היילמאר שאכט
 | |||
| לידה |
22 בינואר 1877 טינגלב, שלזוויג-הולשטיין, הקיסרות הגרמנית  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1970 (בגיל 93) מינכן, גרמניה המערבית  | ||
| מדינה |
 גרמניה הנאצית | ||
| מפלגה | המפלגה הנאצית | ||
| |||
| |||
הוראס גְרִילי הְיָילמאר שאכט (בגרמנית: Horace Greeley Hjalmar Schacht) (22 בינואר 1877 - 3 ביוני 1970), מדינאי נאצי, שר הכלכלה בגרמניה בתקופת שלטון המפלגה הנאצית בין השנים 1935–1937.
ביוגרפיה
שאכט נולד בטינגלב, שהיה אז בשלזוויג-הולשטיין, כחלק מהקיסרות הגרמנית (כיום בדנמרק), למשפחה דנית. הוריו, וילאם לאונרד לודוויג מקסימיליאן שאכט והברונית קונסטנצה יוסטינה סופי פון אגרס, ילידת דנמרק, התגוררו מספר שנים בארצות הברית. תחילה החליטו לקרוא לו על שם העיתונאי האמריקני הוראס גרילי, אולם הם נכנעו לדרישת סבתו של שאכט, שדרשה שיינתן לו שם דני. בנעוריו הוא התגורר בארצות הברית. הוא למד רפואה, פילוסופיה ומדע המדינה, לפני שקיבל דוקטורט בכלכלה בשנת 1899 בגרמניה. ב-1916 מונה לאחד הדירקטורים ברייכסבנק. בשנת 1918 היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית (Deutsche Demokratische Partei).
בנובמבר 1923 מונה לממונה על המטבע בגרמניה. לאחר שפעולותיו עזרו בהדברת ההיפר-אינפלציה אשר היוותה אסון למשק הגרמני, מונה לנשיא הרייכסבנק. הוא שיתף פעולה עם גורמים במשק העולמי והגרמני בהפעלת "תוכנית יאנג", שהגה הדיפלומט האמריקני אואן יאנג ב-1929 לפריסת תשלום פיצויי המלחמה שהוטלו על גרמניה בחוזה ורסאי. עם זאת, שאכט התייחס לפיצויים כמחנק כלכלי וראה בתוכנית זו פתרון זמני בלבד. משהבין שאין ביכולתו להוריד משמעותית את עול הפיצויים, פרש שאכט מתפקידו כנשיא הרייכסבנק ב-1930, הן כאות מחאה והן מתוך חשש שתדמיתו הפוליטית תינזק כל עוד ימשיך להיות מזוהה כמשתף פעולה בתוכנית הפיצויים.
לאחר פרישתו החל לשתף פעולה עם אדולף היטלר והושפע מספרו "מיין קמפף". אף שמעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית, הוא סייע לה בהשגת מימון והפגיש את היטלר עם בעלי ממון ותעשיינים. בשנת 1933 החתים תעשיינים על עצומה הקוראת לנשיא פאול פון הינדנבורג למנות את היטלר לקאנצלר גרמניה. במרץ 1933 הוא מונה על ידי היטלר לנשיא הרייכסבנק.
באוגוסט 1934 מינה היטלר את שאכט לשר הכלכלה. הוא תמך בעבודות ציבוריות יזומות כגון אלו שיזם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב"ניו דיל" אשר סייעו בהוצאת המשק האמריקני מן המשבר הכלכלי העולמי. הוא יזם סלילת כבישי אוטובאן חדשים והצליח להוריד את שיעור האבטלה. במאי 1935 מונה כממונה בעל סמכויות בתחום כלכלת המלחמה. הוא קיבל חברות של כבוד במפלגה הנאצית, ואת עיטור "צלב הקרס המוזהב".
בנובמבר 1937 פרש שאכט מפעילות בשל אי הסכמתו עם מטרותיו של היטלר והעמדת המשק על בסיס ההכנה למלחמה. שאכט סבר כי הדבר יוליך לאינפלציה. כן הסתכסך עם הרמן גרינג. הוא מונה שוב לנשיא הרייכסבנק, אך פרש אף מתפקיד זה בשנת 1939, ומונה לשר בלי תיק, עד שפרש סופית מפעילות בינואר 1943.
