קרבן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קרבן נדבה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "קרבנות" מפנה לכאן. לערך העוסק בקרבנות בדתות השונות, ראו קורבן (אומות העולם).

קרבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח. הבאת הקרבנות הינה ביטוי מרכזי לקבלת עול מלכות שמים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה"[1]. המילה "קרבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל מקום שכינתו של ה'[2]. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקרבן האדם מתקרב לה'[3].

נאמר בכתוב (תהילים נ יב) "אם ארעב לא אומר לך" - ה' אינו אוכל ושותה את הקרבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של ה' בקרבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקרבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקרבן שילום שוחד לפני ה', אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים[4].

הקרבת הקרבנות החלה, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקרבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקרבנות תופסות חלק נכבד מן התורה שבכתב ושבעל פה. רוב פירוט דיני הקרבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקרבנות גם בספר יחזקאל[5]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקרבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם[6], 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקרבנות.

קרבנות במקרא לפני הקמת המשכן

תגליף של הבל מקריב את הקורבן הראשון בהיסטוריה
תגליף של קין, שהקריב את הקורבן, העצוב על כך שמנחתו לא התקבלה

הקרבת קרבנות היתה קיימת החל משחר האנושות. קין והבל, בני אדם הראשון, הביאו קרבן מן הצומח ומן החי. ה' שעה ונענה לקרבנו של הבל, ולא לזה של קין. לא מוסבר במקרא הטעם לכך, ואף לא כיצד נודע להם שקרבנו של הבל התקבל[7]. מן המסופר על שיחתו של ה' עם קין לאחר מכן משתמע שהתנהגותו הייתה פגומה, והטבת מעשיו היא תנאי לקבלת קרבנו[8]. קין לא השלים עם כך, ובכעסו רצח את הבל.

נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ"[9].

שלושת האבות בנו מזבחות לה'[10]. משיחתם של אברהם ויצחק בעקידת יצחק[11] מתברר שהכירו את קרבן העולה, ואצל יעקב אף הוזכרה במפורש הקרבת קרבנות[12].

ביום יציאת מצרים הקריבו בני ישראל את קרבן הפסח. עם הגיעם להר סיני הקריבו בני ישראל קרבנות במהלך כריתת הברית במעמד הר סיני[13]. קרבנות אלו צוינו מלכתחילה, לפחות בפני פרעה, כאחת המטרות של יציאת מצרים.

הנוהג המקובל היה שעבודת הקרבנות נעשית על ידי הבכור בכל משפחה.

כשנה לאחר יציאת מצרים נבנה המשכן, ומאז התמסדה הקרבת הקרבנות בישראל, וביצועה בפועל הוטל על הכהנים.

הטעם למצוות הקרבנות

הכתוב בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעיתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[14]. לעומת זאת בקרבנות הדרך בה הכתוב ממשיל את הדרך בה ה' מקבל את הקרבן הינו באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי רוחני יותר, והוא כינוי בדרך כבוד של מעלה. כך נאמר בקורבנו של נח[15]: ”וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם...”

הביטוי "ריח ניחוח" חוזר ונשנה פעמים רבות ביחס לקרבנות, כמו בכתוב[16]: ”צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.” לאחר הביטוי "לחמי", ממנו ניתן להבין שמדובר בסעודה כביכול, באה ההדגשה "ריח ניחוחי" להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבהרה שאין זה צורך גשמי. על פי זה תרגם אונקלוס את הביטוי "ריח ניחוח" בכל מקום כ"לאתקבלא ברעוא קדם ה'" (תרגום: להתקבל ברצון לפני ה').

הדברים מפורשים בספר תהלים[17]: ”לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים[18]. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף... אִם אֶרְעַב - לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים[19] וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?”

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[20] מחדד יותר את הדברים:

אמר הכוזרי[21]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר 'את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', האין פירוש הדברים כי הקרבנות - קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?

אמר החבר: מה שאמר הכתוב 'לְאִשַּׁי' - מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר הא-לוה - הקרבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה[22]. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי הא-לוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה הא-לוה באומה - נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם.

לרמב"ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקרבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קרבנות במסגרת האמונה בה', כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו[23]:

היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים - לשמו יתעלה.

במשנה תורה[24] כותב הרמב"ם, כי הקרבנות נחשבים למצוות מסוג ה"חוקים", שלא ניתן להבין את טעמם.

כנגד שיטת הרמב"ם במורה נבוכים יצא הרמב"ן[25] בחריפות: מסיפורי התורה על קרבנותיהם של קין והבל ונוח, בטרם היו קרבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא הייתה כלל באותה תקופה.

הרמב"ן כותב הסבר חלופי לטעם הקרבנות, לפיו תהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר אברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר. הרמב"ן מוסיף, שטעמם האמיתי של הקרבנות מוסבר על פי תורת הסוד, ורבנו בחיי (שם) מרחיב יותר בהסברת עניינם של הקרבנות על פי דרך זו.

כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקרבנות בכללו. קשה יותר להבנה והסברה ההבדל בין פרטי ההלכות בכל קרבן וקרבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קרבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? כמה מפרטים אלו נדונו בדברי חז"ל. מנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, בלא הידור וחגיגיות[26]. כמו כן מנחת חוטא באה ללא שמן ולבונה, וכן קרבן חטאת ואשם באים ללא נסכים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר[27]. ראשונים ואחרונים עסקו מאוחר יותר בהסברת פרטים נוספים בקרבנות[28].

סוגי הקרבנות

הקרבנות מתחלקים לסוגים שונים, על פי שמם ומטרת הבאתם, על פי בעל הקרבן, ועל פי דרגת קדושתו של הקרבן.

הקרבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקרבנות מן הצומח נקראים "מנחות". לקרבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקרבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה.

כל סממן בקרבן טעון במשמעות פנימית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקרבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו, בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

בקרבנות הבהמה, עיקרה של ההקרבה הוא מתן דם הבהמה על המזבח. לאחר מכן מעלים על אש המזבח חלקים מן הקרבן, ושאר הקרבן נאכל על ידי הכהנים או על ידי בעל הקרבן. בקרבנות מסוימים כל בשר הקרבן מועלה על אש המזבח.

שם הקרבן וייעודו

ידית כלי אבן עם הכתובת "קרבן", שהתגלתה באזור המערבי של החפירות ליד הר הבית. מוזיאון ישראל.

החלוקה המרכזית המפורטת בתורה היא לשמונה סוגים שונים, על פי שם הקרבן וייעודו[29].

עוֹלָה – קרבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקרבן על פי נדבת לבו, ולעיתים גם כחובה, כגון עולת ראיה בשלוש הרגלים. הציבור מביא בכל יום את קרבן התמיד, עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת ערב. גם קרבנות המוסף הבאים במועדים כוללים קרבנות עולה. קרבן עולה בא מבקר וצאן, מן הזכרים בלבד, וכן מן העוף.

חַטָּאת – קרבן לכפרה על חטא. קרבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) – חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, הציבור מביא קרבן חטאת כחלק מקרבן מוסף הבא במועדים (ראש חודש, שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים), וקרבן זה מכפר על טומאה שאולי התרחשה במקדש מבלי שנודע הדבר. חטאת רגילה של יחיד באה בדרך כלל משעירת עזים או מכבשה. חטאת של ציבור באה בדרך כלל משעיר זכר, ולעיתים גם מפר[30].
קרבן החטאת מיוחד באופן בו דמו ניתן על המזבח: בדרך כלל הדם ניתן על זוויות המזבח בחציו התחתון. דם החטאת ניתן על קרנות המזבח (בליטות בגג המזבח, בארבע פינותיו), ואימוריו מוקטרים על המזבח, כבכל קרבן. בשר החטאת נאכל על ידי הכהנים בלבד, ובתחומי המקדש בלבד.
במקרים מיוחדים[31] קבעה התורה שדם החטאת יינתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים – אף בתוך קדש הקדשים. חטאות אלו נקראות "חטאות פנימיות" או "פרים ושעירים הנשרפים". אימוריהן מוקרבים על המזבח החיצון, כבכל קרבן, אבל שאר בשרם אינו מוקטר על המזבח וגם אינו נאכל, אלא יש להוציאו אל מחוץ לעיר ולשורפו שם[א].

