הנה מוטלות גופותינו
הנה מוטלות גופותינו הוא שיר שכתב המשורר הישראלי חיים גורי למחרת נפילת חבריו ממחלקת הל"ה בינואר 1948. השיר, המעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל, היה גורם מרכזי שתרם להפיכת הל"ה לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות, והיה לאחד מנכסי צאן הברזל של תרבות השכול הישראלית[1].
רקע – מחלקת הל"ה
ערך מורחב – מחלקת הל"ה
מחלקת הל"ה או "מחלקת ההר", הייתה מחלקה של 35 לוחמים, מהם 18 מהפלמ"ח ו-17 מהחי"ש, בפיקודו של דני מס. רוב לוחמי המחלקה משתי היחידות היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית והאחרים סיירים ותיקים. המחלקה נשלחה מירושלים כדי לתגבר ולהביא אספקה ותחמושת לגוש עציון הנצור. אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח, 16 בינואר 1948, התגלתה המחלקה בדרכה לגוש עציון, סמוך לכפר צוריף. הלוחמים נסוגו לגבעה 573, המכונה כיום "גבעת הקרב", שם כותרה על ידי אלפי לוחמים ערבים מהסביבה. לאחר קרב שנמשך כמה שעות נהרגו כל לוחמי המחלקה בידי התוקפים.
כתיבת השיר
חיים גורי נשלח ב-1947, בהיותו בן 23, במשלחת ארגון "ההגנה" לאירופה, על מנת להחליף את אנשי הבריגדה בצבא הבריטי שסיימו את שירותם, ביצירת קשרים עם שרידי העם היהודי ביבשת. בינואר הוא העביר קבוצה של אנשי "הגנה" מבודפשט לווינה ואז ראה בעיתון בריטי ידיעה על יחידה של 35 לוחמים בארץ ישראל, שנהרגה בקרב בהרי חברון. הכתבה כללה גם צילום מטושטש של הגוויות. הוא מיהר למרכז "הבריחה" בווינה, שם כבר ידעו על האסון ועדכנו אותו שעם הנופלים נמנה חברו לקורס הקצינים בג'וערה, דני מס. לאחר מכן נודע לו שבין הנופלים גם כמה מחניכיו. באותו זמן ובמשך שנים אחר כך לא היה ברור היכן בדיוק התחולל הקרב, איך נלכדו כל הלוחמים, וכיצד לא נותר מהם איש.
גורי כתב את השיר כשהוא כואב ונסער על מות הלוחמים, ולבסוף התחרט וזרק את הנייר המקומט לכיוון האח שניצב בחדרו, אך הנייר לא נכנס לאח הבוערת. האלמנה שאצלה גר, שהייתה עדה לסערת הרוחות שהובילה אותו בעת הכתיבה, יישרה את הדף, שמה אותו למחרת על שולחנו, ואמרה לו שיש משהו בכתיבה מתוך סערה, ושכך נהגה לעשות גם עם ניירותיו הזרוקים של בעלה. כשקרא גורי שוב את הכתוב, הוא התחרט והבין שכנראה גורלו של השיר לצאת לאור. הוא שיפץ מעט ומסר אותו לאברהם שלונסקי כשהוא חותם "מג'ורי, בנכר". שלונסקי פרסם את השיר בעמוד הראשון של כתב העת "עיתים" שערך, וכך הוא הפך לידוע ומוכר[1][2][3].
גורי כלל את השיר בספרו "פרחי אש" בשנת 1949, שהתקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות[4]. השיר העצים את המיתוס של הל"ה ואת תפיסת ההקרבה למען הכלל. לדברי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "דווקא משום שחובר ללא ידיעה מובהקת של מה שאירע, הוא יכול היה להתאים לתיאור כישלונות מפוארים אחרים, ולכן נכונו לו חיים ארוכים בממלכת האבל והשכול של מדינת ישראל"[1].
ניתוח השיר
השיר נכתב בגוף ראשון, כאילו המתים מדברים מפי המשורר. הוא מתחיל בכך כבר מהבית הראשון:
ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעיניו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
השיר מדבר מפי הנופלים כבר מהשורה הראשונה "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה". צורת הפנייה בגוף ראשון, מפי המתים, יונקת ממסורות ספרותיות אירופיות של דורות, אך לדברי אניטה שפירא, ספק אם יש לה מקורות יהודיים[1]. יש המציינים שפנייה זו נועדה ליצור מעין אשליה כאילו הנופלים הם קבוצה שעדיין חיה בתוך החברה וממשיכה להשתייך למסדר הלוחמים גם אחרי נפילתם. לדברי ההיסטוריון מרדכי בר-און, הלוחמים נהרגו כקולקטיב, ומקומם חי ונושם בתוך הקולקטיב הכללי: "הם מוסיפים להופיע יחד עם הנותרים כאילו עודם בחיים, משום שהם ממשיכים להגדיר את הקהילה כולה, ואף מעצימים את זהותה הייחודית. בהמשך מתעצמת החוויה הזו בביטוי ישיר: 'הן נקום, והגחנו שנית כמו אז / ושבנו שנית לתחיה.." [5]. חיים גורי עצמו התייחס לכך באומרו: "השיר הזה עוסק בלוחמים שנהרגו. הם אינם כאן בגדר 'המת-החי'[6].
בבית השלישי של השיר ניבא גורי כיצד התנהל קרב הל"ה:
לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תם. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?
