמרס שהיה מזכיר המדינה, כי רק שלושתם רשאים להגיש להיטלר מסמכים לחתימה. הסדר זה, שקיבל את ברכתו של היטלר, הופר עד מהרה. אנשי הצי והלופטוואפה סירבו לקבל את מרותו של קייטל בעניין זה, ואילו לאמרס נאלץ להיכנע לרצונו של בורמן, ולמסור לו חלק מסמכויותיו. כך אירע כי בכל עניין אזרחי, היחיד שהיה מסוגל להחתים את היטלר על מסמך כלשהו היה בורמן. בדרך זו היה בורמן מסוגל להחתים את היטלר על מסמכים בעלי חשיבות עצומה, כשהוא מסתיר אותם בין שאר עניינים בעלי חשיבות פחותה. כך החתים אותו, ב-12 באפריל 1943, על מסמך שבו הוענק לו מינוי של "מזכיר הפיהרר" והעניק לו עוצמה השנייה לזו של היטלר.

באוקטובר 1944, עם ההכרזה על ייסודו של ה"פולקסשטורם" (Volkssturm), הוטלה על בורמן המשימה להגדיר את הנהלים הארגוניים והפוליטיים לצורך הקמתו. על פי הוראתו אורגן הצבא בגדודים ופלוגות שהשתייכו לסניפי המפלגה הנאצית ביישובים ובנפות השונות. הפולקסשטורם לא היה חלק מן הוורמאכט.

חלקו בשואה

בורמן היה בעל תפקיד מפתח בפשעי המלחמה של הנאצים כנגד עמים רבים. ב-16 ביולי 1941 השתתף בפגישה עם היטלר שבה נדונו האמצעים שיינקטו כנגד האוכלוסייה האזרחית ברוסיה – שיעבוד, עבודת כפייה, רצח עם וניצול. בורמן נמנה עם האחראים הראשיים לשואה. בוועידת ואנזה שהתקיימה ב-20 בינואר 1942 נכח נציגו האישי, אס אס אוברפיהרר גרהרד קלופפר, שהיה מנהל לשכת המפלגה. לבורמן היה עניין בהשמדת היהודים והוא פעל לקידומה במסגרת תפקידיו. ב-9 באוקטובר 1942 חתם בורמן על צו המורה על חיסולם של כל היהודים בשטחי הרייך הגרמני.

סוף דרכו

בורמן היה בין נאמניו האחרונים של היטלר שנשארו עמו בפיהררבונקר בברלין עד התאבדותו, והיה בין העדים החתומים על תעודת נישואיו של היטלר לאווה בראון ביום מותו. היטלר העיד עליו בצוואתו הפוליטית כ"עוזר מהימן לחלוטין", ייעד לו את תפקיד שר המפלגה בממשלה הבאה ודרש ממנו להימלט מן הבונקר. עם התאבדותו של היטלר ניסה בורמן להשאיר את השליטה בעניינים בידיו. כאשר הודיע לגרוס אדמירל קרל דניץ על מינויו כיורשו של היטלר, על פי צוואתו של היטלר, לא הודיע לו באותה הזדמנות על מותו של היטלר וכי הצוואה נכנסה לפועל. לאחר מכן ניסה לנהל משא ומתן עם נציגי הצבא האדום, אך כאשר משא ומתן זה נכשל, עזב בורמן את הבונקר ב-1 במאי 1945 קרוב לחצות ביחד עם ראש הנוער ההיטלראי, ארתור אקסמן, ורופאו האחרון של היטלר ד"ר לודוויג שטומפפגר. השלושה ניסו לחצות את הקווים הרוסיים ולצאת מן העיר. הם לוו בטנק "טייגר" ותותח סער מתנייע.

אקסמן נפרד מחבריו ופנה מזרחה אבל נתקל בסיור סובייטי. הוא חזר על עקבותיו וכעבור זמן קצר נתקל בגופותיהם של בורמן ושטומפפגר כשהן עדיין לבושות במדים נטולי דרגות. הוא לא התעכב לבחון את הדרך שבה מתו אלא הסתלק במהירות מהמקום. בעקבות כך, ישנן גרסאות שונות באשר למהלך האירועים, וישנם מספר אנשים שטענו כי ראו את בורמן מת אם מפגיעת פגז טנק רוסי, ואם מבליעת רעל.

בורמן הועמד לדין ב-29 באוקטובר 1945 במשפטי נירנברג. למשפט זומן ארתור אקסמן שהעיד וטען שראה את גופתו של בורמן בתחנת הרכבת לרטר בעיר (כיום תחנת הרכבת המרכזית של ברלין). על סמך עדותו של אקסמן טען סניגורו של בורמן כי לא ניתן לשפוט אותו מכיוון שהוא כבר מת. ב-1 באוקטובר 1946 הורשע בורמן כפושע מלחמה בשני סעיפי אישום ונידון למוות.