אָשָׁם – קרבן לכפרה על אשמה. גם הוא אינו בא בנדבה, אלא התורה קבעה אותו כחובה על מי שעובר עבירות מסוימות. דמו ואימוריו מוקרבים כמו בשלמים, אבל בשרו נאכל על ידי הכהנים במקדש. האשם בא מן הזכרים בלבד, בדרך כלל מאיל (כבש בוגר), ולפעמים מכבש[32].

שְׁלָמִים – קרבן המבטא את השלום והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו – חזה ושוק – ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קרבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, ולעיתים חובה להביאו, בשלוש הרגלים. בחג השבועות גם הציבור מביא שלמים, והם נקראים שלמי ציבור". קרבן שלמים בא מבקר וצאן, זכרים ונקבות.

מַעֲשֵׂר – מצווה להפריש עשרה אחוזים מעדר הצאן והבקר, מן הבהמות שנולדו בכל שנה ושנה, זכרים ונקבות, ולהביאם כקרבן[33]. בשרו של הקרבן נאכל על ידי בעליו, או כל אדם אחר שהורשה על ידם, בתחומי ירושלים[34]. לאחר חורבן בית המקדש פסקה הפרשת המעשר, בהיעדר יכולת להביאו כקרבן[35].

בְּכוֹר – בכור זכר הנולד לבהמה של יהודי – יש להביאו כקרבן, ובשרו נאכל על ידי הכהנים בתחומי ירושלים. זהו הקרבן היחיד שקדושתו חלה באופן אוטומטי, מעצם היותו הנולד ראשון, גם אם בעליו לא ביצע פעולה של הקדשה. מכיוון שכך, גם בכורות הנולדים בימינו נחשבים כהקדש, ואסור להשתמש בהם. לפיכך, הנוהג המקובל כיום הוא למכור לפני הלידה את הבכור, או חלק ממנו, לגוי, ובכך פוקעת הקדושה מן הבכור שיוולד.

פֶּסַח – קרבן המובא מדי שנה בשנה, ביום י"ד בניסן (ערב פסח) אחר הצהריים. כל יהודי, בין איש ובין אשה, צריך להיות שותף בקרבן, ולאכול ממנו בירושלים בליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר"). לשם כך מתאגד כל העם בחבורות, ונציג מכל חבורה בא עם קורבנו לעזרה, שם מוקרבים הקרבנות באופן המוני, בשלוש קבוצות ("כתות") זו אחר זו. לאחר זריקת הדם על המזבח והקטרת אימוריו, לוקח נציג החבורה את בשר הקרבן אל החבורה הממתינה לו, שם הם צולים אותו ואוכלים אותו בלילה, עם מצה ומרור. קרבן זה משמר את זכר יציאת מצרים, והוא נעשה ברוב עם בצמתים חשובים במהלך ההיסטוריה היהודית, כביטוי לחידוש הברית לקיום התורה.

מִנְחָה – "מנחה" היא מתנה, לה' או לאדם נכבד[36]. השם "מנחה" התייחד לקרבן זה, הזול בקרבנות[37], להראות שה' מתרצה גם בקרבן זול ופשוט. מדובר על קרבן מן הצומח, בדרך כלל מסולת חיטים המעורבת בשמן, בתוספת לבונה. המנחה באה כקרבן בפני עצמו, בדרך כלל – על פי נדבת לבו של האדם, או כתוספת הנספחת לקרבן מן החי (עולה או שלמים), ואז יש לצרף לה גם יין לנסכים. בדרך כלל, הכהן לוקח בכפו קומץ מן המנחה ומקריב אותו על המזבח, ושאר המנחה ("שיריים") נאכל על ידי הכהנים בעזרה. מנחות מסוימות, כגון מנחה הבאה כנספח לקרבן, או מנחה שבעליה הוא כהן, מוקטרות כליל על המזבח.

קרבן יחיד וקרבן ציבור

חלוקה זו היא על פי בעל הקרבן, שהקרבן נרכש מכספו. בלשון התורה בעל הקרבן נקרא "מקריב"[38], אף על פי שבפועל הכהנים הם שמבצעים את ההקרבה.

קרבן יחיד – קרבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים. מטרת הבאת הקרבן על ידי היחיד היא לכפרת חטא, נדבה והבעת תודה, או כחובה שקבעה התורה על כל אדם במועדים. קרבן פסח, למשל, נחשב כקרבן יחיד[39], אף על פי שהוא מוקרב באופן המוני, מפני שכל קרבן מקרבנות הפסח נרכש על ידי קבוצה נפרדת של אנשים ("חבורה", ממשפחה אחת או יותר)[40].

קרבן ציבור – קרבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל מחצית השקל לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קרבנות הציבור. לרוב קרבנות הציבור יש זמן קבוע: קרבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלוש הרגלים). לעיתים מביא הציבור גם קרבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל ("פר העלם דבר של ציבור"), או לנדבה ציבורית, הנקראת קיץ המזבח.

הקרבת קרבן ציבור נעשית בדומה לקרבן יחיד, פרט לכך שבקרבן ציבור אין סמיכה על ראש הקרבן, בדרך כלל.

כדי לבטא את הציבוריות של הקרבן, הייתה בבית המקדש נוכחות קבועה של נציגי ציבור שאינם כהנים, ונציגות זו נקראת "מעמדות". "אנשי מעמד" היו מסייעים לכהנים בעבודתם, ובזמנם הפנוי נקבעו להם תפילות מיוחדות וקריאה בתורה, כנראה בבית הכנסת שבמקדש.

קרבן חובה וקרבן נדבה

חלוקה זו היא על פי המניע להבאת הקרבן:

קרבן חובה הוא קרבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קרבנות מסוימים בשלוש הרגלים, או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או היטהרות מטומאה חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על קרבן התמיד ומוספי המועדים, ולעיתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור ("פר העלם דבר של ציבור").

קרבן נדבה הוא קרבן שהאדם מביא מיוזמתו, כגון להבעת תודה לה' על חסדיו עמו. יש גם קרבנות ציבור הבאים בנדבה, כאשר מסיבות שונות יש כסף שיועד לקניית קרבנות ואין מה לעשות בו[ב]. במקרה זה אוצר המקדש רוכש קרבנות עולה כנדבה ציבורית, והם נקראים "קיץ המזבח"[ג].

קודשי קדשים וקודשים קלים

הקרבנות מתחלקים גם על פי רמת קדושתם:

קדשי קדשים – קרבנות שקדושתם חמורה: עולה, חטאת ואשם, ושלמים שהציבור מביא (בחג השבועות). קרבנות אלה נשחטים בצפון העזרה. בשרם נאכל (פרט לעולה, שבשרה מוקטר על המזבח) על ידי הכהנים במקדש בלבד. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והלילה שלאחריו בלבד[ד].

קודשים קלים – קרבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים[ה]. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש ("שני ימים ולילה"), פרט לקרבן תודה, שנאכל ליום ולילה, וקרבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר").

ההבדל המהותי בין קדשי קדשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות מעילה: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקדשי קדשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם, ושלמי ציבור) נחשב כמועל בקודשים, לאחר שנזרק דמו מועל רק אם השתמש בבשר הקרבן שמיועד להישרף על גבי המזבח. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על האימורים[41]. הסיבה להבדל זה היא, שקדשי קדשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקרבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.

