רוברט ליי

רוברט ליי

רוברט ליי (בגרמנית: Robert Ley; ‏15 בפברואר 1890 - 25 באוקטובר 1945) היה פוליטיקאי נאצי, ראש חזית העבודה הגרמנית בשנים 1933–1945, ומראשי המשטר בגרמניה. לאחר המלחמה נלכד על ידי בעלות הברית אך התאבד לפני משפטו.

לימודים, שירות צבאי והצטרפות למפלגה הנאצית

ליי נולד בעיירה נידרבריידנבאך בגרמניה (כיום במדינת נורדריין-וסטפאליה, אז חלק מפרובינציית הריין, שהייתה חלק מפרוסיה). הוא היה הילד השביעי מבין 11 ילדים. הוריו היו אמילי (ואלד, לפני נישואיה) ופרידריך, שהיה חקלאי. אביו היה שקוע בחובות כבדים, אך למרות זאת הצליח רוברט להגיע ללימודים אקדמיים. הוא למד כימיה באוניברסיטאות יינה, בון ומונסטר. תחילתה של מלחמת העולם הראשונה קטעה את ניסיונותיו להשתלב בתעשייה הכימית, והוא התנדב לשירות צבאי. במשך שנתיים שירת בחיל התותחנים, ולאחר מכן הוכשר כתצפיתן אווירי, שמטרתו להכווין את אש הארטילריה. ב-1917 הופל מטוסו, והוא נפל בשבי הצרפתים. הוא היה שנתיים במחנה שבויים בצרפת, עד תום המלחמה. היו שטענו כי בעת ההתרסקות סבל פגיעה מוחית קשה, שגרמה לו לגמגום ולהתקפים של התנהגות לא יציבה. התקפים אלה הוחמרו עוד יותר על ידי שתיינות כבדה.

לאחר המלחמה שב ליי לאוניברסיטה. הוא השלים את הדוקטורט שלו ב-1920, ועבד ככימאי מזון במפעל אי גה פארבן שבלברקוזן, הסמוכה לחבל הרוהר. לאחר כיבוש חבל הרוהר על ידי צרפת ובלגיה בינואר 1923, הפך ליי הנזעם לימני קיצוני. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1924, לאחר שקרא את נאומו של אדולף היטלר במשפטו, שנערך לאחר הפוטש במרתף הבירה במינכן. ב-1925 כבר היה ליי גאולייטר של דרום הריינלנד, ועורך העיתון האנטישמי הארסי "ווסטדויטשה באובאכטר" (Westdeutsche Beobachter). נאמנותו להיטלר הייתה מלאה וללא סייג, ובשל כך התעלמו היטלר וראשי המפלגה הנאצית מהדיווחים על יהירותו, חוסר יעילותו ושכרותו המתמדת.

חזית העבודה הגרמנית

ב-1931 הועבר ליי למטה המפלגה הנאצית, כדי שישמש כראש המנגנון הפוליטי של המפלגה (Reichsorganisationsleiter), במקום גרגור שטראסר שהסתכסך עם היטלר והועבר מתפקידו. ליי היה אוהד לאגף הסוציאליסטי של המפלגה, בשל מוצאו ממעמד חברתי נמוך ועבודתו בקובלנץ עם אנשי מעמד הפועלים. היטלר התנגד לאגף זה, אך נאמנותו הבלתי מסויגת של ליי להיטלר בכל הסכסוכים הפנים-מפלגתיים שמרה על מעמדו, והגנה עליו מביקורת של בכירים אחרים במפלגה. כאשר התמנה היטלר לקנצלר בינואר 1933, התלווה אליו ליי לברלין.

