כלי שרת
כְּלֵי שָׁרֵת הם כל הכלים שיוחדו לעבודת המקדש והמשכן. הכלים היו עשויים זהב, כסף, או נחושת, ועל כל חלקי עבודת הקרבנות להתבצע בהם. לכלים היו דינים יחודיים; כך למשל, רכיבים שהוכנסו לתוכם התקדשו, ולחלק מהדעות הם היו קדושים בקדושת הגוף.
חומר הכלים והשימוש בהם
מעיקר הדין הכלים היו כשרים גם אם היו עשויים ממתכת זולה, אך בפועל הם היו עשויים זהב, כסף, או נחושת. וכפי שנלמד מהלשון "לכל כליו תעשה נחושת", שכל הכלים האמורים אם לא היתה אפשרות כספית לקופת בדק הבית לייצר אותם מכסף אפשר גם לייצר אותם מנחושת[1]. בפועל היו מהמזרקים שיוצרו מזהב[2], והיו שיוצרו מכסף[3].
קידוש כלי שרת חל על ידי תחילת השימוש בו, ולמרות שכלי השרת שבמשכן שבנה משה במדבר נתקדשו על ידי משיחה בשמן המשחה, דין זה היה רק חל במשכן ולא לדורות[4]
רוב כלי השרת שימשו לעבודה היום יומית במהלך הקרבת הקרבנות או המנחות, ביניהם נמנים: הכפות, הקערות, המזרקים, סכיני השחיטה, כלי הקטורת. חלק מהכלי שרת היו "כלי מדידה" המוגדרים במשנה "מידות", חלקם מותאמים למדידת נוזלים ונקראים "כלי הלח" וחלקם למדידת מוצקים "מידות היבש".
בין כלי השרת נמנים גם כל הכלים הקבועים בבית המקדש כגון המזבחות, שולחן הפנים ומנורת הזהב. המזבח והשולחן נעשו מעץ אך צופו במתכת.
אמנם כלי הנגינה של הלויים היו עשויים מכלי עץ. בתלמוד[5] נחלקו תנאים מהי עיקר מצוות השירה. דעת רבי יוסי בר יהודה שעיקר שירה בכלי וכלי הנגינה נחשבו לכלי שרת, ואילו לדעת חכמים עיקר שירה בפה, וממילא כלי הנגינה אינם כלי שרת. ישנה מחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לרבי יוסי ברבי יהודה בקשר לכשירותם של כלי שרת שעשויים מעץ ולא ממתכת, והגמרא מסתפקת אם שני המחלוקות תלויות זו בזו.
קידוש תכולתם
כלי השרת קדשו את הקדשים שהונחו בתוכם אם היו בעזרה[6], בהתאם לייעודם: כלים המיועדים לקדשים נוזליים, כגון קערות ומזרקות ששימשו לדם הקרבנות ולשמן המנחות, מקדשים את הנוזלים שהונחו בתוכם, אך אינם מקדשים מוצקים; ואילו כלים המיועדים למדידת קדשים מוצקים, כגון ה"עשרון"[א] ו"חצי עשרון"[ב], מקדשים את המנחות שהונחו בתוכם, אך אינם מקדשים נוזלים. במידה וכלי השרת ניקבו, אם אינן ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הראשונה, פקעה מהם קדושתם.
שמואל מסייג את דברי המשנה[7] וקובע כי ההגבלה החלה על "כלי לח" הינה רק על ה"מידות", דהיינו שבעה סוגי כלים שהיו מיועדים למדידת הנסכים[ג], אבל מזרקות מקדשים, מכיון שהם מיועדים גם למנחות. ולכן אפילו החלק הלח שבמנה שלא נרטב מהשמן שבה מתקדש בשעת הנחתו בתוך הכלי. בנוסף מסייג שמואל את קדושתם של כלי השרת, כי הם מקדשים רק בתנאים הבאים: 1) שלימים. 2) מלאים 3) מתוכם, ולא את הקמח שיוצא מעבר לגבולות הכלי, ישנה גרסא שחולקת על התנאי השלישי וגורסת "מבפנים" כך שגם מה שגלש מעבר לכלי נחשב כמונח בתוכו. את הסייג הראשון של שמואל, מסייג רבי יוחנן הקובע כי גם אם בתחילת מילוי הכלי אינו מלא, אם דעתו להוסיף ולמלאותו - הוא מקדש את המונח בתוכו.
הברייתא קובעת כי כלי שרת שניקב, אין מתקנים אותו בשום צורה (כגון התכת איזור הנקב, התכת מתכת לתוכו), כמו כן סכין שנפגמת אין משחיזים את פגימתה ואם נשמטה מקתה אין מחזירים אותה. במקרים אלו יש לגנוז את הכלי.
