דהיישה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דהיישה
مخيم الدهيشه
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
נפה בית לחם
שטח 1.546 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ במחנה הפליטים 9,400 (2006)
אזור זמן UTC +2

מחנה דהיישהערבית: مخيم الدهيشه – תעתיק מדויק: מח'ים אלדהישה) הוא מחנה פליטים פלסטינים מדרום-מערב לעיר בית לחם, בשטח הרשות הפלסטינית. אוכלוסיית המחנה מונה כ-9,400 נפש (2006), ושטחו כ-1.5 קמ"ר.

היסטוריה

המחנה הוקם בשנת 1949 על שטח של 430 דונם, שנרכש בשנת 1943 בידי הקרן הקיימת לישראל שהתכוונה להקים בו יישוב יהודי ומפעל[1], אך בעקבות מלחמת העצמאות הועבר לידי "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב"[2]. המחנה הוקם במטרה לאכלס זמנית 3,400 תושבי כפרים מן האזורים שממערב לירושלים ולחברון. לפי עדות תושבי המחנה, נקבצו בו פליטי 45 כפרים שנעזבו בעקבות מלחמת העצמאות. תחילה יושבו הפליטים באוהלים, ומשהפך מצב הפליטות לקבוע בנה עבורם אונר"א באמצע שנות ה-50 מבני קבע קטנים בשטח 6 מ"ר[3]. ברבות השנים הרחיבו תושבי המחנה את בתיהם או בנו חדשים ומשופרים תחתיהם, אך הצפיפות במחנה עדיין רבה, שכן מספר תושביו גדול פי שלושה מזה שעבורו נועד מלכתחילה. בשנת 1972, בשל צורך לפנות מקום בדהיישה, הורשו תושבי ואדי פוכין לחזור לכפרם ולבנות שם את בתיהם מחדש[4][5]. רבים מהצעירים במחנה הגרו למדינות אחרות, בעיקר מדינות ערביות עשירות[6].

המחנה נמצא בטיפולה של עיריית בית לחם ונודע בהיותו מקומם של פעילים של האחים המוסלמים והחזית העממית לשחרור פלסטין[7].

המחנה גובל בכביש ירושלים-חברון (בעבר כביש 60), בקטעו העובר בסמוך לבית לחם. בעבר שימש כביש זה את התנועה בין ירושלים ליישובי גוש עציון, ומכוניות ישראליות בקטע זה היו תדיר מטרה ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה מצד תושבי המחנה. צה"ל השתדל להתמודד עם יידויי האבנים אך לא הצליח למנוע את התופעה והמתנחלים באזור הפגינו נגד אזלת ידו של צה"ל[8]. הרב משה לוינגר אף קיים שביתת שבת מול המחנה, אשר הסתיים לאחר שצה"ל השיג הסכמות עם נכבדי המחנה שהם ידאגו לשקט בגזרה וצה"ל יקל על התושבים. ההסכמה נשמרה לזמן מה[9], אולם עם הזמן ההבנות התרופפו ושוב אירעו ידויי אבנים מהמחנה[10]. בעקבות זאת הקים צה"ל גדר מתכת בגובה 6 מטר שנועדה לחצוץ בין המחנה לבין הכביש[11].

לאחר שאשה הרה נפצעה ביום שישי אחר הצהריים ליד המחנה, ארגנו אנשי תנועת כך הפגנה מול המחנה במוצאי שבת, 6 ביוני 1987. במהלך ההפגנה התפתחו יידויי אבנים הדדיים[12], זגוגיות של בתים ורכבים של תושבי המחנה נופצו, נורו יריות ונפגע דוד מים על אחד הגגות. איש מתושבי המחנה לא נפגע. המפגינים התעמתו עם חיילי צה"ל שביקשו לפנות אותם מהמקום. אלוף הפיקוד עמרם מצנע כינה את האירוע "מעשה נבלה", והסופר חנוך ברטוב כינה אותו פוגרום[13]. המפגינים לעומת זאת טענו שההפגנה התדרדרה למהומה בגלל אזלת ידם של חיילי צה"ל שלא טיפלו בידויי אבנים של הערבים[14]. המנהל האזרחי תיקן נזקים לרכוש בדהיישה בהיקף של כמה אלפי שקלים[15]. המשטרה עצרה 13 חשודים ולבסוף ששה מהם הועמדו לדין[16]. בציבור הישראלי התעורר ויכוח סביב דבריו של מצנע[17][18]. מספר ימים לאחר האירוע התארגנו תושבים של המחנה לפגוע שוב בתחבורה היהודית. צה"ל הגיב ביד קשה, הרחיב את הגדר של המחנה[19], חסם כניסות למחנה וביצע בו מעצרים[20]. כן הטיל צה"ל עוצר על המחנה[21]. בסוף אוקטובר 1987 נכנס צה"ל לדהיישה, ריכז את כל הצעירים בגילאי 16–30 וביצע מעצרים[22].