עם עליית המשטר הנאצי לשלטון החליט היטלר לחסל את ארגוני העובדים. ב-2 במאי 1933 השתלטו הנאצים על כל בנייני ארגוני העובדים, פיזרו את הארגונים ואסרו את מנהיגיהם. לאחר פעולה זו מונה ליי לראש "חזית העבודה הגרמנית" (Deutsche Arbeitsfront, DAF) שהיה ארגון העובדים היחיד שפעולתו הותרה על ידי הממשלה הנאצית. חזית העבודה החליפה את ארגון העובדים הקודם שהוקם על ידי המפלגה הנאצית, ארגון תאי בתי החרושת הנציונל-סוציאליסטי (Nationalsozialistische Betriebszellenorganisation, NSBO), וכן את כלל איגודי העובדים. ליי עמד בראש חזית העבודה, אך הוא לא היה בעל יכולת ניהולית. מנהיג ה-NSBO, ריינהרד מוכאו (Reinhard Muchow), מילא את החלל שנוצר והפך לדמות הדומיננטית בארגון. מחכאו היה מן האגף הסוציאליסטי של המפלגה הנאצית, והוא החל לטהר את הנהגת החזית מסוציאל-דמוקרטים וקומוניסטים לשעבר, והחליף אותם באנשיו. ליי נדחק הצידה, ואנשי החזית - רובם אנשי ה-NSBO - המשיכו בפעילות התססה בבתי החרושת, סביב נושאי שכר ותנאי עבודה. המעסיקים כעסו על פעילות זו, והתלוננו בפני היטלר וראשי המפלגה. הם טענו שחזית העבודה גרועה כמו הקומוניסטים.

היטלר לא אהד את הנטיות הסינדיקליסטיות של ה-NSBO, ובינואר 1934 נחקק חוק ששם קץ לגמרי לכל ארגוני העובדים במדינה, כולל אלו של המשטר הנאצי. סוגיות שכר ותנאי עבודה הועברו להכרעת "נאמני העבודה" (Treuhänder der Arbeit), גוף שהיה בשליטת המעסיקים. מוכאו הוצא מן הארגון וניהולו של ליי התבסס מחדש. ה-NSBO דוכא לגמרי וחזית העבודה הפכה למעשה לזרוע של המדינה שנועדה לסייע למשטר בפריסה נכונה יותר של העובדים ובהטלת משמעת בשורותיהם. הייתה לכך חשיבות רבה במיוחד לאור ההתרחבות הגדולה בפעילות תעשיית הנשק. "חזית העבודה" הוקמה רשמית בחוק מ-24 באוקטובר 1934, והייתה לא רק ארגון עובדים אלא כללה גם מעבידים ואנשי המקצועות החופשיים. חזית זו הייתה למעשה חלק מן המפלגה הנאצית, והחוק קבע שכל בעלי התפקידים בה יהיו חברי המפלגה. החזית הייתה למעשה כלי לשעבוד העובדים. היא קבעה את שכר העבודה בכל מקום עבודה ואת תנאי השכר, בדרך כלל בצורה שרירותית ולפי רצון המעביד. "פנקס עובד" שהיה כל פועל חייב לשאת עמו, פיקח על המעבר ממקום עבודה אחד לשני, ועל פיו ניתן היה לפקח מי יועסק והיכן.

עם התבססות כוחו, החל ליי לנצל לרעה את מעמדו בדרך שהייתה חריגה אפילו על פי אמות המידה של השלטון הנאצי. מעבר למשכורותיו הנדיבות כראש חזית העבודה, כראש המנגנון הפוליטי של המפלגה, וכסגן ראש הרייכסטאג, גרף ליי לכיסו את הרווחים הגדולים של עיתונו, ומעל באופן נרחב בכספי חזית העבודה לשימוש האישי. כבר ב-1938 הייתה לו אחוזה מפוארת ליד קלן ובתים בערים נוספות, צי של מכוניות, קרון רכבת פרטי, ואוסף אמנות גדול. הוא הקדיש חלק גדל והולך מזמנו לרדיפה אחר נשים ולשתייה, דבר שהביא לא פעם לסצנות מביכות. ב-29 בדצמבר 1942 התאבדה אשתו השנייה, אינגה, לאחר מריבת שיכורים. גם אנשיו של ליי הלכו בעקבותיו, וחזית העבודה נודעה לשמצה כמרכז של שחיתות, ששולמה בכספי מיסי החובה של העובדים הגרמניים.

