ממחרת השבת

קציר תבואה בחג העומר, צולם בקיבוץ גבעת חיים בין השנים 1945-1935.

ממחרת השבת הוא הזמן הנקוב בתורה להבאת מנחת העומר ותחילת ספירת העומר, שנאמר (ויקרא כג או): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, בסופם של ימי הספירה נקבע חג השבועות. פירוש הביטוי הוא ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ובסוף ספירת מ"ט הימים נקבע תאריך קיומו של חג השבועות שהוא גם אחד משלוש הרגלים, בזמן הבית שהיו מקדשין את החודש על פי הלבנה היה משתנה התאריך של חג השבועות בין ה' ו' וז' בסיון, כיום משקבע הלל השני את הלוח העברי לעולם יוצא חג השבועות בו' בסיון שלפי כללי הלוח חדש ניסן תמיד מלא ואייר תמיד חסר.

בתלמוד מסופר שבתקופת בית שני הייתה מחלוקת בין הפָּרוּשִים (חז"ל) ובין הצדוקים ביתוסים והאיסיים בפירוש הכתוב ממחרת השבת. הצדוקים והבייתוסים פירשו ששבת היא שבת בראשית וביום ראשון שלאחריו צריך להקריב את העומר ולהתחיל את הספירה וכן נהגו ממשיכיהם השומרונים והקראים, ואף יש תיעוד בספר התשובות נגד ענן שכתב רב סעדיה גאון על הוויכוח בין הקראים ליהדות.

מפרשי הפשט כתבו כמה פירושים למה נקט הכתוב את הלשון שבת על יום טוב ראשון של פסח

• הרמב"ן כתב שהפסוק מדבר על שבועות ושבת פירושה גם שבוע לכן בדרך צחות בחר הכתוב לשון שבת.
• רש"ר הירש מביא בשמו של נפתלי הרץ וייזל שאם הכתוב היה אומר ממחרת החג היה במשמעו יותר לאחר שביעי של פסח שהוא יום האחרון של החג.
• הנצי"ב מוולוז'ין מפרש שאין חילוק בלשון המקרא ביום טוב לגבי עבודות המקדש כיון שבמקדש אין כל הבדל בין שבת ליום טוב שבשניהם קרבנות חובה מוקרבים כרגיל ואילו נדרים ונדבות אינם מוקרבים בשניהם והחילוק המופיע במקרא לגבי שבת ויום טוב הוא רק מחוץ למקדש.

מקור הביטוי

הביטוי מופיע שלש פעמים בפרשיית מועדי ה' מקראי קודש שבפרשת אמור (בספר ויקרא), בהקשר לזמן הקרבת קרבן מנחת העומר, ותחילת הספירה עד ל'עצרת' - חג השבועות. תחילת הספירה ו'הקרבת העומר' כמובן קובעים את סופה של הספירה וזמן ה'עצרת' - חג השבועות. הקרבת העומר קשורה גם עם איסור חדש - האיסור לאכול תבואה חדשה, עד לאחר הקרבת קרבן העומר.

”...אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:...
    בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח לַה'. (כלומר: הקרבת קרבן הפסח)
    וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ ...

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
    כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ:
    וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.
    וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם (מלשון ריצוי והתקבלות, כלומר שקיומכם יהיה מקובל. וחז"ל פירשו: מרצונכם, בלא כפייה),
    מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...
    וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר: כֶּבֶשׂ... וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת...
    וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, - עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם -
    חֻקַּת עוֹלָם: לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

    וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר-הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת.
    - תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה!
    עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם,
    (ואז) וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.” (פרשת אמור)

כלומר מהלך האירועים המוסכם על הכל מתקיים כך:

• ביום י"ד בניסן (בין ערביים) – מקריבים את קורבן הפסח
• ביום ט"ו בניסן – מתחילים לציין את חג המצות
• ממחרת השבת – מניפים את העומר (ומקריבים כבש ומנחת סולת)
• עד לאחר הקרבת עומר-התנופה – אסור לאכול מהתבואה החדשה שהבשילה מתחילת האביב
• ממחרת השבת (שהוא יום הבאת עומר התנופה) – מתחילים לספור את ספירת העומר
• לאחר ספירת שבעה שבועות – מקריבים את קורבן שתי הלחם ("מנחה חדשה") וחוגגים את חג השבועות

