מנחת מרחשת

מנחת מרחשת
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ב', פסוק ז'

תיאור כלי המרחשת

מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת היא מנחת נדבה שהוקרבה על המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים ונעשתה בכלי הנקרא מַרְחֶשֶׁת.

המקור בתורה

המקור למנחה זו הוא בספר ויקרא, בפרשה העוסקת בדיני המנחות: ”וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה”.

דיני המנחה

מהפסוק ”וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה” נלמד, שיש ליצוק שמן בכלי קודם לנתינת הסולת, כפי שהוא גם בשאר המנחות.

דיני הקרבתה שווים לדיני שאר המנחות, המובאים בהמשך הפרשה: ”וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'”; הכוהן מגיש את המנחה אל המזבח, וקומץ ממנה בשלוש אצבעותיו האמצעיות, ומניח את הקומץ בכלי, לאחר מכן הוא מלקט גם את כל הלבונה מעל המנחה ומניח גם בכלי, לאחר מכן הוא מוליך אותם ומקריב על המזבח.

החלק הנותר מהקרבן, נקרא "שיריים", ואף עליו יש קדושה, עד כדי כך שלכולי עלמא, אם חסר מהשיריים לפני הקטרה, המנחה כולה פסולה השיריים נאכלים על ידי הכהנים העובדים באותה משמרת: ”וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'”.

ההבדל בין מנחת מחבת למנחת מרחשת

נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי חנינא בן גמליאל בהבדל בין מנחת מרחשת למנחת מחבת, שהרי מבואר בפסוק ששניהם נעשים באופן שווה.

לפי שיטת רבי יוסי הגלילי, ההבדל בין מחבת למרחשת הוא שמרחשת הוא סיר מכוסה, ואילו המחבת אינה מכוסה. לפי הסבר התלמוד, מקובל היה בידי רבי יוסי הגלילי מרבותיו, שמנחת מחבת באה על דיבורים אסורים, כמו רכילות ולשון הרע, שהם נעשים באופן גלוי, ולכן הקרבן הבא לכפר על חטאים אלו, צריך להיות בכלי מגולה, כדוגמת החטא, בעוד שמנחת מרחשת באה על רחשי הלב האסורים - מחשבות אסורות הבאים בסתר, ולכן יש להביא את הקרבן הבאה לכפר על החטא ולרצות בין האדם החוטא לאלוקים, בכלי מכוסה, כדוגמת העבירה.

לעומת זאת, סבור רבי חנינא בן גמליאל, כי ההבדל בין מרחשת למחבת, היא אופן הטיגון או הבישול. במנחת מחבת, השמן צף על הסיר השטוח (בדומה למחבת שבימינו), ולכן הלחם שנעשה מהסולת המטוגן, יוצא בצורה קשה, לעומת זאת המרחשת נעשית על כלי עמוק מלא בשמן, ולכן הלחם שמבושל בו יוצא רך וספוג בשמן, זאת לפי פירוש רש"י.

לעומת זאת, הרמב"ם מפרש:”מה בין מחבת למרחשת. מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא. ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן”, כלומר את מעשה המרחשת בללו בבלילה רכה מאוד - שכן אין חשש שתשפך מהסיר, ואילו את העיסה שאותה טיגנו במחבת, לשו בבלילה קשה, שכן כדי שלא תפול מהכלי - העשוי באופן שטוח ואין לו דופן כלל, יש צורך לעשותה קשה.

טיגון ואפייה

לפי שיטת התוספות, ציווי מנחת מחבת, מרחשת ומאפה תנור, אינו על עצם העשייה, הטיגון הבישול או האפייה, אלא רק על הבאת הקורבן, ומכיוון שכן אין חיוב כלל לאפות אותם דווקא בתנור המתכת היחיד שהיה בבית המקדש, אלא ניתן לאפות בכלי פרטי בבית. לעומת זאת, הרמב"ם חלוק על כך, והוא פוסק, שרק ההכנות לאפייה, הטיגון והבישול היו בחוץ, אבל האפייה והטיגון עצמם היו בבית המקדש על כלי מיוחד שיוחד לכך: ”כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ. ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל מעשיהן כשרים בזר עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה. ושתיהם מכלי השרת ומקדשין. ותנור של מקדש של מתכת היה”. בדומה כותב גם רש"י, שכלי המחבת והמחרשת, היו כלי שרת.

שם הקורבן

ראשוני התנאים נחלקו בקשר למילה "מרחשת", האם היא שמו של הכלי שרת שבו אפו את הקרבן מנחה, או שמא זהו שמו של הקרבן עצמו. בית שמאי מסופקים בעניין, ולכן הם פוסקים, שאדם שאמר "הרי עלי מרחשת", לא יביא לא מנחה ולא כלי עד שיבוא אליהו הנביא ויברר את ההלכה. לעומת זאת, פוסקים בית הלל כי מרחשת היא כינוי לכלי, ולכן על אדם כזה לנדב במקרה כזה לבית המקדש את כלי השרת ששמו "מרחשת".

בנוגע לצורת הכלי ששמו מרחשת, מתארים בית הלל את צורת הכלי: חתיכת מתכת עגולה, שעשויה מחורים עגולים העומדים זה ליד זה בשורה עגולה המקיפה את הכלי, שגרמו לבצק להטגן על השמן שבתחתית הכלי, כשהוא נחקק בצורות עגולות המותאמות לדופן הכלי.

קישורים חיצונים

• מנחת מרחשת באתר מכון המקדש

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0