פזעה
פַזְעָה ( בערבית فَزْعَة - "אזעקה - אנשים שנזעקים לעזרת אדם אחר"[1]). בהקשר של העימות היהודי ערבי, המושג שימש לתיאור אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם.
פעולה זו אפשרה גיוס מהיר וקל של אנשים ונשק, במגבלות של צמידות מקום הקרב לריכוז אוכלוסייה, אי יכולת לניהול קרב ממושך מאוד או קרב במקום מרוחק, רמת מיומנות נמוכה של הלוחמים, ורמת ארגון נמוכה של הלחימה[2].
הפזעה היא תופעה מסורתית עתיקת יומין, המונעת מכוח נאמנות למשפחה, לחמולה ולשבט, ממניעים דתיים, לאומיים, ומתאוות שלל[דרוש מקור].
במלחמת העצמאות היו מספר אירועי פזעה של ערביי ארץ ישראל בפיקודם של מפקדים מקומיים, כמו קרב ג' בשבט, ההתקפה על מחלקת הל"ה וההתקפה על הקסטל (במסגרת קרב הקסטל) במטרה לחלץ את גופתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני[דרוש מקור][מפני ש...].
הערות שוליים
- ^ אמל ג'מאל, החברה האזרחית הערבית בישראל : אליטות חדשות, הון חברתי ותודעה אופוזיציונית, רעננה: הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 204
- ^ אברהם סלע, האוכלוסייה הערבית הפלסטינית והמלחמה הבלתי רשמית, התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה ? - עורכים: משה מעוז וב"ז קדר, רעננה: משרד הביטחון. ההוצאה לאור, 1966, עמ' 164
