דבקות
דבקות, וגם התדבקות, היא הצמדות לרעיון או ליעד עקרוני שיש להשיגו.
בעברית ימי הביניים נטענה המילה דִבּוּק, במשמעות דומה לדבקות, כלומר חיבור או התקשרות רוחנית.
בתנ"ך ובחז"ל
בתורה כתובה המצווה להדבק בה', לפחות בחמישה מקומות, בהם בספר דברים, למשל, בפסוק: ”אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ”,[1] ובפסוק: ”וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱ-להֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם”.[2]. ובספר תהילים נאמר: ”דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך”.[3].
בתלמוד, במסכת סוטה טען האמורא רב חמא, שאי אפשר להדבק בה' באופן ישיר אלא במידותיו:
”ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "ה' א-להיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא", אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם",[4] אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא אליו ה' באלוני ממרא"[5] אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו",[6] אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים.”.[7]
דרך נוספת לדבקות על פי חז"ל היא באמצעות דבקות בתלמידי חכמים, מכיוון שבאמצעות הקרבה לתלמידי החכמים האדם הפשוט יכול להתקרב לבוראו. על כן, נאמר ואף הומלץ: "שכל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא (=מסחר) לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".[8]
בימי הביניים
בספרות ההלכה והמחשבה של ימי הביניים הומלץ לאדם להתדבק בה' ובענייני הרוח הנשגבים: "השכל הפועל, וה"המושכלות". יתר על כן, ההתדבקות נחשבה לאמצעי ההתאחדות עם האל. הרמב"ם, רבי משה בן מימון כתב בספרו מורה נבוכים על הבחירה של האדם להשתמש בדברי ה' כדי להתדבק בו, ותפקידה של מצוות אהבת ה' לתגבר תהליך זה; כך למשל כתב:
”הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך, אם תרצה לחזק הדבוק הזה ... ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם”.[9]
רוב חכמי ההגות היהודית בימי הביניים, בדומה לדעה הרווחת בפילוסופיה שנכתבה בתקופתם, החזיקו בדעה כי החומר והרוח נפרדים, והאחד מפריע לשני. כך למשל, תיאר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי את החומר והגופניות להגיע לדבקות בה':
” וציור הנפש לצורה שלמות לה ויהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי [הנפש תואמת את מצב הדבקות ברוחניות הצרופה], אבל תעתיקה [העתקתה, הזזתה] מההדבקות ההוא טרדת הגוף. ... כי אין מונע לה מההתדבקות בו [בה'] זולת הגוף”.[10]
דבקות היא אחד מנושאי המפתח בספר הזוהר. ספר הזוהר סבור שהדבקות עשויה להיות נחלתו היומיומית של האדם, גם מבלי תהליכי התבוננות או אקסטזה, וכאשר היא כרוכה בקיום מצוות ותלמוד תורה.[11]
בעת החדשה
בשיח שערך עם מחשבת העת העתיקה וימי הביניים, טען רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל בספרו דרך ה', כי ככל שהאדם ישתלם במידותיו ובמעשיו, כך תרבה הדבקות באל; כלומר הדבקות מושגת לאו דווקא במחשבה על האל, אלא בכלל המחשבות והמעשים של האדם; לפי דבריו: ”וכפי מה שירבה בשלימיות [שלמויות] כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו [באל]”.[12]
בתורת החסידות שייסד רבי ישראל בעל שם טוב במאה ה-18 במזרח אירופה, הודגשה הדבקות באל כערך מרכזי. אך בשונה ממחשבת ימי הביניים, בחלק ניכר מן ההגות החסידית החומר והגוף אינו מונגד בהכרח אל ההשגה הרוחנית ואל הדבקות באל ובענייני הרוח.
בראשית המאה ה-20, טען הראי"ה קוק כי ציווי הדבקות במידותיו של האל משמעו התדבקות בדרכיו ובמידותיו; ואילו אל השאיפה להתדבק בעצמותו של האל, עלולה להצטרף שמץ של עבודה זרה.[13]; וכך כתב:
”כי אי - אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו”.[14]. על האדם לדעת כי ”הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל (כל התשוקה הרוחנית לאל היא כאין וכאפס למה שמשתוקקים). גם כל השמות והכינויים, בין העבריים ובין הלועזיים (של האל), אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפוּן, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו: "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה”.[15]
בתקופת היישוב החדש צורף המונח אל הביטוי: "דבקות במטרה" או "דבקות במשימה", והיה לעיקר חשוב במערך הרעיונות של התנועה הציונית בארץ ישראל; ולאחר הקמת מדינת ישראל, אומץ לאחד מעקרונות המוסר באימון ובלחימה של צה"ל.[16]
לקריאה נוספת
- אפרים גוטליב, הארות, דבקות ונבואה בס’ אוצר החיים לר’ יצחק דמעכו, הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 4, 2, תשכ"ט, עמ' 327-334.
- נחום גרינולד, דביקות והתקשרות לצדיק לפי שיטת החסידות : מהו הרעיון המחשבתי והרעיוני מאחורי יסוד ההתקשרות של החסיד לרבי?, בתוך: היכל הבעש"ט; מאסף למשנת החסידות, תולדותיה וגנזיה, ברוקלין, ניו יורק, תשע"א-2011.
- אדם אפטרמן, דבקות: התקשרות אינטימית בין אדם למקום בהגות היהודית בימי הביניים, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס תשע"א.
- בספרות העברית החדשה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: דבקות |
הערות שוליים
- ^ דברים י כ
- ^ דברים ד ד
- ^ תהילים סג ט
- ^ פרשת בראשית
- ^ בראשית,
- ^ בראשית,
- ^ מסכת סוטה, יד, ו
- ^ מסכת כתובות קי"א ע"ב
- ^ משה בן מימון, מורה נבוכים, ג, נ"א.
- ^ יהודה הלוי, הכוזרי, ה, י"ב
- ^ ראו: ישעיהו תשבי (עורך), משנת הזוהר, ב, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תשמ"ב-1982, עמ' שג-שד.
- ^ רמח"ל, דרך ה', א, ב.
- ^ מוסר אביך, מידות הראי"ה, דבקות
- ^ עקבי הצאן, דעת אלהים,
- ^ אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ג, עמ' קכד-קכה; מלל מקוון: יסורים ממרקים.
- ^ דבקות במסמך רוח צה"ל, באתר צה"ל
37638120דבקות