טבלת קרבנות

בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקרבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקרבנות מהעוף והנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש.

סיווג שם הקרבן יחיד/ציבור סיבת ההקרבה הבהמה המוקרבת
קדשי קדשים עולה יחיד נדבה כבש, שעיר או בקר
יולדת, נזיר טהור, מצורע כבש
זב, זבה יונה או תור
גר כבש, שעיר או בקר
עולת ראייה כבש, שעיר או בקר
ציבור קרבן התמיד כבש אחד בבוקר וכבש נוסף בין הערביים
קרבן מוסף משתנה בהתאם לחג
עבודה זרה פר
קיץ המזבח כבש, שעיר או בקר
חטאת יחיד שגגת חטא המחייב כרת כבשה או שעירה
חטאת נשיא שעיר
פר הכהן המשיח פר
שגגת עבודה זרה שעירה
פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים פר
נזיר טהור, מצורע כבשה
יולדת, זב, זבה יונה או תור
קרבן עולה ויורד ראו פירוט בערכו
ציבור פר העלם דבר של ציבור פר
שעיר עבודה זרה שעיר
קרבן מוסף (מלבד שבת) שעיר
אשם יחיד גזילות, מעילות, שפחה חרופה, תלוי אַיִל
נזיר, מצורע כבש
שלמים ציבור קרבן מוסף של שבועות שני כבשים
קדשים קלים יחיד חגיגה, שמחה, נדבה, תודה כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות
נזיר טהור אַיִל
בכור יחיד - כבש, שעיר או בקר
מעשר יחיד - כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות
פסח יחיד - כבש או שעיר
מנחה יחיד מנחת חוטא עשירית האיפה סולת
מנחת סוטה עשירית האיפה קמח שעורים
מנחת חינוך עשירית האיפה סולת בשמן
מנחת חביתין עשירית האיפה סולת בשמן
מנחת נדבה סולת / מחבת / מרחשת / מאפה תנור
ציבור מנחת העומר עשירית האיפה קמח שעורים בשמן ולבונה
שתי הלחם לחם חיטים
לחם הפנים שתים עשרה חלות סולת
- נסכים (מתלווים לעולת בהמה ולשלמים) יין, סולת ושמן (כמויות משתנות לפי בהמה)

הלכות ההקרבה

מקומה

על פי התורה, חובה להביא את הקרבנות לבית המקדש בירושלים, שהיא "המקום אשר יבחר ה'", וההקרבה מחוצה לו היא איסור חמור, גם אם היא לשם ה'. מן התורה משתמע שמטרת האיסור היא למנוע עבודה זרה, שעלולה להתפתח מריבוי מקומות פולחן. אתר להקרבת קרבנות מחוץ למקדש מכונה במה.

בתקופת המשכן בגלגוליו השונים, עד הקמת בית המקדש בירושלים, היה מותר בתקופות מסוימות להקריב בבמות פרטיות מחוץ למשכן. בהקרבת קרבן בבמות קיימים כללים הלכתיים שונים במידה רבה מאלו שבמקדש, וההבדל המרכזי הוא שבבמה מקריבים רק קרבנות נדבה, והקרבה זו יכולה להעשות גם על מי שאיננו כהן.

בפועל, ברוב ימי בית המקדש הראשון נמשכה ההקרבה בבמות חרף האיסור, ושניים ממלכי יהודה, חזקיהו ויאשיהו, ניסו לשרש אותה.

זמנה

הקרבת הקרבנות נעשית במשך שעות היום בלבד, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, ולא בלילה. קרבן שהקרבתו העיקרית הושלמה בשעות היום – שחיטתו, וזריקת דמו על המזבח – מותר להמשיך את הקטרתו על המזבח גם בלילה, עד עלות השחר.

הקרבת הקרבנות נעשית גם בימי שבת ויום טוב, אך זאת רק בקרבנות התמיד וכן בשאר הקרבנות שהתורה קבעה להם תאריך מסוים (קרבן פסח, מוספי שבת ומועד, עבודת יום הכיפורים, ועוד).

חלקי הקרבן

קרבן בהמה מתחלק לארבעה חלקים:

  1. דם – נשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי (הנקרא "מזרק"), ונלקח למזבח ונזרק עליו. אופן הזריקה ומקומה המדויק משתנה מקרבן לקרבן, על פי דרגת קדושתו.
  2. אֵמוּרִים – איברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"[ו], ובכבש – גם האליה (זנב הכבש, השומני ומלא).
  3. בשר – במרבית הקרבנות הבשר נאכל על ידי הכהנים (ב"קדשי קדשים") או על ידי בעלי הקרבן (ב"קדשים קלים"). בקרבן עולה אף הבשר קרב על המזבח. בסוגים מסוימים של קרבנות ("חטאות פנימיות") הבשר נשרף מחוץ לירושלים.
  4. עור – לעיתים ניתן לכהנים (ב"קדשי קדשים"), ולעיתים לבעלים (ב"קדשים קלים"). בירושלים היה נוהג, שהמתארחים בעיר משאירים את עורות קרבנותיהם למארחים, במקום תשלום על שהייתם.

זריקת הדם על המזבח היא החלק המרכזי בהקרבה, בהיותו מייצג את נפש הבהמה, ככתוב[42]:

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

לפיכך, אם הדם נזרק כהלכתו – הקרבן כשר ובעליו יצאו ידי חובתם, גם אם האימורים והבשר לא הוקטרו או נאכלו. הלכה זו מדגישה את המשמעות הרעיונית של הקרבן, שעיקרו מסירת נפש הבהמה, ולא מסירת מזון למזבח.

תהליך ההקרבה

הקרבת הקרבן כוללת כמה שלבים, שמרביתם אחידים בכל הקרבנות:

סמיכה

ערך מורחב – סמיכה (קרבן)

הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה. הסמיכה נוהגת ברוב קרבנות היחיד[ז] (פרט לבכור מעשר ופסח), וככלל אינה נוהגת בקרבנות הציבור[ח]. תוך כדי הסמיכה, בעל הקרבן מתוודה על חטאו[43]. בקרבן שלמים, שאינו בא על חטא, אומר בעל הקרבן דברי שבח לבורא[44]

שחיטה

ערך מורחב – שחיטה

על פי ההלכה יש הבדל בין "קדשי קדשים", שנשחטים מצפון למזבח, לבין "קדשים קלים", שנשחטים בכל מקום בעזרה. למעשה, הוכנו בבית המקדש מתקנים מתאימים לשחיטה מצפון למזבח, ולכן בדרך כלל גם קדשים קלים נשחטו שם.

קבלת הדם

ערך מורחב – קבלת הדם

קבלת הדם הנשפך מן הבהמה בכלי הנקרא מזרק, הקבלה נעשית דווקא על ידי כהן.

הולכת הדם

ערך מורחב – הולכת הדם

הולכת הדם על ידי הכהן ממקום קבלת הדם למקום מזבח העולה כדי לזורקו עליו.

זריקת הדם

ערך מורחב – זריקת הדם

זריקת הדם אף היא נעשית על ידי הכהן שהיה זורק מהדם על גבי המזבח. צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקרבן לקרבן. בעולה שלמים ואשם הכהן עומד ליד המזבח וזורק את הדם מן הכלי בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע"). בבכור מעשר ופסח יש זריקה אחת בלבד, בכל מקום במזבח מעל היסוד. בחטאת הכהן עולה בכבש אל הסובב שבחציו העליון של המזבח, ומקיף את המזבח ונותן מעט דם באצבעו על כל אחת מארבע קרנות המזבח. בסוג מיוחד של חטאות זריקת הדם נעשית בתוך ההיכל, והן נקראות חטאת פנימית.