"עצמה באמצעות שמחה"

אוניית התענוגות "רוברט ליי", שהופעלה על ידי "עצמה באמצעות שמחה"

היטלר וליי היו מודעים לכך שדיכוי ארגוני העובדים ומניעת העלאות שכר על ידי נאמני מערכת העבודה יצרו מצב שהיה למעשה דיכוי של העובדים. דרישות המשטר הנאצי מהעובדים להגביר את התפוקה כדי לזרז את התחמשותה מחדש של גרמניה, רק הגבירו את הסכנה להתמרמרות ולתסיסה. על מנת למנוע התמרמרות כזו הקים ליי בנובמבר 1933 את פרויקט "עצמה באמצעות שמחה" (Kraft durch Freude‏, KdF) שמטרתו הייתה לספק לעובדים שעשועים זולים - טיולים, ספורט ותרבות. פעילויות אלו כללו חופשות מוזלות באתרי נופש בגרמניה ובארצות אחרות, שנחשבו "בטוחות" מבחינת השלטון (בעיקר באיטליה). כמה מאוניות התענוגות הראשונות בעולם, ובהן האוניות "וילהלם גוסטלוף" ו"רוברט ליי" נבנו כדי להוביל את חברי KdF לשיט בים התיכון. תוכניות אחרות כללו קונצרטים, אופרות ומופעי בידור אחרים, שנערכו בבתי החרושת ובמפעלים. הארגון הציע פעילות גופנית בחינם, שכללה אימוני אתלטיקה ואימון בענפי ספורט כמו כדורגל, טניס ושיט. כל הפעילויות הלו ממונו מכספי המיסים של משתתפי התוכנית, ועל ידי השתתפות של המעבידים. ב-1937 הגיעה עלות הפעילות השנתית של "עצמה באמצעות שמחה" ל-29 מיליון רייכסמארק. תוכנית "עצמה מתוך שמחה" הייתה אחת התוכניות הפופולריות ביותר של המשטר הנאצי, והביאה לפיוס העובדים ולקבלתם את דרישות המשטר.

אחת מהתוכניות השאפתניות ביותר של "חזית העבודה" ושל "עצמה מתוך שמחה" הייתה ייצור ואספקת "המכונית העממית" לכל פועל, הפולקסוואגן. התוכנית המקורית הוטלה על ידי היטלר על יצרן המכוניות פרדיננד פורשה, אך תעשיית המכוניות לא הייתה יכולה לעמוד ברישתו של היטלר כי עלות המכונית לכל פועל תהיה 1,000 רייכסמארק לכל היותר. "חזית העבודה" לקחה על עצמה את המיזם, וליי חזר לנטיותיו הסוציאליסטיות: הוא הכריז כי המפגה יכולה להצליח במקום שבו התעשייה הפרטית נכשלת, בשל "קוצר ראות, רשעות, זדוניות, ספסרות וטפשות" של מעמד אנשי העסקים. חברת פורשה בנתה עבור חזית העבודה מפעל חדש בעלות עצומה, שחלקו שולם על ידי מעילה בכספי מיסי החבר של החזית ושימוש בנכסיה המצטברים. חזית העבודה התכוונה לממן את הייצור על ידי תוכנית של פריסת תשלומים לפועלים שירכשו את המכוניות. דגמי המכונית הראשונים הופיעו בפברואר 1939, ו-340,000 פועלים שילמו את התשלומים הראשונים עבור מכונית. ואולם, פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר אותה שנה הביא לכך שהמפעל חדל מלייצר מכוניות, ואף מכונית לא סופקה לפועלים. התוכנית כולה הייתה רעועה כלכלית, והתאפשרה רק בשל השחיתות וחוסר אחריות הדיווח (accountability) של המשטר הנאצי.