הספירה עצמה מוזכרת פעם נוספת בפרשיית המועדים שפרשת ראה בספר דברים:

”שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ:
מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ,
מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן - כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.” (פרשת ראה)

החיבור בין חג השבועות, חג הביכורים והמנחה החדשה מתקבל בפרשיית המוספים בפרשת פנחס שבספר במדבר, לאחר קרבן הפסח וקרבנות החג שעם קרבן הפסח:

”וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם:
מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' - יִהְיֶה לָכֶם: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה...” (פרשת פנחס)

ממחרת יום טוב ראשון של פסח (חז"ל)

הפָּרוּשִים (חז"ל) ואחריהם ההלכה הרבנית, פירשו את ה'שבת' שנזכרה בפסוקים אלו, במובן של יום טוב ראשון של פסח, ולא היום השביעי בשבוע. כלומר שיש להביא את העומר ביום השני של פסח, ט"ז בניסן, א' חול המועד בארץ ישראל, שהוא היום ממחרת לחג. עוד באותה הפרשה בה כתוב הביטוי ממחרת השבת כתוב גם לגבי יום כיפור: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם, כלומר שבת מתפרשת כאחד מימי המועד שאינו חל דווקא ביום השבת שבשבוע, (המכונה: שבת בראשית בפירושים, כלומר יום השבת שהיה בעת בריאת העולם).

לפי פרשנות זו יש תאריך קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט"ז בניסן, אך לא יום קבוע בשבוע. חג השבועות יחול 51 יום לאחר הפסח. בימינו, על פי הלוח הקבוע (כשכבר אין עושים את טקס קידוש החודש), ומשתמשים בלוח קבוע מראש, תאריך חג השבועות חל תמיד בו' בסיון.

פירוש זה ניתן על פי המסורת (תורה שבעל פה), ונלמד ממקורות שונים והחשוב בהם תיאור הפסח הראשון בארץ ישראל, על פי הכתוב בספר יהושע:

”וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ (אחרי המעבר לארץ, או: (לפי חז"ל) ממה שגדל בארץ) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.” (יהושע)

תיאור זה מתאר את אכילת 'חדש' המקראי, איסור אכילת תבואה חדשה עד הקרבת קרבן מנחת העומר המדובר.

את הביטוי 'ממחרת הפסח' בספר יהושע - ניתן להבין כדעת חז"ל, שמדובר ביום ט"ז בניסן, אחרי היום של הפסח, והוא מימושו של הכתוב בפרשית המועדים בפרשת אמור: מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, ומתיישב היטב עם דברי חז"ל.

כאמור כיתות יהודיות שונות פירשו את הכתובים אחרת. היו כנראה כיתות שראו במילים "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" שבספר יהושע, כביטוי מרכזי, ופרשו אותו: "אחרי הקרבת קרבן הפסח - שהיה בשעות הערב של י"ד, 'ממחרת' - כלומר ביום הראשון של חג המצות, בט"ו בניסן! זאת על פי הפסוק בתחילת פרשת מסעי בספר במדבר:

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,

- מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה, לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם!

שלשה פירושים השונים מדעת חז"ל ייתכנו לפסוקים אלו, לאור הבנה זו של ממחרת הפסח כיום ט"ו בחודש:

א. חג המצות קבוע ביום א', והוא יום התנופה: יומו הראשון של חג המצות בחמישה עשר בניסן היה גם יום הנפת העומר, והיה תמיד ביום הראשון בשבוע.

ב. חג המצות קבוע ביום ב', יום התנופה ביום א': הביטוי 'ממחרת הפסח', פורש אמנם כתאריך ט"ו בניסן יומו הראשון של חג המצות לאחר שערב קודם שחטו את קרבן הפסח, אך יום זה של שחיטת קרבן הפסח (י"ד בניסן) תמיד היה ביום ראשון בשבוע - ממחרת השבת, ובאותו יום גם הניפו את העומר וממנו החלו לספור את ספירת העצרת, ואילו חג המצות בתאריך ט"ו, התחיל תמיד ביום שני בשבוע בבוקר - 'ממחרת הפסח'.