לאחר כישלון קשר העשרים ביולי בשנת 1944 נאסר שאכט, על אף שכפי הנראה לא היה לו כל קשר עם הקושרים. הוא נשלח למחנה הריכוז ראוונסבריק, ובהמשך הועבר לפלוסנבירג, אך קיבל טיפול של "אישיות מיוחדת" עד לשחרור המחנה באפריל 1945. מיד לאחר מכן נעצר בידי בעלות הברית והועמד לדין במשפטי נירנברג על חלקו בהכנות למלחמת העולם השנייה. לכל אורך המשפט הוא טען שהוא חף מפשע, ולא רק שלא הכין את המלחמה, אלא אף פעל למנוע אותה. לבסוף זוכה מן ההאשמות, בקולות השופטים הבריטי והצרפתי כנגד עמדת השופט האמריקאי והרוסי. אך מיד לאחר שחרורו נעצר שוב והובא בפני בית דין גרמני לדה-נאציפיקציה. הפעם נמצא אשם, ונדון לתשע שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא שוחרר בתחילת ספטמבר 1948. לאחר שחרורו הקים בנק בדיסלדורף, ונתן ייעוץ כלכלי לחברות שונות ולמדינות מתפתחות בעולם, בין היתר נתן ייעוץ למשטרו של גמאל עבד אל נאצר במצרים.
היחס אליו בישראל
ישראלים נחלקו לגבי היחס אל עצותיו של שאכט. ביוני 1949 פרסם העיתון "מעריב" מאמר פרי עטו של שאכט, בו הציע לישראל להשתמש בשיטה בה הוא עצמו השתמש, על מנת להדביר את ההיפר-אינפלציה בגרמניה[1]. לעומת זאת, בינואר 1950 פורסמה ביקורת על עצם מכירת ספרו בישראל[2]. ב-25 בנובמבר 1951 טס שאכט מפקיסטן לדנמרק וביצע נחיתת ביניים בנמל התעופה לוד, בדרכו מוועידה כלכלית באינדונזיה. שאכט שהה זמן קצר על אדמת ישראל, התראיין לעיתונות, והביע את דעתו כי לאור מצבה הכלכלי של גרמניה, לא חלה עליה החובה לשלם שילומים לנפגעי השואה. ביקור זה עורר סערה, שכן למרות הזמן הקצר שחלף מאז השואה, העז אחד מראשי המשטר הנאצי להגיע למדינת ישראל, לא נעצר ולא הועמד לדין[3][4]. במיוחד, עלו טענות שהיועץ המשפטי של משרד החוץ, שבתאי רוזן, אירח את שאכט בעת שהותו בישראל[5]. משרד החוץ פרסם הכחשה שטענה שרוזן לא יצר כל מגע עם שאכט[6].
שאכט מת ביוני 1970 במינכן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ש. פיליפסון, למה לא שתי מטבעות?, מעריב, 13 ביוני 1949
- ^ אודי קיסרי, הכלכלה של שאכט במדינת ישראל ..., מעריב, 23 בינואר 1950
- ^ ת. לויטה, ד"ר שאכט, יועץ היטלר, שהה בישראל, מעריב, 26 בנובמבר 1951
- ^ יחיעם ויץ, נוסע עובר בשדה התעופה לוד: פרשת שאכט בלוד ומשמעותה, ישראל אביב 2006, עמ' 87-107
- ^ עזריאל קרליבך, לנו אסור היה, מעריב, 2 בדצמבר 1951
- ^ ש. רוזן לא נפגש עם שאכט, הצופה, 3 בדצמבר 1951
| הנאשמים במשפט פושעי המלחמה בנירנברג | ||
|---|---|---|
| נשפטו לגזר דין מוות | ארנסט קלטנברונר • ארתור זייס-אינקווארט • מרטין בורמן (מת זמן רב לפני תחילת המשפט, אך נידון) • הרמן גרינג (התאבד לפני ההוצאה להורג) • אלפרד רוזנברג • אלפרד יודל • וילהלם קייטל • וילהלם פריק • הנס פרנק • פריץ זאוקל • יוליוס שטרייכר • יואכים פון ריבנטרופ |  |
| נידונו למאסר | ולטר פונק (מאסר עולם) • אריך רדר (מאסר עולם) • רודולף הס (מאסר עולם) • באלדור פון שיראך (20 שנה) • אלברט שפר (20 שנה) • קונסטנטין פון נויראט (15 שנה) • קרל דניץ (10 שנים) | |
| זוכו מכל אשמה | הנס פריטשה • היילמאר שאכט • פרנץ פון פאפן | |
| לא נידונו | רוברט ליי • גוסטב קרופ | |