תפקידו במלחמה

רוברט ליי בעת מעצרו

עם פרוץ המלחמה ירדה חשיבותו של ליי. המשק הגרמני גויס כולו למאמץ המלחמה, וחשיבותה של "חזית העבודה" פחתה מאד. גם פרויקט "עצמה מתוך שמחה" הפך חסר משמעות. השתיינות של ליי והתנהגותו הלא יציבה כבר לא התקבלו בסלחנות כפי שהיה לפני המלחמה, ומקומו נתפס על ידי פריץ טוט, שר החימוש, ולאחר מכן על ידי מחליפו, אלברט שפר. עם הזמן גויסו יותר ויותר מן הפועלים הגרמניים, ובמקומם הובאו עובדי כפייה, בעיקר ממזרח אירופה. ליי נטל חלק מסוים במהלכים אלה, אך היה בצילו של פריץ זאוקל, המנהל הכללי של כוח האדם (Generalbevollmächtigter für den Arbeitseinsatz). עם זאת, ליי היה מעורב במדיניות הניצול לרעה של עובדי הכפייה. בפגישה עם ראשי תעשיית הפחם הגרמנית אמר, שיש לנקוט כלפי עובדי הכפייה מדיניות שאין בה מקום לרחמים; הכפייה צריכה להיות מקסימלית.

למרות חסרונותיו עדיין זכה ליי ליחס אוהד היטלר. יחד עם מרטין בורמן ויוזף גבלס היה ליי חלק מהקבוצה הקרובה להיטלר, עד החודשים האחרונים של המלחמה. בנובמבר 1941 זכה לתפקיד חדש: נציב הרייך לבינוי סוציאלי (Reichskommissar für den sozialen Wohnungsbau; השם קוצר מאוחר יותר לנציב הרייך לבינוי, Reichswohnungskommissar). תפקידו היה לתת מענה להרס בתים בגרמניה בשל הפצצות בעלות הברית, הפצצות שהחלו להתגבר מאותה שנה והלאה. תפקידו של ליי היה לטפל בעובדים הגרמניים שהפכו לחסרי בית בשל ההפצצות. שר החימוש, שפר, ראה בכך מטרה חשובה, כדי למנוע ירידה בייצור הגרמני. עם התעצמות המערכה האווירית נגד גרמניה, הפכו מאות אלפי פועלים גרמנים לחסרי בית, והנציבות של ליי לא הייתה יכולה להתמודד עם המשבר שנוצר.

ליי היה מודע באופן כללי להשמדת היהודים באירופה. הוא עודד את ההשמדה באמצעות הפרסומים האנטישמיים הארסיים שהיה אחראי להם, ובאמצעות נאומיו. בפברואר 1941 היה נוכח בפגישה עם היטלר, יחד עם שפר, בורמן ופילדמרשל וילהלם קייטל, בה הציג היטלר את השקפותיו על "השאלה היהודית" בפירוט, והבהיר שמטרתו היא "היעלמות" היהודים בדרך זו או אחרת.

סיום המלחמה

למרות התמוטטות הרייך השלישי בתחילת 1945, נותר ליי נאמן בקנאות להיטלר. הוא נפגש עמו בפעם האחרונה ב-20 באפריל 1945, יום הולדתו של היטלר, בפיהררבונקר במרכז ברלין. למחרת עזב ליי, בדרכו לדרום בוואריה. ליי קיווה שהיטלר יעזוב את ברלין ויתבצר ב"מעוז הלאומי" בהרי האלפים. ואולם, היטלר סירב לעזוב את ברלין, והרעיון נזנח. ליי נותר ללא תפקיד. ב-16 במאי נלכד על ידי צנחנים אמריקניים מן הדיוויזיה המוטסת ה-101. הוא הציג את עצמו כד"ר ארנסט דיסטלמייר, אך זהותו האמיתית נחשפה על ידי אחד מיריביו המרים בצמרת הנאצית, פרנץ קסוור שוורץ.

ליי היה אחד מנאשמי משפטי נירנברג. הוא הואשם בכמה אישומים: הראשון (קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים), השלישי (ביצוע פשעי מלחמה ובעיקר היחס לשבויי מלחמה) והרביעי (פשעים כנגד האנושות, רצח, השמדה, גירוש ושעבוד); ליי כעס על העמדתו לדין כפושע מלחמה. ב-24 באוקטובר, שלושה ימים לאחר השמעת האישומים, התאבד ליי בתאו בתלייה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט ליי בוויקישיתוף