שפיכת שיירי הדם

אם נשאר דם במזרק[ט], הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום-מערבית. מערכת ניקוז הובילה את דם הקרבנות אל נחל קדרון.

הקטרה

ברוב הקרבנות הכהן לוקח את האימורים (ראו לעיל: חלקי הקרבן) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. בקרבן עוֹלָה כל בשר הקרבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים.

מליחה

לפני ההקטרה מצווה להוסיף מלח לכל קרבן[45]. לשם כך הונחה ערימת מלח על המזבח, ממנו לקחו הכהנים ושמו על הקרבן[46].

אכילת הבשר

בשר הקרבנות (פרט לעולה) נאכל. בקדשי קדשים – הכהנים אוכלים אותו בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בקדשים קלים – הבעלים אוכלים אותו בכל תחומי ירושלים. זמן אכילת קדשים קלים הוא שני ימים והלילה שביניהם, פרט לקרבן תודה, שנאכל ביום הראשון ולילו בלבד, כקדשי קדשים, וקרבן פסח, שנאכל רק בליל הסדר.

ברכות

בתוספתא[47] נאמר שהמקריב קרבן מברך שהחיינו[48] וברכות המצוות על הקרבת הקרבן ועל אכילתו. ה"משנה למלך"[49] כתב שהכהנים מברכים על אכילת הקרבן ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול חטאת או אשם.

הרב אהרן לייב שטיינמן כתב[50] שעל הקרבת החטאת אין מברכים ברכה, כפי שאין מברכים על השבת גזל או ריבית, כיוון שעדיף שלא יחטא ולא יתקן את החטא, ורק על אכילתו מברכים.

האישים המקריבים

המקריבים הם כהנים זכרים מצאצאי אהרן הכהן. מי שאינו שייך לקבוצה זו נקרא זר הפסול לעבודה. גם בת כהן ואשת כהן נחשבות כ"זר" לעניין זה[י].

לקראת העבודה הכהנים צריכים ללבוש את בגדי הכהונה, ולרחוץ את ידיהם ורגליהם מן הכיור. הכנות אלה חיוניות לכשרות העבודה, ומי שעבד ללא קידוש ידיים ורגליים או ללא בגד מבגדי הכהונה – עבודתו פסולה[51].

גם מבין הכהנים, יש שאינם ראויים לעבודת הקרבנות, באופן קבוע או זמני:

בעל מום – אינו עובד במקדש, אם כי הוא רשאי לאכול מן הקרבנות, ואפילו מ"קדשי קדשים" בעזרה[52][י"א]. לא מדובר דווקא על מום במובן של נכות ומוגבלות, אלא על כל פגם חיצוני הנחשב כ"לא ייצוגי"[53].

כך מסביר זאת הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[54]:

ונעשה לכהנים הלבוש יותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים... לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית[י"ב], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה – רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל.

כהנים בעלי מום שרצו להשתלב בעבודה השתתפו בעבודות משניות בחשיבותן, כגון הכנת העצים למזבח[55], ולא בהקרבה עצמה. בחלוקת בשר הקרבנות לאכילה היו כהנים אלה שותפים מלאים[56].

טמא – מי שנטמא וטרם נטהר לגמרי, אפילו הוא טבול יום או מחוסר כיפורים. אם רוב הכהנים טמאים, מותר להקריב קרבן שיש לו תאריך קבוע להקרבתו גם בטומאה. דין זה נקרא: "טומאה דחויה בציבור".

אונן – אדם שקרובו מת, אינו מקריב באותו יום[י"ג]. יוצא מכלל זה כהן גדול, שרשאי לקריב גם בהיותו אונן[57].

שתוי יין – שיכור אינו רשאי לעבוד, עד שיתפכח מיינו[58]. מסיבה זו, הכהנים מן המשפחה שהגיע תורה לעבוד במקדש ביום מסוים ("אנשי בית אב") לא שתו כלל במשך יום העבודה ובלילה שלאחריו[59].

פרוע ראש – מי ששער ראשו מגודל ופרוע אינו רשאי לעבוד עד שיסתפר[60].

כללים אלה חלים על מעשי הקרבה שנחשבים כ"עבודה" לה': קבלת הדם במזרק, הולכתו למזבח וזריקתו שם, והקטרת אברי הקרבן על המזבח. לעומת זאת, שחיטת הקרבן איננה "עבודה", והיא יכולה להעשות גם על ידי האישים הפסולים לעבודה, בין איש ובין אשה[61]. במקרים רבים, בעיקר בזמנים שבהם היה עומס במקדש, כמו בקרבן פסח, היה הנוהל שבעל הקרבן שוחט את קורבנו[62]. כמו כן הפשטת עור הקרבן וניתוח אבריו לקראת העלאתם למזבח יכולים להעשות על ידי כל אחד[63].

הבהמות הכשרות והפסולות להקרבה

סוגי הבהמות הכשרות

הבהמות הכשרות להקרבה הן הבהמות הטהורות (כלומר, המותרות באכילה) מן הבקר, פרים ופרות, ומן הצאן, כבשים ועיזים. קרבן שלמים או מעשר בהמה יכול לבוא מכל הסוגים הללו, ללא הבדל בגילם[י"ד] ובמינם. בשאר סוגי הקרבנות קיימת דרישה לבהמה מסוימת: דווקא סוג מסוים (פסח, למשל, הבא מן הצאן בלבד ולא מן הבקר), מין מסוים (עולה, הבאה מן הזכרים בלבד, או חטאת של יחיד, הבאה מן הנקבות בלבד), או גיל מסוים (קרבן אשם, הבא מהכבשים הבוגרים בלבד).

תמים

מצוות עשה מהתורה שהקרבן יהיה שלם ללא מום, וציווי זה מוזכר רבות בקרבנות כגון ”תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם” (ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ל"א) העובר והביא קרבן בעל מום ביטל עשה זה. בזמן בית המקדש, היו מבקרים (בודקים) את כל הקרבנות קודם שהקריבו אותם במשך ארבעה ימים, ורק לאחר מכן היה מקריבים על גבי המזבח.

בהמות פסולות

יש בהמות הפסולות להקרבה, באופן קבוע או זמני. לרוב, הפסול נובע מפגם גופני העושה את הקרבן לבלתי ראוי ומכובד, או מפגם מוסרי במעשי האדם שנקשר לבהמה זו.

מחוסר זמן

נצטוונו בתורה להקריב דווקא מבהמה שעברו עליה שמונה ימים מזמן שנולדה. וכך נאמר: ”שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַ-ה'” (ויקרא כב כז), לפיכך בהמה שנולדה פסולה לקרבן בשבוע הראשון לחייה, עד היום השמיני[64], הנימוק המקובל בפרשנות לדין זה: עד אז אין ביטחון שמדובר בבעל חיים בריא ובר קיימא[65]. כמו כן, אסור לשחוט אם ובנה באותו יום, ובהמה שאמה או בנה נשחטו באותו יום פסולה להקרבה עד למחרת[66].

בעל מום

בהמה שיש לה מום כלשהו. בתורה הוזכרו מספר מומים[67]: "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'... וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה'". לא מדובר רק על מום הנחשב בימינו כנכות, אלא גם על פגם חיצוני קל שמעורר רושם מוזר, כגון חוסר פרופורציה בין איברים שונים.

במשנה ובתלמוד נדונו מומים אלו בהרחבה במסכת בכורות פרק ששי. בסיכומו של הרמב"ם[68] נמנו שבעים ושלושה מומים. הכרת המומים וזיהוים הייתה מקצוע שדרש הכשרה ממושכת והסמכה מיוחדת[69], ובית המקדש העסיק אנשים שהתמחו בכך[70]. קרבן התמיד נבדק ממומים ארבעה ימים לפני הקרבתו, ופעם נוספת בסמוך להקרבתו.