קדושתם
בהגדרת קדושת הכלים נחלקו תנאים. לדעת תנא קמא הם קדושים בקדושת דמים[ד] בלבד ואם מעלו בהם קדושתם פוקעת, שכן רק קדשי מזבח קדושים בקדושת הגוף. לדעת רבי נחמיה הכלים קדושים בקדושת הגוף, שכן אם בכוחם לקדש את מה שבתוכם קל וחומר שהם קדושים בעצמם בקדושה זהה. האחרונים נחלקו בדעתו האם גם כלים שאינם כלי קיבול ואינם מקדשים את מה שבתוכם קדושים בקדושת הגוף. להלכה, פסק הרמב"ם כדעת רבי נחמיה[8]. לדעת האור שמח[9], המחלוקת היא רק בכלים שעדיין לא התקדשו על ידי עבודה בהם ורק יוחדו לצורך העבודה, אבל כלים שעבדו בהם בפועל לכל הדעות מקדשים את מה שבתוכם.
פדיונם
אף לדעות שהכלים אינם קדושים בקדושת הגוף, נאסר לפדותם מדרבנן, משום שהכלים נקנים לעיתים רחוקות בלבד, ואם יפדום יש חשש שיווצר חוסר בכלי השרת[10].
מימון כלי השרת
מימון הכלים נעשה מממון הציבור, ואם היחיד רוצה לנדב כלי שרת עליו למוסרו לציבור[11]. התנאים נחלקו מהו מקור המימון המדוייק:
- לדעת רבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים[12], כלי השרת נקנו מעודפי הכספים שנגבו לצורך הקרבנות, ולמדו כן מן הפסוק בדברי הימים[13] ”ככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת”. המילים "שאר הכסף" נדרשות כ"שארית הכסף", כלומר שיירי תרומת הלשכה.
- לדעת התוספתא[14], הכלים המשמשים ישירות לעבודת הקרבנות, כגון הכלים המשמשים לטיפול באפר המזבח, סכיני השחיטה, המזרקות ששימשו לקבלת הדם ולזריקתו, וכלי הנגינה של הלויים – דינם כקרבנות ונקנים מתרומת הלשכה עצמה, אך הכלים המוגדרים כחלק מבניין בית המקדש כגון מזבח הזהב, המנורה, ובגדי הכהונה – נקנים משיירי תרומת הלשכה.
- לדעת רבי עקיבא, כלי שרת נקנים מההכנסות שנוצרו בעקבו "מותר נסכים". בביאור מותר זה נחלקו אמוראים[15]: לדעת רבי חייא בר יוסף הכוונה לנוהג שהיה על ספקי המנחות לספק אותן במידה גדושה, ואת הקמח ממחיקת המידה היו מוכרים וקונים בדמיהם כלי שרת, ואילו לדעת רבי יוחנן במקרה שהמחיר ירד מעת התחייבות הספקים עד לקניית התצרוכת היה עליהם לספק לפי השער המקורי, ומההפרש קנו את כלי השרת.
בביאור טעמו של רבי עקיבא כתבו הראשונים[16], שכיוון שהכנסות אלה לא היו מצויות ואף הצורך בקניית כלים חדשים עלה לעיתים רחוקות בלבד, הוקדשו הכנסות אלה לקניית כלים. במקרה שלא היה די בכך, היו משתמשים בתרומת הלשכה[17]. להלכה, פסק הרמב"ם כדעת רבי עקיבא[18].
קישורים חיצוניים
הערך "כלי שרת", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
ביאורים
- ^ כלי ששימש למדידת כל המנחות, שמידתם היא "עשירית האיפה
- ^ לחצות בו את מנחת חביתין שהביא הכהן גדול כדי לחצות את קרבן המנחה שאותו מקריב מדי יום, מחצית בבוקר ומחצית בערב
- ^ כגון: הין, חצי הין, ושליש ההין וכדומה
- ^ קדושה שחלה רק בכפוף לקיומה של בעלות ממונית של הקדש על הכלי, להבדיל מ"קדושת הגוף" שלא פוקעת גם לאחר פדיית ההקדש או יציאתו לחולין.
הערות שוליים
- ^ פנים יפות על פסוק זה
- ^ דברי הימים ב ד
- ^ עיין במדבר ז יג: מזרק אחד כסף; ועיין תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ד עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ט"ו עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק א', הלכות ז'–ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ' עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ט', משנה ח'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ח עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעילה, פרק ו', הלכה ה'.
- ^ איסורי מזבח פרק ו' הלכה ד', ראו בדבריו שלמד כן מתוספות, מסכת קידושין, דף נ"ד עמוד א', ד"ה מתנות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"א עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ח', הלכה ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו עמוד ב'
- ^ פרק כ"ד, פסוק י"ד.
- ^ תוספתא, מסכת שקלים, פרק ב', הלכה ו', על פי החסדי דוד שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ' עמוד א'.
- ^ שיטה מקובצת בשם תלמיד הרשב"א, כתובות דף ק"ו עמוד ב'.
- ^ תוספתא, מסכת מנחות, פרק ט', הלכה ח', לפי פירוש החסדי דוד שם.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שקלים, פרק ד', הלכה ב'.