בעיית יידויי האבנים החריפה בעת האינתיפאדה הראשונה. ב-17 באפריל 1989 נורתה למוות ילדה בת 13 תושבת המחנה בעורפה מקליע פלסטיק, בשעה שהתרחקה ממוקד עימות בין חיילים למקומיים. לאחר משא ומתן שילמה מדינת ישראל 40 אלף ש"ח פיצויים להוריה[23].

עם מסירת השטח לידי הרשות הפלסטינית וסלילת כביש המנהרות כאלטרנטיבה לתנועה בין ירושלים לגוש עציון, הוסרה הגדר. גם בעת האינתיפאדה השנייה היווה מחנה דהיישה זירת התנגשויות אלימות בין תושביו לבין כוחות צה"ל.

ועד תושבי המחנה פועל מאז הקמתו ב-1995 בשיתוף פעולה עם אונר"א לשיפור תנאי המחיה של תושבי המחנה. כמו כן מהווה המחנה את מרכז פעילותם של ארגון כראמה העושה לרווחת ילדים ונשים, ומרכז התרבות איבדאע הפועל למען ילדי המחנה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דהיישה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 25
  2. ^ איל זמיר, איל בנבנישתי, אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 53
  3. ^ שי פוגלמן, בחזרה לדהיישה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2012
  4. ^ דני רובינשטיין, יושב מחדש הכפר הנטוש ואדי פוקין, דבר, 13 בנובמבר 1972;המשך
  5. ^ Delia Khano, Stories from Palestine WADI FUQIN, This week in Palestine, November 2003
  6. ^ דני רובינשטיין, ביקור במחנה א-דהיישה, דבר, 14 בנובמבר 1974
  7. ^ עמוס גלבוע, כוכב בית לחם, מעריב, 14 בפברואר 1986
  8. ^ רפאל מן, ארנס הוקיע מתיישבים הלוקחים את החוק לידיהם, מעריב, 4 בינואר 1984
  9. ^ מקל וגזר מציע גורן לתושבי שכם, מעריב, 28 בנובמבר 1985
  10. ^ תקריות ביו"ש ביום השנה לטבח בסברה ושתילה, מעריב, 18 בספטמבר 1986
    האבן שברה את שמשת הרכב ונחתה מתחת לכסא התינוק, מעריב, 8 בדצמבר 1986
    מתפרעים ביו"ש הסתפקו אתמול ביידוי אבנים, מעריב, 11 בדצמבר 1986
    אבינועם בר יוסף, ננקטו אמצעים נגד המהומות ביהודה ושומרון, מעריב, 12 בפברואר 1987
  11. ^ אבינועם בר יוסף, בששה ימים הבסתם את הערבים, מעריב, 12 ביוני 1987
  12. ^ אבינועם בר יוסף ושפי גבאי, אנשי כך השתוללו בדהיישה: ירו באוויר והציתו מכוניות, מעריב, 7 ביוני 1987
  13. ^ חנוך ברטוב, שעור בעברית נקייה, מעריב, 12 ביוני 1987
  14. ^ ההתפרעות בדהיישה, מעריב, 8 ביוני 1987
  15. ^ יוסף צוריאל, אבינועם בר יוסף, דן שומרון לועדת חו"ב, מעריב, 10 ביוני 1987
    יהושע בציור, בין דהיישה לבודאפשט, מעריב, 24 ביוני 1987
    מאיר עוזיאל, שיפודים - הלוואי ולא, מעריב, 7 באוגוסט 1987
  16. ^ סעיפי האישום של 6 ממתפרעי דהיישה: עד 20 שנות מאסר, מעריב, 14 ביוני 1987
  17. ^ יהושע ביצור, קמצא ובר קמצא 1987, מעריב, 12 ביוני 1987
  18. ^ ראו למשל דברי ראש הממשלה יצחק שמיר, ב: פורעי דהיישה לא חסו על חיילי צה"ל, מעריב, 8 ביוני 1987
  19. ^ חיילי צה"ל מקימים גדר מסביב למחנה הפליטים דהיישה, מעריב, 11 ביוני 1987
  20. ^ אבינועם בר יוסף, צה"ל הפגין יד קשה, מעריב, 11 ביוני 1987
  21. ^ עזרא ינוב ואילן בכר, 4 תושבי חאן יונס נפצעו, מעריב, 18 באוקטובר 1987
  22. ^ אבינועם בר יוסף, כוח צה"ל פשט בלילה על מחנה דהיישה, מעריב, 27 באוקטובר 1987
    אבינעם בר יוסף, מאות אנשי ביטחון נכנסו בלילה למחנה דהיישה, מעריב, 27 באוקטובר 1987
  23. ^ תיק מסמכים באתר המוקד להגנת הפרט
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0