בראשית ימי הבית השני ביטא הנביא מלאכי מחאה על הקרבת בעלי מום:

...הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ? מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ – אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה – אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ[ט"ו], הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!

פסולים נוספים

חולה – בהמה חולנית, או זקנה, או מדיפה ריח רע[71].

טרפה – בהמה שיש לה פצע שצפוי לגרום למותה[72][73].

כלאיים – בהמה שנולדה מזיווג שני סוגי בהמות, כדוגמת כבש עם עז[72].

יוצא דופן – בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה דרך דפנות הרחם (ניתוח קיסרי)[72]. זהו מקור הביטוי הלשוני "יוצא דופן" במובן של חריגות.

יתום – בעל חיים שנתייתם מאמו מיד בלידתו[74]. המכנה המשותף לפסולים הללו (כלאיים, יוצא דופן ויתום, ואפשר גם – מחוסר זמן): לא הייתה להם נורמליות של לידה וחיים תקינים[75].

רובע ונרבע – בהמה ששימשה אדם למעשה פריצות[72].

מוקצה ונעבד – בהמה שהוקצתה ויועדה להיות קרבן לעבודה זרה, או שנחשבה כאליל[72].

נוגח – בהמה שהרגה אדם[72].

אתנן זונה – בהמה שניתנה לזונה כשכר[76]. היה מקובל בקרב עובדי עבודה זרה שהזונה מביאה את שכרה כקרבן כדי לחפות ולכפר על מעשיה, והתורה באה לשלול את הדבר[77].

מחיר כלב – בהמה שהוחלפה בתמורה לכלב[ט"ז].

תקלות בהקרבה הפוסלות את הקרבן

כשם שהקרבן עצמו טעון בדיקה קפדנית כדי לוודא את כשרותו, כך גם תהליך ההקרבה נעשה באופן מדוקדק, ולעיתים סטייה קלה ממנו, אפילו בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן המבצע את העבודה, עלולה לפוסלו. נמנה כמה גורמים עיקריים לכך שקרבן עשוי להיפסל במהלך ההקרבה.

קרבן שעבודותיו לא נעשו כראוי: הוקרב על ידי אישים הפסולים לכך[51], או שדמו נשפך ארצה בטרם הוכנס למזרק המיועד לקבלת הדם[51][י"ז], או שדמו לא נזרק על המזבח כלל[י"ח].

יוצא – לאחר שחיטת הקרבן בעזרה, יש להקפיד שכל חלקיו יישארו בתוכה, פרט לאלה שמיועדים מלכתחילה להיאכל מחוצה לה (בשר "קדשים קלים"). החלקים שצריכים להישאר בפנים, להקרבה או לאכילה (דם הקרבן, אימוריו, ובשר קדשי קדשים), אם יצאו מן העזרה – נפסלו, ואין להקריבם אפילו אם יוחזרו אליה.

לן – לאחר שחיטת הקרבן, יש להקפיד שדמו יזרק בו ביום, ואימוריו יועלו על המזבח ביום או גם בלילה שלאחריו. אם הדם או הבשר שהה ולא הועלה למזבח עד למחרת – הרי הוא פסול.

טמא – בעל חיים איננו יכול להיות טמא בחייו, וגם אם נגעה בו טומאה כלשהי – הוא טהור. ברם, לאחר שחיטתו יש להקפיד שלא ייטמא כתוצאה ממגע עם גורם מטמא. קרבן שנטמא – אסור להקריבו.

מחשבות פוסלות – לעיתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקרבן[י"ט]. שלוש מחשבות פוסלות את הקרבן: האחת – מחשבת פיגול, לאכול מן הקרבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה – מחשבת חוץ למקומו, לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית – מחשבת שלא לשמה, כלומר, הקרבת הקרבן לשם קרבן אחר (למשל: קרבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קרבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקרבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קרבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקרבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקרבנות, המחשבה לעשות את הקרבן לשם קרבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקרבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קרבן חדש במקומו[כ].

כל התקלות הללו, אם התרחשו לפני או בשעת זריקת הדם – פוסלות את הקרבן, ובעליו צריך להביאו שוב. לעומת זאת, אם זריקת הדם הייתה כהלכתה ולאחר מכן התרחש הפסול, למשל, כאשר בשר קדשי הקדשים הוצא אל מחוץ לעזרה – הבשר נפסל, ולא יוקטר או ייאכל, אבל בעליו יצאו ידי חובתם, שכן עיקרו של הקרבן הוא זריקת הדם, המייצג את הקרבת נפש הבהמה.

כאשר קרבן נפסל, יש להבדיל בין קרבן שלא היה ראוי מלכתחילה להיקרב לבין קרבן שהיה ראוי ונפסל במהלך ההקרבה[כ"א]: קרבן שהיה ראוי, ונפסל תוך כדי ההקרבה, נקרא "פסולו בקודש", ויש לו מעמד מסוים של קדושה. לפיכך, יש לשרוף אותו בתוך תחומי העזרה, אך לא על המזבח אלא במקום מיוחד שהוקצה לכך ושמו "בית הדשן"[כ"ב]. כמו כן, אם בטעות הועלה על המזבח אף על פי שהיה פסול – לא ירד ממנו. לעומת זאת קרבן שלא היה ראוי כלל ועיקר להיקרב – אינו נחשב כקרבן כלל, ואף אם הועלה למזבח – יש להורידו[78].

נביאי ישראל ויחסם לקרבנות

הנביאים הרבו להתריע כנגד תפיסה רווחת, שהקרבן מחפה על פגמים מוסריים של בעליו. בדברי הנביאים מודגש פעמים רבות, שה' אינו רוצה בקרבנות שמקורם בגזל ועוול, ובעליהם מסתפקים בהבאת הקרבן כתחליף לשיפור התנהגותם.

ראשון הנביאים שמביע את הדברים הוא שמואל הנביא: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים."(ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ב)

כך גם בדברי ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי." (פרק א', פסוקים י"א-י"ב) "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה..." (פרק ס"א, פסוק ח')

ובנבואת הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹקִים מֵעֹלוֹת." (פרק ו', פסוק ו')

ובספר משלי: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ." (פרק ט"ו, פסוק ח') "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח." (פרק כ"א, פסוק ג')

עם זאת, אין פירוש הדבר שהנביאים התנגדו להקרבת קרבנות. אותם נביאים עצמם שמוחים על הבאת קרבן שאין עימה טהרת מעשים – הביאו קרבנות בעצמם[79], מחו על ביטול עבודת הקרבנות במקדש[80], והתנבאו על חידוש עבודת הקרבנות בעתיד בצורתה הראויה[81]. לא באו נביאים אלו אלא להתריע מפני שיבוש סולם הערכים היהודי, והצבת הקרבן כעניין העומד בפני עצמו במנותק מהתנהגותו הכוללת של האדם[82].

התפילות ויחסן לקרבנות

במקרא מצינו לעיתים הבאת קרבן השלובה בתפילה, כמו תפילת שלמה המלך וקרבנותיו ביום חנוכת בית המקדש הראשון[83], ותפילת שמואל הנביא לניצחון במלחמה בד בבד עם העלאת קורבנו[84].

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, קבעו את תפילות היום[85] במקביל לזמן הקרבת הקרבנות[86]: תפילת שחרית – בזמן המיועד לקרבן התמיד של שחר; תפילת מנחה – בזמן התמיד של בין הערביים; ותפילת ערבית – במשך כל הלילה, במקביל לזמן העלאת בשר העולה על המזבח.

