פולחן אישיות
פולחן אישיות הוא מצב בו השלטונות במדינה מגויסים לצורך בניית תדמית ציבורית גדולה ומפוארת לאדם יותר מהמציאות ומעבר למה שהוא באמת. בדרך כלל מדובר במנהיג פוליטי במשטרים רודניים. המונח נטבע על ידי ניקיטה חרושצ'וב בעת שתיאר את שלטונו של סטלין, אך התופעה התקיימה שנים רבות קודם לכן במישורים שונים.
פולחן האישיות מתבטא בהאדרת שמו של המנהיג באמצעי התקשורת, פרסום נאומיו או ספרים שמתפרסמים בשמו שלעיתים הוא אף לא כתב אותם, תליית תמונותיו ובהצבת פסלים שלו ברחובות ובבניינים ציבוריים, כתיבת שירים על שמו, וכינויו בתארים כגון "המנהיג הדגול". בנוסף, פעמים רבות מוענקים לו דרגה צבאית גבוהה, עיטורים ומדליות, על לא כלום.
חלק מפולחן אישיות עשוי להיות הצגת השליט כ"אבי האומה". כתוצאה מכך הוא עשוי להפוך למושא הערצה לילדי האומה, ולפיכך תלמידים מתבקשים לכתוב לו מכתבי הערצה, לעלות לרגל למשכנו ביום הולדתו, ולשיר לו שירי תהילה.
לעיתים גולש פולחן האישיות גם למדינות שאינן נתונות תחת השפעתו של השליט, והוא זוכה להערצת אלה המוקסמים מדרכו הפוליטית. דוגמה לכך היא פולחן האישיות של סטלין, שהתקיים גם בקרב מפלגות השמאל בישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהצדקתם של משפטי פראג ובסיקור מות סטלין ב"על המשמר".
תופעת ה"גורואים" והכתות מדגימה פולחן אישיות על רקע רוחני. מכיוון שלמנהיגים אלו אין כוח פוליטי, הם נעשים מושא להערצה מכוח אישיותם והחוכמה היתרה המיוחסת להם.
יש הטוענים כי גם במדינות דמוקרטיות עשוי להיווצר פולחן אישיות. לעיתים מתואר יחסו של העם האמריקאי לג'ון קנדי, בעיקר לאור נסיבות מותו, כצורה מסוימת של פולחן אישיות. גם בישראל נטען כי התקיימו פולחני אישיות במידה מסוימת, לאור גילויי ההערצה לאישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק רבין, בעיקר לאחר מותם.
מופעים בולטים של פולחן אישיות של מנהיגים פוליטיים:
אדולף היטלר, פיהרר גרמניה הנאצית
יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות
בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפשיסטית
מאו צה דונג, שליט הרפובליקה העממית של סין
קים איל סונג, שליט קוריאה הצפונית וכמוהו גם בנו, קים ז'ונג איל, ונכדו, קים ג'ונג און.
ניקולאה צ'אושסקו, שליט רומניה הקומוניסטית
טודור ז'יבקוב, שליט הרפובליקה העממית הבולגרית
ספרמורט "טורקמנבאשי" ניאזוב, שליט טורקמניסטן
חאפז אל-אסד וממשיכו בשאר אל-אסד, נשיאי סוריה
סאדאם חוסיין, נשיא עיראק
פולחן אישיות ביהדות
ביהדות קיימת התייחסות שלילית לסגידה של דמויות שונות. היהדות רואה בנושא זה כמאפיין של עבודה זרה ומתייחסת לכך בחומרה.
דמויות בולטות בתנ"ך אשר ייחסו את עצמם לאלילים:
- נמרוד, מלך שנער בתקופת אברהם
- פרעה, מלך מצרים בתקופת יציאת מצרים
- חירם מלך צור
- נבוכדנאצר, מלך בבל, מחריב בית המקדש הראשון
- יואש מלך יהודה [1]
חז"ל מזכירים גם דמויות חיוביות אשר מנעו סגידה לאישיותם לאחר מותם. יעקב לדוגמה, ביקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים; אחת הסיבות האפשריות לכך אותה מעלים חז"ל במדרש[2] היא: "שלא יעשו אותו עבודת כוכבים". כך מסבירים גם את סיבת הסתרת מקום קבורתו של משה[3].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פלחן אישיות |
הערות שוליים
23713364פולחן אישיות