גורלו של בורמן לא היה ידוע, ואף על פי שגופתו לא נמצאה הוא הוכרז כמת על ידי בית המשפט בברכטסגאדן במרץ 1954. במהלך שנות ה-60 הועלו טענות שונות כי נראה בחיים במקומות שונים בדרום אמריקה ובאירופה. שמועות טענו כי עבר ניתוח פלסטי בלתי מוצלח שהשחית את פניו. בעקבות עדויות שונות החליטה פרקליטות מדינת הסן לערוך חפירות לצורך איתור הגופה. החפירות בפרגוואי (במרץ 1964) ובברלין (ביולי 1964) הסתיימו ללא תוצאות. בנובמבר אותה שנה הציעה ממשלת גרמניה המערבית פרס של 100,000 מארקים למי שימסור מידע על מקום המצאו של בורמן. חפירה אחרונה נערכה בברלין ביולי 1965 וגם היא לא הניבה תוצאות. בדצמבר 1971 החליטה ממשלת מערב גרמניה להפסיק את חיפושיה אחר בורמן. החלטה זו גררה ביקורת מצד ארגונים יהודיים ומצד שמעון ויזנטל שרצו בהמשך החיפושים.

ב-7 בדצמבר 1972 נמצאו זוג שלדים בקרבת תחנת הרכבת בברלין בעת עבודות בנייה שערך הדואר הגרמני. השלדים נבדקו על ידי פתולוגים, רופאי שיניים ואנתרופולוגים וזוהו במהרה כבורמן ושטומפפגר. בשתי הגופות נמצאו רסיסי זכוכית בין השיניים ועליהן שאריות מימן ציאנידי. ב-11 באפריל 1973 כינס התובע הכללי של הסן מסיבת עיתונאים והודיע בה שהשלד שנמצא הוא של מרטין בורמן ותיק החקירה בעניין נסגר. הודעה זו סיימה חקירה בת 12 שנים בעניין. בשנת 1998 הורו הרשויות בגרמניה על עריכת בדיקה גנטית לשלד שנמצא בשנת 1972. בדיקת סמני DNA שנערכה בגולגולת השלד אישרה חד-משמעית כי זהו שלדו של בורמן. בשנת 1999 נשרף השלד של בורמן ואת אפרו פיזר בנו הבכור, כומר קתולי בהכשרתו, מעל הים הבלטי.

משפחתו

בורמן נישא בשנת 1929 לגרדה בוך (בתו הבכורה של אב בית הדין של המפלגה, ולטר בוך). היטלר שימש כעד בחתונת השניים. לזוג נולדו עשרה ילדים עד שנת 1943, מתוכם שרדו תשעה. הבן הבכור נקרא בשם "אדולף מרטין" לכבוד היטלר. שני ילדים נוספים נקראו רודולף ואילזה, על שמם של רודולף הס ואלזה הס ששימשו כסנדקים שלהם. לאחר טיסתו של הס לבריטניה ב-1941, בורמן, שחשש מזיהויו עם מנהלו לשעבר המעורער בנפשו, ולכן מיהר להחליף את השם של שניהם בצו בית משפט. לאחר המלחמה שמונה מתוך תשעת הילדים הצטרפו לכנסייה הקתולית ואף אחד מהם נעשה כומר.

בתרבות

בסדרה האמריקאית "לצוד את היטלר" נטען כי מרטין בורמן חי בארגנטינה בשם חואן קלר, ובשנת 1955 לאחר ההפיכה נגד מנהיג ארגנטינה חואן פרון, שנתן חסות לנאצים רבים, בורמן עבר לצ'ילה. בצ'ילה אימץ ילדה בשם אריאנה שנשאה את שם המשפחה קלר. במסמכים של ה-CIA משנת 1965 דווח כי הוא חי בפרגוואי שם לממשלה הייתה זיקה חזקה לנאצים. לאחר מכן בעונה השנייה של הסדרה מוצאים במסמכי ארכיון של ממשלת פרגוואי כי הוא נקבר בפרגוואי בשנת 1959 לאחר שמת מסרטן קיבה.

קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה, באתר יד ושם
• "המרדף אחר פושעי מלחמה נאציים": מחקר מטעם "המוסד" שנמסר לארכיון יד ושם פתוח לראשונה לעיון הציבור. הפרק על בורמן הוא ב-pdf השני
• מרטין בורמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרטין בורמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36227271מרטין בורמן