על פי דעה רווחת, התפילות נקבעו רק לאחר חורבן בית המקדש השני, כתחליף לקרבנות. הדברים אינם נכונים, וכבר בזמן המקדש יש איזכור של תפילות קבועות, הכוללות מספר קבוע של ברכות[כ"ג].

כך נאמר במשנה[87]:

עמדו בתפלה (בתעניות)...אומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש... וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית.

עדות על כך מופיעה בתלמוד[88]:

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתייה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה.

חלק מברכות התפילה אף שולבו בטקסים שונים בבית המקדש: קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכיפורים[89], וקריאת המלך במעמד הקהל[90].

בימי שבת ומועד, בהם הוקרב במקדש קרבן מוסף, קבעו חכמים תפילה מיוחדת, הנקראת "תפילת מוסף". נוסף על כך, קריאת התורה בראש חודש ובמועדים כוללת את הפסוקים בתורה בהם מוזכר קרבן היום.

לאחר חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקרבנות, השתנה נוסח התפילה והותאם למצב החדש, כתפילה לחידוש הקרבנות, במקום הנוסח שבו תפילה להמשך קיומם וקבלתם ברצון. כך לשון תפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בתפילת המוסף מופיע נוסח מורחב של תפילה לחידוש הקרבנות:

יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום... הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך.

בהשראת הפסוק: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"[91], המגדיר את התפילה בשפתיים כתשלום ותחליף לקרבנות, הוגדרה תפילת העמידה כתחליף להקרבת קרבנות כל עוד בית המקדש חרב. התפילה היומית מחליפה את הקרבנות האישיים. בנוסף לכך הוגדרו תפילות מוסף כתחליף לקרבנות הציבור המיוחדים לחגים ומועדים. כהקדמה לתפילת שחרית ומנחה (המשמשים תחליף לקרבנות התמיד) אומרים את פסוקי הקטורת וקרבן התמיד. ובתפילת שחרית, חז"ל המליצו על לימוד פרשיות הקרבנות, הנחשב כעין הבאת קרבן[92]. התקבל גם המנהג לקרוא לפני תפילת שחרית את פרק "איזהו מקומן" (משנה, מסכת זבחים, פרק ה'), המתמצת את הלכות הקרבנות[93], ויש האומרים אף נוסחי יהי רצון לקבלת כל אמירה כקרבן, מנהג שלפי דברי החת"ם סופר[94] גם התנאים נהגו בו.

הקרבנות בעתיד

ערך מורחב – חידוש עבודת הקרבנות

אחד מיסודות האמונה של היהדות הוא שתוקפן של מצוות התורה הוא ללא הגבלת זמן, ובניסוחו של הרמב"ם[95]:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר[96]: 'את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ונאמר[97]: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת', הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר...שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר.

מלבד עיקרון יסודי זה בתורה, קיימת הדגשה מיוחדת על כמה ממצוות הקרבנות, שהן "חוקת עולם" ו"לדורות"[98]. גם בדברי הנביאים אודות גאולתו העתידית של עם ישראל מוזכרת הקרבת קרבנות[99].

כך ניסח הרמב"ם[100] את החזון המשיחי בישראל:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.

בהתאם לכך, קבעו חז"ל תפילות לבניין בית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, כגון בתפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון", והביטוי "אשי ישראל" מכוון לקרבנות. בתפילת מוסף קיימת הדגשה נוספת על כך ש"נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".

בתקופה המודרנית, תנועות חדשות התכחשו לחידוש הקרבנות. נוסח התפילה של ההיכל בהמבורג מ-1818, הנחשב לסידור הרפורמי הראשון, כפר בכך; בין היתר, נכתב ב"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ש”שתקבל... ארשת שפתינו במקום קרבנות חובותינו”. שינויים אלה המריצו את רבני אירופה לצאת במאבק מאורגן ראשון נגד הרפורמים.[101] שלילת הציפייה לחידוש עבודת הכהנים הפכה לעקרון רשמי בזרם בוועידת פרנקפורט ב-1845, והוצהר על כך שוב בוועידת פילדלפיה ב-1869 ובמצע פיטסבורג מ-1885. בתנועה הקונסרבטיבית, כבסוגיות דומות רבות הקשורות לאמונה, לא הובעה מעולם עמדה רשמית בנדון, אך מ-1946 התפרסמו סידורים עם הקטעים על הקרבנות מנוסחים בלשון עבר. כיום, רוב בתי-הכנסת הקונסרבטיביים מתפללים בנוסחים המשנים או משמיטים את הנושא.

בקבלה מתואר מצב שבו העולם כולו מתקדם ומתעלה מבחינה רוחנית עד שבעלי החיים משתווים לאדם ברמתם ובשכלם. במצב כזה סבר הרב קוק כי לא יוקרבו קרבנות מהחי, אך ככל הנראה הוא מתייחס לתקופה מאוחרת בהרבה מתקופת הבית השלישי[102].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ שריפה זו איננה נחשבת כ"הקטרה" של קרבן, שהרי אין להקריב קרבן מחוץ למקדש, אלא זהו כעין סילוק פסולת. הדבר מתבטא בכך שהתורה קבעה ששריפה זו תהיה ב"בית הדשן", המקום שאליו מפנים בדרך כלל את האפר שהצטבר על המזבח.
  2. ^ למשל, כאשר אדם ייעד בהמה לקרבן אשם ולאחר מכן לא היה בה צורך (כגון שהיא אבדה והוא הקריב אחרת במקומה ולאחר מכן נמצאה הראשונה). במקרה זה הבהמה יוצאת למרעה עד שיתרחש בה מום כלשהו, וניתן יהיה למכור אותה ("לפדות"), והכסף שיתקבל בתמורה נכנס לקופה כללית לנדבת "קיץ המזבח".
  3. ^ בהקשר זה, "קיץ" הוא כינוי לפירות עונת הקיץ, שבאים לקינוח סעודה (תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ב עמוד ב').
  4. ^ דין זה קיים גם במקצת מהקדשים הקלים, ראו להלן.
  5. ^ במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו תרומה.
  6. ^ יש (כגון הרמב"ם), שפירשו שזו בליטה היוצאת מן הכבד, כעין בוהן. לעומתם, סברו אחרים (למשל, רש"י על (ויקרא ג, ד) שזוהי הסרעפת, המחיצה המבדילה בין אברי הנשימה לבין אברי העיכול
  7. ^ בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקרבן עולה (ויקרא, א', ד'), קרבן שלמים (ויקרא, ד', ב') וקרבן חטאת (ויקרא, ד', ד'). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים, דף י"א עמוד א') למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא, ז', ז').
  8. ^ פרט לפר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח. משנה, מסכת מנחות, פרק ט', משנה ז'
  9. ^ הדבר מתבקש בחטאת, שבה רק מעט מן הדם נלקח באצבעו של הכהן, ואילו בשאר הקרבנות לא הכרחי שישאר דם.
  10. ^ אף על פי שבנושאים אחרים כל בני ביתו של הכהן נחשבים ככהנים, כגון אכילת תרומה, ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוקים י"א-י"ג.
  11. ^ במובן זה יש לו עדיפות על אשת כהן ובת כהן, שאוכלת תרומה אך לא קדשי קדשים.
  12. ^ הערת הרב קאפח: "שכלו, תבונתו, לימודו ורמת מושגיו".
  13. ^ על פי ההלכה עליו לשבת "שבעה", אבל זוהי חובה מדרבנן, ואם יעבור עליה – אין זו עילה לפסול את הקרבן, פרט ליום הראשון לפטירת קרובו, שבו התורה אסרה עליו להקריב. על מקור האיסור בתורה הדעות חלוקות, ראו תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ט"ז עמוד א'
  14. ^ פרט לבהמה שטרם מלאו לה שמונה ימים, ראו להלן.
  15. ^ הפחה, השליט הפרסי.
  16. ^ על פי הפסוק: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך". הפרשנות המסורתית מסבירה שהכוונה לבהמה שהוחלפה בכלב, כאמור (משנה, מסכת תמורה, פרק ו', משנה ג'). ההסבר לאיסור זה הוא, שהכלב שימש לציד או לפגיעה באנשים, ולפי פירוש אחר – לפריצות, והיה מקובל להביא את הבהמה שנקנתה בו ככפרה, והתורה באה לשלול את הדבר (רמב"ן ומשך חכמה (לרבי מאיר שמחה מדווינסק) בפירושיהם לפסוק זה). רבי יצחק אברבנאל פירש את הפסוק אחרת, ש"כלב" הוא גבר המיועד לזנות, וזהו איסור מקביל ל"אתנן זונה" (ובהתאמה לתוכן הפסוק הקודם, אודות איסור "קדש" ו"קדשה").
  17. ^ דם זה פסול גם אם יאספנו מן הרצפה לכלי.
  18. ^ אם נזרק על המזבח פעם אחת – הקרבן כשר, גם אם לכתחילה חובה לתת ממנו מספר "מתנות" על המזבח (משנה, מסכת זבחים, פרק ד', משנה א', לדעת בית הלל). אם ניתן על המזבח, אך לא במקום המיועד לו – דינו שנוי במחלוקת אמוראים, האם בעליו יצאו ידי חובה (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ו עמוד ב' – דף כ"ז עמוד א'.
  19. ^ יש אומרים שרק דיבור פוסל, ולא מחשבה בלבד (רש"י על מסכת זבחים, דף מ"א עמוד ב', ד"ה כגון).
  20. ^ בערך פיגול מפורטים סוגי המחשבה הפוסלים את הקרבן
  21. ^ הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה" ריכז את הסוג הראשון, בהמות הפסולות להקרבה, בחטיבה נפרדת, "הלכות איסורי מזבח", לעומת קרבנות שנפסלו תוך כדי ההקרבה, שהלכותיהן הובאו ב"הלכות פסולי המוקדשין".
  22. ^ מושג זה משמש לכמה אתרים במקדש ומחוצה לו (ראו תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ד עמוד ב'. זה המדובר כאן היה ממזרח למזבח (ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרק ט,ג), והוא מיוחד לשריפת קרבנות פסולים בלבד.
  23. ^ נוסחן הסופי של ברכות אלו אכן התגבש רק לאחר החורבן, כשהסנהדרין הייתה ביבנה, ובהתאמה למצב החדש של החורבן, שחייב ניסוח שונה של ברכות שונות.

