פרישות (יהדות)
פרישות משמעותה הִמנעות מענייני העולם הזה, התנזרות מהנאות, או נזירות חלקית עד מלאה.
משמעותו של המונח והמושג, ובכלל זה דרגת החומרה של הפרישות, וכן ההתייחסות אל משמעויותיו השונות, תוארו בהגות היהודית לדורותיה.
אדם הנוהג בפרישות מתואר בחז"ל - 'פרוש'[1].
מקור בחז"ל
רבי פנחס בן יאיר ראה בפרישות אמצעי בדוק עבור האדם להגיע למדרגה רוחנית גבוהה. וכך נכתב בברייתא הנודעת בתלמוד הבבלי:
"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".
— מסכת עבודה זרה דף כ' עמ' ב'.
בספרא פרשת קדושים נדרש הפסוק "קדושים תהיו" על ידי חז"ל: פרושים היו. ועל הפסוק "והייתם לי קדושים" דרשו חז"ל[2]: כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים.
הגדרתה
פרישות היא נושא מרכזי בספרו של רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה חובות הלבבות; הוא מגדיר את הפרישות:
”וגדר הפרישות בלשון סתם - חסימת תאוַת הנפש והמנע מן הדבר הנפרשׁ ממנו, עם היכֹלת עליו והזדמנותו לעִלה המחיֶבֶת זה, ונאמר: הפורש - מי שיכול והניח. והעלה המחיבת חסימת תאות הנפש מתחלקת לשני חלקים: אחד מהם כולל האדם והרבה מבעלי חיים, והשני מיֻחד באנשי התורה”[3].
ודן בסיבות לפרישות, תועליותיה וגדריה, אך מזהיר:
”ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישובו של עולם”, דהיינו, הפרישות מונעת במידה רבה, את התפתחות התרבות האנושית, ומעכבת היבטים בחיי היחיד והציבור ושיכלולם[4].
רבי יהודה הלוי כתב בספרו הכוזרי על הפרישות מענייני העולם לגמרי, כלומר הנזירות, כתנאי לדבקות בענייני הרוח בדתות המונותיאסטיות; למשל, על נוהג ”הפרישות מן הנשים והזִמון לשמוע דברי האלקים”[5]. אך רבי יהודה הלוי טען כי אין זו דרך היהדות בדרך כלל, ובשיח המוצג בספרו שם בפי נציג היהדות את המילים:
”אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה ולתת לכל כֹח מכוחות הנפש והגוף - חלקו בצדק מבלי רבוי (הפרזה)”[6].
רבי משה בן נחמני כתב בפירושו על התורה[7] לבאר את המושג פרישות. בתחילה מצטט דברי רש"י שייחס את המונח פרישות לאדם הגודר עצמו מהערווה ומעיר על דבריו: אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו ..אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורין שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו, בגדי עם הארץ מדרס לפרושים... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב, "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמו שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית...[8][9]
בספר חסידים[10] תיאר את הפרישות כתועלת לאדם מבחינה נפשית וגופנית: "פרישות מן העולם פנאי ללב ומנוחה לגוף"...
בספר "מסילת ישרים" הציג הרמח"ל את הפרישות כשלב בדרך שיטתית אשר עולה אל השראת שכינה על האדם, על פי הברייתא במסכת עבודה זרה.
רבי צדוק מלובלין כתב לחלק בין פרישות לקדושה[11].
במפנה המאות ה-18 - ה-19, נקראו "פרושים" תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל, אף כי לא נהגו פרישות דרך-ארץ במובן חז"ל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מסילת ישרים פרק יג - בביאור מידת הפרישות
- יעקב קלצקין, הערך: פרישות, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח.
- עירית אמינוף, מרים בין פרישות לנבואה, דימוי, 20, תשס"ב, עמ' 84-89 .
- דב שוורץ, פרישות קיצונית וסגפנות במשנתו של חוג פרשני הכוזרי בפרובאנס בראשית המאה הט"ו, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, י"א, תשנ"ג, עמ' 79-99.
- ישראל לוין, הבריחה מן העולם אל האלקים : הגות פסימית ורעיונות פרישות בשירה העברית בספרד בימה"ב (על רקע השירה הערבית), על שירה וסיפורת, מחקרים בספרות העברית, (עורך: צבי מלאכי) תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, בית הספר למדעי היהדות, תשל"ז, עמ' 184-149.
קישורים חיצוניים
- Benjamin Brown, "Kedushah": The Sexual Abstinence of Married Men in Gur, Slonim and Toldos Ahron
- יעקב נגן, פרישות הכהן הגדול טרם יום הכיפורים, באתר דעת
הערות שוליים
- ^ הרמב"ן חומש ויקרא פרק יט פסוק ב. "אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים".
- ^ שם פרק ט
- ^ בחיי אבן-פקודה, חובות הלבבות, שער הפרישות, א.
- ^ בחיי אבן-פקודה, חובות הלבבות, שער הפרישות, א.
- ^ רבי יהודה הלוי, הכוזרי, א, פ"ז
- ^ רבי יהודה הלוי, הכוזרי, ב, נ
- ^ ויקרא יט ב
- ^ וכך גם פירש רבינו יונה על מסכת אבות א ה את המונח פרישות
- ^ בעלי ראשית חכמה שער הקדושה - פרק ראשון והיעב"ץ אבות - פרק א משנה ה מצטטים את הרמב"ן ומרחיבים ומוסיפים דוגמאות אחרות.
- ^ פרק פט
- ^ ...והנה דחשיב בתרתי פרושים וקדושים אלא שמכל מקום כיילינהו תרווייהו בקדושים דקרא, וגם בסדר המדרגות בע"ז (כ' ב') חשיב פרישות וקדושה בתרתי, ופירש"י פרישות אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו, ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה, ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאות כמשמעו של מלת פרוש... ובלשון הכתוב גם זה בכלל קדושה, דזהו אתחלתא דקדושה מה שאדם מקדש עצמו מלמטה הוא על ידי שפורש מתאותיו המותרות, אבל בלשון חכמים בתלמודין חלוקין לב'... והירושלמי שהקדים קדושה כוונתו לאתחלתא דקדושה, והוא הפרישות שבתלמודין במקומה. ודבר זה אין כבד כל כך על הגוף שביד האדם לשלוט על יצרו ולבלום תאותיו כרצונו. אבל הקדושה שבתלמודין השנויה באחרונה שאי אפשר לבא לה אלא בסוף כל המדרגות הוא ענין אחר. ונראה לי דהירושלמי קרי לזו חסידות דאין כונתו בה לחסידות דתלמודין שהכונה בו לחסידות המורגל בכל מקום, דרוצה לומר המחמיר על עצמו בדבר המותר על פי הדין, והנה זה כמו הפרישות מן המותר, אלא שזה רק בעניני תאות ובשב ועל תעשה, והחסידות בכל ענינים בקום ועשה גם כן. והירושלמי כייל תרוייהו בקדושה שהוא לקדש עצמו לפרוש ולהחמיר על עצמו בדבר המותר... (ישראל קדושים ג עמוד ו)