ג. חג המצות קבוע ביום שישי, יום התנופה קבוע ביום א' שאחריו: את הפסח הקריבו ביום חמישי בשבוע בשעת הערב. חג המצות היה בשבת - 'ממחרת הפסח', ויום התנופה 'ממחרת השבת' - ביום ראשון.

נגד דעות אלו קבעו חז"ל את הכלל ולא בד"ו פסח - שפירושו שאין לקבוע את חג המצות, לא ביום ב' (שני - כדעת כיתת ממחרת הפסח), לא ביום ד' (רביעי - כדעת הבייתוסיים והצדוקים) ולא ביום ו' (שישי - כדעת 'ממחרת השבת שממחרת הפסח').

הוכחות חז"ל לשיטתם

בתלמוד הבבלי על המשנה במסכת מנחות, הגמרא דנה ומביאה מספר הוכחות על פי דרך הלימוד התנאי. רבא, אחד מראשי האמוראים קבע שניתן לדחות את רוב הטענות הללו:

• לפי רבן יוחנן בן זכאי: הביטויים "שבע שבתות" ו"חמישים יום" מבטאים שני מקרים. האחד שבו במקרה חג השבועות חל ביום השבת עצמו, והשני על החג שחל באמצע ימות השבוע, ולא כשיטתם שהחג תמיד ביום ראשון, (כפשט הכתוב "ממחרת השבת השביעית").
• רבי אליעזר: תספור לך - על בית הדין לקבוע את התאריך (כלומר הספירה היא על פי הירח, והיום בשבוע בו יחול החג תלוי בקביעת ראש חודש ניסן ובעקבותיו ט"ו ניסן - חג הפסח). הוא מסיים את דבריו: "יצאת שבת בראשית - שספירתה בכל אדם". כלומר אין לסמוך על שבת בראשית - היום השביעי של בריאת העולם, שאינה משתנה ואינה נקבעת בידי בית דין.
• רבי יהושע: בפרשת השליו הובטח לבני ישראל לאכול בשר חודש ימים. וחודש נקבע על ידי קידוש החודש. (אולי הוא לומד זאת מכך שבפסוקים בהם מוזכר מקרא קודש תמיד רשום ביום… לחודש). מכאן הוא מסיק שכמו שראש חודש נקבעת בזמן מיוחד בשנה, כך גם ה'עצרת' (כלומר חג השבועות) נקבעת על פי יום מיוחד בשנה (יום ראש חודש ניסן, שמופיע בעונה מסוימת ונקבע על פי הירח בשונה משאר ימי השנה). "ואם תאמר: עצרת - לעולם אחר השבת (כלומר אם תנסה לטעון שעל החג לחול תמיד ביום ראשון בשבוע) - היאך תהא ניכרת משלפניה?
• רבי ישמעאל: "אמרה תורה: הָבֵא עומר - בפסח, ושתי הלחם - בעצרת." - כמו ששתי הלחם מובאים בתוך החג, כך גם העומר צריך להיות מובא בחג. - אגב: עד להשערתה של פרופ' רחל אליאור לגבי שיטת הצדוקים, רבים התקשו להסביר דעה זו.

ברייתא המובאת בהמשך הסוגיה לומדת את שיטת חכמים על פי המילים "חמישים יום" - לאחר הקרבת הפסח. ואם קובעים את חמישים הימים לאחר השבת, מקבלים מספר ימים בלתי קבוע אחר הפסח (ולמעשה לפי שיטת ספר היובלים - תמיד מקבלים 60 יום אחר הפסח):

”מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת: ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית?
רבי יוסי בר יהודה אומר:
הרי הוא אומר תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום.
ואם תאמר: ממחרת שבת בראשית? - פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה!!...” (שם)

כמו כן מובאות דעות נוספות וביניהם דעת רבי יוסי (בן חלפתא) שהשבת חייבת להיות בתוך הפסח - אחרת אין זו "השבת", כלומר שבת מיוחדת. כך מובאת גם ודעת רבי שמעון בן אלעזר המדבר על ששה או שבעה ימים שיש לאכול מצות לפי פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה, והוא פותר זאת על ידי הסבר שישה ימים בלבד של אכילת מצות מהתבואה החדשה, כבר ביום השני של חג המצות.