הערות שוליים

  1. ^ במקרא - שמות, י', כ"ו, י"ב, כ"ה, כ', ד' ואבן עזרא. במשנה - אבות פרק א משנה ב: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ופירוש הדברים באבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד: "על העבודה כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת - העולם מתברך". דוגמאות נוספות במסכת יומא פרק ג משנה ג ופרק ז משנה א. אף הרמב"ם כלל את הלכות הקרבנות בספר "עבודה". במקביל, הקרבת קרבנות לאלהים אחרים נקראת עבודה זרה.
  2. ^ ראו דעת מקרא לויקרא, א', ב'.
  3. ^ ספר הבהיר סימן מו (קט). זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.
  4. ^ ראו להלן על קורבנו של קין. כמה הלכות בתורה הנקשרות לכך: הווידוי על הקרבן (ויקרא, ה', ה'). השבת הגזל כתנאי לקרבן (ויקרא, ה', כ"ג). איסור הבאת קרבן מאתנן זונה. החובה לבנות מזבח שאבניו לא סותתו בברזל, כביטוי לסלידת התורה מרצח, "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות, כ', כ"א).
  5. ^ פרקים מ' - מ"ח
  6. ^ בפתיחתו לספרי "עבודה" ו"קרבנות" במשנה תורה.
  7. ^ יש מפרשים שירדה אש משמיים ששרפה ו"קיבלה" את קרבנו של הבל (רש"י), ויש מפרשים שמאותה שעה זכה הבל להצלחה מיוחדת במעשיו (נצי"ב).
  8. ^ פסוק ז': "הלא אם תיטיב שאת...". גם לשון הכתוב לפני כן, "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", רומזת לכך שקבלת הקרבן תלויה באישיותו של האדם (דעת מקרא).
  9. ^ ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ'
  10. ^ אברהם - בראשית, י"ב, ז' (וראו דעת מקרא שם), בראשית, י"ב, ח', בראשית, י"ג, י"ח, מלבד עקידת יצחק. יצחק - בראשית, כ"ו, כ"ה. יעקב - בראשית, ל"ה, ז'.
  11. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק ו'
  12. ^ בראשית, מ"ו, א', וראו גם בראשית, כ"ח, כ"ב: "עשר אעשרנו לך" ובפירוש רבי רשב"ם.
  13. ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוקים א'-י"א
  14. ^ ספר דברים, פרק ח', פסוק ג'
  15. ^ ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ"א
  16. ^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ב'
  17. ^ ספר תהילים, פרק נ', פסוקים ח'-י"ג
  18. ^ תיישים, ראו ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק י'
  19. ^ פרים שמנים, ספר ישעיה, פרק ל"ד, פסוק ז'
  20. ^ מאמר שני, כה-כו, בתרגומו של אבן שמואל, ובקיצורים. לדברים אלו מקבילה בספר הזוהר ויצא דף קסד עמוד ב.
  21. ^ מלך כוזר, דמות סיפרותית שבפיה שם רבי יהודה הלוי את השאלות לחכם היהודי.
  22. ^ לא נוכחות פיזית, אלא מתן חשיבות למקום.
  23. ^ חלק שלישי פרק לב, בקיצורים
  24. ^ הלכות מעילה, ח, ח
  25. ^ בפירושו לספר ויקרא, פרק א', פסוק ט'
  26. ^ משנה מסכת סוטה פרק ב משנה א
  27. ^ תלמוד בבלי מסכת סוטה דף טו עמוד א
  28. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק מו; אך ראו דבריו שם בפרק כו, שם הוא שולל מתן טעמים לחלק מן הפרטים, ורואה בחיפוש הסבר להם "הזיה" או "שגעון" (לפי תרגומים שונים). רש"ר הירש, על כל דין בפסוק בו הוא מופיע. הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א עמ' קל-קעט.
  29. ^ פרשת ויקרא סדורה על פי סדר פרשיות הקרבנות: עולה (פרק א'), מנחה (פרק ב'), שלמים (פרק ג'), חטאת (פרק ד', ופרק ה', פסוקים א'-י"ג), ואשם (פרק ה' מפסוק י"ד והלאה). פרשה זו עוסקת בסיבות להבאת הקרבנות ובהלכותיהן העיקריות. פרשת צו חוזרת לפירוט נוסף של הלכות הקרבנות ומה נעשה בהם במקדש: עולה (פרק ו', פסוקים א'-ו'), מנחה (פסוקים ז'-ט"ז), חטאת (פסוקים י"ז-כ"ג), אשם (פרק ז', פסוקים א'-י') ושלמים (פרק ז' מפסוק י"א והלאה). שאר הקרבנות מוזכרים בתורה בפרשיות אחרות: פסח – בעיקר בספר שמות, פרק י"ב. בכור – בעיקר בספר שמות, פרק י"ג. מעשר בהמה – ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק ל"ב.
  30. ^ "פר העלם דבר של ציבור".
  31. ^ פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן גדול, הבאים על הוראת הלכה מוטעית של הסנהדרין או הכהן הגדול, שגרמה לעשיית עבירה.
  32. ^ באשם נזיר ואשם מצורע.
  33. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק ל"ב
  34. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ה', משנה ח'
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"ג עמוד א'
  36. ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק י"ד, פרק מ"ג, פסוק י"א.
  37. ^ על פי ויקרא, ה', י"א, אם כי, שם מדובר במנחה ללא לבונה, היקרה יותר.
  38. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ב', שם פסוק י"ד, ספר ויקרא, פרק ג', פסוק א', ספר ויקרא, פרק ד', פסוק י"ד, ועוד.
  39. ^ משנה, מסכת מנחות, פרק ט', משנה ז'
  40. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ג'-ד'
  41. ^ הלכות מעילה, פרק ב', הלכה א'-ו
  42. ^ ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוק י"א
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ו עמוד א'
  44. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג', הלכה ט"ו
  45. ^ ספר ויקרא, פרק ב', פסוק י"ג
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"א עמוד ב'
  47. ^ תוספתא ברכות פרק ה' הלכה כ"ב.
  48. ^ ראו גם תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ז עמוד ב', וברש"י ותוספות שם.
  49. ^ על הלכות מעשה הקרבנות, פרק י' ס"ק א'.
  50. ^ איילת השחר, ספר ויקרא, פרק ד', פסוק ג'.
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 משנה, מסכת זבחים, פרק ב', משנה א'
  52. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק כ"ב
  53. ^ הרמב"ם, בהלכות ביאת המקדש (פרקים ז'–ח') פירט ומנה מאה וארבעים מומים.
  54. ^ חלק שלישי פרק מה, בתרגום הרב יוסף קאפח
  55. ^ משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ה'
  56. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ב, משנה א', על פי ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק כ"ב.
  57. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוקים י'-י"ב ורש"י שם
  58. ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט'
