אל-מאלחה
 | |
| המסגד במרכז הכפר | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז ירושלים |
| נפה | נפת ירושלים |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה-6 |
| שטח | 6,828[1] דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 15 ביולי 1948 |
| יישובים יורשים | השכונות מלחה, עיר גנים, גבעת משואה, וקטמונים ה', ח', ט' בירושלים |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,940[3] (1945) |
| קואורדינטות | 31°45′10″N 35°11′0″E / 31.75278°N 35.18333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת ירושלים רגילה)   אל-מאלחה | |
אל-מאלחה (בערבית: المالحة, מילולית: "הָמֶַּלַח"), כפר ערבי ששכן בדרום-מערב ירושלים, צפון-מערבית לבית צפאפא. במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב המשפחות את הכפר לאחר פרשת דיר יאסין והשמועות שנלוו אליה, ורק גברים ולוחמים נשארו בו כדי להגן עליו. ב-15 ביולי 1948 נכבש הכפר סופית לאחר קרב קשה בידי כוח אצ"ל ו"פלוגת יהונתן" של צה"ל.
היסטוריה
אין עדויות לגבי מועד הקמתו של הכפר אל-מאלחה, אם כי כבר במאה ה-6 ישנן עדויות על גאורגים שהשתקעו בכפר, באזור ירושלים וטיפחו שם גני ורדים. תושבי הכפר באותו הזמן היו יהודים, ובהמשך השתנתה אוכלוסיית הכפר למוסלמית.
מן מאה ה-12 ישנן עדויות על נזירים גאורגים תושבי הכפר ששירתו כאריסים במנזר המצלבה.
במאה ה-16 השתלטה חמולת דארוויש הערבית על הכפר, וסיפחה אדמות באזור, שכללו את הקרקעות עליהן שוכנים בימינו קריית הממשלה והקטמונים. אדמות אלו נקנו בחלקן עוד לפני הקמת המדינה על ידי הרב וסוחר הקרקעות ניסים אלישר, והוקמו בהן בתים לאוכלוסייה יהודית. במאות ה-17-18 התאסלמו תושבי הכפר כתוצאה מירידת כוחה של הכנסייה הגאורגית בירושלים.
על פי מיפקד 1931 היו בכפר 1410 תושבים ו-229 בתים.[4] הכפר מנה 2,120 תושבים, והשתרע על פני שטח של 6,828 דונם[3]. כ-13% מתוכם היו בבעלות יהודית והשאר בבעלות תושבי הכפר. הכפר היה גדול יחסית, ובנוי מאבן ירושלמית. במרכז הכפר, ברום של 750 מ', עמד מסגד עם צריח שקיים עד היום. מלבד חקלאות מסורתית, שכללה, בין היתר, כרמי ענבים וזיתים, התפרנסו תושבי הכפר אף מגידול ורדים ומכירת מי ורדים לתושבי הסביבה.[דרוש מקור] עם זאת, פחות מ-10% מתושבי הכפר התפרנסו מחקלאות באופן בלעדי. רובם עבדו כשכירים בירושלים ומעטים התפרנסו מהובלת סחורות מהכפר ומכירתן.[5]
במאורעות תרפ"ט ובמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתפו תושבי הכפר בתקיפת השכונות היהודיות במערב העיר, ובייחוד שכונת בית וגן הסמוכה.[6]
מלחמת העצמאות
ערך מורחב – כיבוש מלחה
תושבי הכפר נטלו חלק בהתנגשויות האלימות שפרצו לאחר קבלת תוכנית החלוקה. הכפר שימש בסיס ללוחמים הערבים שתקפו את השכונות היהודיות במערב העיר, ובייחוד את שכונת בית וגן. לאחר פרשת דיר יאסין והשמועות שנלוו אליה, עזבו רוב המשפחות את הכפר, ורק גברים ולוחמים נשארו בו כדי להגן עליו. אל הכפר הגיעו גם כוחות לוחמים לא סדירים מתימן ומעבר הירדן.[7] בתום ההפוגה הראשונה (10 ביולי 1948) הוחלט לכבוש את הכפרים שממערב ומדרום לירושלים, וב-14 ביולי, של אותה שנה, החלה המתקפה על הכפר, והוא נכבש עוד באותו היום. עם זאת, ביום המחרת, השיבו הערבים במתקפת נגד, שגבתה את חייהם של 18 מלוחמי האצ"ל שהשתתפו בהגנת המקום לאחר כיבושו. לאחר המתקפה נסוגו הערבים, וכוח של מפקדי גדנ"ע עלה לכפר והתבצר בו. לזכר הנופלים הוקמה מצבה ברחוב גולומב, ועליה חקוקים שמותיהם.
לאחר המלחמה
- ערך מורחב – מלחה (שכונה)
לאחר המלחמה שוכנו בכפר עולים מכורדיסטן ומצפון אפריקה. הכפר סופח לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים, כשכונת ספר דרום-מערבית המרוחקת מלב העיר, שמו הוסב ל"מנחת". שם זה לא נקלט בציבור הירושלמי, שהמשיך לקרוא לשכונה מלחה.
הערות שוליים
- ^ זהו השטח הכולל, מתוכו היו 922 דונם בבעלות יהודית ו-108 דונם שטחים ציבוריים
- ^ על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945
- ^ 3.0 3.1 [2]
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיית וילנאי לירושלים, כרך 2, עמ' 668.
- ^ רות קרק, ירושלים וסביבותיה, אקדמון, 1995, עמ' 304.
- ^ ירושלים לדורותיה - כרך 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 83; יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, 1986, עמ' 193: זאב וילנאי, אנציקלופדיית וילנאי לירושלים, כרך 2, עמ' 668.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 214.