במילים אלו העלה גורי תיאור מדויק ששיקף את מה שקרה באמת בשדה הקרב, למרות שלא היה לו שום ידיעה כיצד הקרב התנהל והיכן התרחש (רק לאחר שנים רבות הצליחו חוקרים והיסטוריונים לחשוף את המהלך המדויק של הקרב). לדברי גורי, זו לא הייתה נבואה: מעצם היכרותו הטובה עם האנשים ואת הלך הרוח שפיעמה בקרב לוחמי תש"ח, לא היה לו ספק שהם ילחמו עד הסוף, עד הרגע האחרון ועד הכדור האחרון ("עד נפל האחרון ולא קם"), שכן כך בדיוק אף הוא חונך לעשות[2].
בבית הרביעי של השיר מודגשת עובדת הקרבת החיים למען הכלל, כשהתביעה היחידה של הלוחמים מאלה החיים היא לזכור ולא לשכוח אותם: "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!/ כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו".
השיר מסתיים בסוף הבית החמישי בתיאור הבא:
עוד נשוב, נפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה
בשורות אלה מובע צער על הרוגי המלחמה ועם רגשות האשם של הנותרים בחיים. הפרח הנובט ממקום מותו של ההרוג הוא אחד הסמלים העיקריים בתפיסת המוות במלחמה בשירתו של גורי (בשיר "באב אל וואד" למשל, הוא מציין את פריחת הרקפות ואודם הכלנית במקום נפילת החללים). זוהי גם אחת מצורותיה המפורסמות של המטמורפוזה במיתולוגיה היוונית (כמו פרח הנרקיס ופרח היקינתון העולה מדמו של הנסיך יקינתון)[7].
יש הרואים תיאור זה בשיר כאילו הנופלים לא חדלו להתקיים, אלא המשיכו לחיות באיזשהו דרך: בדמותם של פרחים אדומים. דמות המת לא ממש מסתלקת מארץ החיים אלא שב לפקוד אותה, או כמעין הבהוב של חיי נצח שהמוות לא יכול לכבותו, אולי כדי לעקוף את ההכרה בסופיות המוות[8]. אולם גורי טען כי "אין כאן אי-הכרה ב'סופיותו של המוות'. השורה 'נחזור כפרחים אדומים' היא זיכרון אגדת-ילדות על הפרח דם המכבים, הפורח באביב בשדות הקרב בארצנו. זה מוטיב ידוע בשירת העולם"[6].
לדברי חוקר הספרות אריאל הירשפלד, תיאור הפרחים האדומים "בא להשגיב (לרומם) את המתואר באמצעות התפיסה העתיקה, ובא לעדן ולהשגיב את המוות ולכסות עליו באיזו תמורה טבעית, יפה. הוא בא להשקיט את תמונת הקרב ולחבר בינה לבין עולם החולין החי. ומעבר לכך: הוא מביא מעין רקע סיפורי לטקס הנחת הפרחים על מצבות המתים, והופך את הפרחים למוליך רוחני כלשהו אל דמויות המתים"[7].
לדברי החוקר אדמיאל קוסמן, ניתן לראות בשורות אלה שני צדדים במשורר: זה הדתי וזה החילוני. אצל גורי הדתי, הדימוי הוא של פרחי אש החיים לעולם בקדושתם ואינם מתכלים, כמו הסנה הבוער. אצל גורי החילוני, לאותו דימוי יש משמעות נוספת: "'אז נפרח': נפרח באוויר ונעלם, ושוב לא נחיה, הואיל וכל היופי הזה נגמר בטרגדיה ועולה באש, והפרחים שפרחו - הנה פרחו"[9].
לחן
השיר הולחן בידי נחום הימן ובוצע בידי גילה אלמגור ודני גולן. בשנת 2014 הלחין אורי מרק את השיר מחדש ופרסם ביצוע ראשון שלו במהלך מבצע צוק איתן[10]. אולם, שני הלחנים לא זכו לפופולריות בקהל הרחב והשיר נודע בעיקר בצורתו הטקסטואלית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- * "הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ" באתר סנונית.
- ״הנה מוטלות גופותינו״ בלחן וביצוע של אורי מרק
- תרגומים שונים של "הנה מוטלות גופותינו לאנגלית ספרדית רוסית וערבית אפשר למצוא במאמר הזה : אלי אשד: "הנה מוטלות גופותינו \ חיים גורי – לרגל שבעים שנה לקרב הל”ה ולפרסום השיר" יקום תרבות 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אניטה שפירא, קולה של "מחלקת ההר האילמת", "הארץ", 10 במאי 2011
- ^ 2.0 2.1 יוחנן בן יעקב, בעקבות הל"ה מחלקת ההר תקציר הרצאה (רשמה: נורית כהן), 16 בדצמבר 2004
- ^ גורי חיים, ביוגרפיה של שיר, מולד כ"ב, חוברת 187/8, 1964, עמ' 89-92
- ^ רחל ויסברוד, "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 26
- ^ מרדכי בר-און, אנשי העורף, אנשי החזית: דימויי העורף בקרב לוחמים בתש"ח, "ישראל" 4, 2003
- ^ 6.0 6.1 ניר ברעם, "אני חי מחדש חיים שנשכחו ממני" (שיחה עם חיים גורי), "הארץ", 31 בדצמבר 2006.
- ^ 7.0 7.1 אריאל הירשפלד, "חיוכו של אליפלט", "פנים- רבעון לתרבות חברה וחינוך", גיליון 17, יוני 2001
- ^ רחל ויסברוד, "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 26–27, 68.
- ^ אדמיאל קוסמן, "נחזור כפרחים אדומים", "הארץ" מוסף תרבות וספרות, 9 בפברואר 2018
- ^ בן שלו, סינגלים - ההימור של אורי מרק, הקצב של זוהר פרסקו והשריקה של רוטבליט, "הארץ", 6 באוגוסט 2014
33773790הנה מוטלות גופותינו