  59. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ב', משנה ז'. על עבודת הכהנים בשעות הלילה ראו להלן: זמן ההקרבה. שאר אנשי המשמר השבועי שתו יין בלילות, אך לא בימים, שמא אנשי בית האב יזדקקו לעזרתם.
  60. ^ ספר יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק כ'; תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ז עמוד ב'
  61. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ג', משנה א'
  62. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ה', משנה ו'
  63. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק י"א; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ו עמוד ב'.
  64. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ז
  65. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה עמוד ב' בשם רבן שמעון בן גמליאל; תרגום יונתן בויקרא שם.
  66. ^ ויקרא, כ"ב, כ"ח, משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ב'.
  67. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-כ"ד
  68. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ז' והלכות איסורי המזבח, פרק ב'
  69. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה' עמוד ב'
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו עמוד א': "מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
  71. ^ משנה, מסכת בכורות, פרק ו', משנה י"ב
  72. ^ 72.0 72.1 72.2 72.3 72.4 72.5 משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משנה א'
  73. ^ רשימת ה"טרפות" במשנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה א'
  74. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ל"ח עמוד ב'. הדבר נלמד מהכתוב (ויקרא, כ"ב, כ"ז): "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'".
  75. ^ הרחבה ברש"ר הירש על ויקרא, כ"ב, כ"ז-כ"ח
  76. ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט
  77. ^ רמב"ן בפירושו לפסוק זה.
  78. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ט' משניות ב–ג
  79. ^ שמואל מביא קרבנות פעמים רבות: ספר שמואל א', פרק ז', פסוק ט', פרק ז', פסוק י"ז, פרק ט', פסוק י"ב, פרק י', פסוק ח', פרק ט"ז, פסוק ב'.
  80. ^ ספר ישעיהו, פרק מ"ג, פסוק כ"ג, על פי רש"י ורד"ק.
  81. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז', פרק ס', פסוק ז', ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק כ"ו.
  82. ^ ראו גם ספר ירמיהו, פרק ז', פסוק כ"ב, רד"ק שם, ומורה נבוכים חלק ג' פרק ל"ב.
  83. ^ ספר מלכים א', פרק ח'
  84. ^ ספר שמואל א', פרק ז', פסוקים ח'-ט'
  85. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג , מסכת יומא, דף ס"ט עמוד א', ומסכת מגילה, דף י"ז עמוד ב'–דף י"ח עמוד א'.
  86. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד ב'
  87. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ב', משניות ב'–ה'
  88. ^ מסכת סוכה, דף נ"ג עמוד א'. במקבילה בתוספתא סוכה (פרק ד' הלכה ה') הנוסח "משם לבית הכנסת" במקום "משם לתפילה", וראו פירושו של ליברמן שם.
  89. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ז', משנה א'
  90. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ז', ותלמוד בבלי שם, דף מ"א עמוד א': "על העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העוון – כתיקנה", כלומר, כנוסחה השגור והמקובל.
  91. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ג'
  92. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"א עמוד ב', ומסכת מנחות, דף ק"י עמוד א'. מדרש תנחומא פרשת צו סימן י"ד.
  93. ^ טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן נ
  94. ^ בפירושו על תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"א עמוד ב'
  95. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה א'. בפירושו למשנה, בהקדמה ל"פרק חלק", מנה הרמב"ם את היסוד הזה כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה של היהדות.
  96. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  97. ^ ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ח
  98. ^ קרבן פסח – ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ד;
    קרבן התמיד – ספר שמות, פרק כ"ט, פסוק מ"ב;
    קטורת – ספר שמות, פרק ל', פסוק ח';
    קרבנות יום הכיפורים – ספר שמות, פרק ל', פסוק י', ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ל"ד;
    מנחת חביתין של הכהן הגדול – ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ט"ו.
  99. ^ ספר ישעיהו, פרק ס', פסוק ז', יחזקאל פרקים מ"ה–מ"ו (וראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ב', הלכה י"ד), ספר זכריה, פרק י"ד (בעיקר פסוקים כ'–כ"א שם).
  100. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"א, הלכה א'
  101. ^ ראה ספר אלה דברי הברית; שו"ת אור פני משה, תשובה א'; ויקיפדיה ערך 'ריב ההיכל'.
  102. ^ סוף חזון הצמחונות והשלום, פרק ט"ו


הקרבנות
סוגי הקרבנות
סוגי הקרבנות היסודיים עולה • חטאת • אשם • שלמים • בכור • מעשר • פסח • מנחה
קרבנות ציבור קרבן התמיד • קרבן מוסף • לחם הפנים • מנחת העומר • שתי הלחם • קרבנות יום הכיפורים • פר העלם דבר של ציבור • שעיר עבודה זרה • קיץ המזבח • שעיר ראש חודש
קרבנות יחיד במועדים עולת ראייה • שלמי חגיגה • שלמי שמחה • קרבן פסח • חגיגת ארבעה עשר • פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קרבנות יחיד נוספים קרבן עולה ויורד • קרבן תודה • קרבן עוף • קרבנות נזיר • קרבן יולדת • קרבן מצורע • מחוסר כיפורים • פר כהן משיח • מנחת חביתין • קרבן עצים
הקרבת הקרבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה • קידוש ידיים ורגליים • סמיכה • שחיטה/מליקה • קבלה • הולכה • זריקה • שפיכת שיריים • מליחה • הגשה • קמיצה • קידוש הקומץ • תנופה • הקטרה • נסכים
איסורים ופסולים פיגול • נותר • טומאה • מחשבת שלא לשמו • מחשבת חוץ למקומו • תמורה • בעל מום • טרפה • ממשקה ישראל • מעילה • מחוסר זמן
מקום ההקרבה במות • בית המקדש • מזבח החיצון • המערכה הגדולה • חידוש עבודת הקרבנות בימינו
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25397559קורבן (יהדות)

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קרבן&oldid=2569932"