ממחרת יום שביתת המן בכניסה לארץ (מתאים לדעת חז"ל)

על פי פירוש נוסף, מאחר שהמילה 'שבת' מופיעה לראשונה בפרשיית המן (פרק ט"ז בחומש שמות, פרשת בשלח), הרי שבתקופת נדודי בני ישראל במדבר פירוש המילה 'שבת' היה 'יום שביתת המן' ואז משמעות הביטוי "ממחרת השבת" הוא "ממחרת שביתת המן".

בפרשיית מועדי ה' מקראי קודש, שהובאה בראש מאמר זה, נפתח הקטע העוסק בהנפת העומר במילים "כי תבואו אל הארץ". הקטע כולו עוסק בשנת הכניסה לארץ ולשביתת המן (הסופית) שתתרחש אז. אנו חוזרים לפסח הראשון בארץ ישראל. שם נאמר:

”וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר (=גידולי השנה שעברה ע"פ אבן עזרא לויקרא כג יא) הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח: מַצּוֹת וְקָלוּי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ,
וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן -
וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת (=גידולי השנה החדשה) אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא.” (יהושע)

בתחילת הפיסקה לעיל מפורש ש-"פסח" הוא יום הקרבת קרבן הפסח, י"ד בניסן. בני ישראל אכלו מתבואת הארץ ממחרת הפסח, ביום ט"ו בניסן ואז גם שבת המן. היום שלמחרת שביתת המן הוא ט"ז בניסן וביום זה יש להניף את העומר - וזאת בהתאם לשיטת חז"ל.

בסיום הקטע העוסק בהנפת העומר נאמר "חוקת עולם לדורותיכם". סיומת זו מופיעה לאחר תיאור של אירוע חד פעמי, ומציינת שיש לקיימו החל מאז כל שנה. מכאן שהקטע מתייחס לאירוע חד פעמי ולא באופן כללי לזמן לאחר הביאה לארץ.

על פי פירוש זה ניתן להבין את הישנות המילה 'עומר' הן בקשר למידת המן: "עומר לגולגולת", והן לענייננו: "הנפת העומר". מצוות הנפת העומר מקיימת רצף בין המן במדבר לקציר בארץ ישראל. כלומר, מצד אחד ההכרה שהקציר הוא מתנת שמים כמו המן, ומצד שני הדגשת זכויותיו של העני בקציר כפי שהיה שוויון בירידת המן "עומר לגולגולת".

מאחר שבהמשך הדורות קיבלה השבת את מובנה המקובל היום - "היום השביעי", אבד הקשר בין השבת למן, אולם המסורת שקיבעה את הנפת העומר ליום ט"ז בניסן נשתמרה.

ממחרת שבת בראשית שבמהלך ימי הפסח

הבייתוסים

את דעת הבייתוסים (ואולי גם הצדוקים) הסבירה הפרשנות הרבנית, החל מתקופת הגאונים, בדומה לפרשנות הקראית, שב"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מדובר בשבת הראשונה לאחר יום טוב הראשון של פסח. כלומר מדובר בשבת חול המועד פסח. לפי פירוש זה אין תאריך קבוע להקרבת קרבן העומר (ממחרת השבת). אך יש יום בשבוע קבוע: יום ראשון בשבוע.

בהתאמה, לפי הסבר זה (של הפרשנות הרבנית, על פי דעת הצדוקים) גם לחג השבועות אין תאריך קבוע, והוא נע בין תאריכים משתנים, שבעה שבועות אחרי אותו יום השבת של הקרבת העומר. יום זה תמיד חל ביום ראשון בשבוע, וכפשט הפסוק האחרון בפרשייה לגבי ה'מנחה החדשה': "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ... עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". כלומר חג השבועות תמיד חל ביום ראשון בשבוע, אך אין לו תאריך קבוע בחודש סיון.

הקראים והשומרונים כיום קובעים את חג השבועות על פי גישה זו.

הקראים

הקראים מסבירים שה' הידיעה במילים ממחרת השבת - מורה על כוונת הכתובים לשבת ידועה ומוכרת, הלא היא שבת בראשית - השבת הראשונה בעת בריאת העולם, המתוארת בתחילת פרשת בראשית. כלומר "השבת" פירושה היום השביעי בשבוע. לפי זה הם קובעים את תחילת ספירת העומר, ליום הראשון שלאחר השבת שבתוך פסח.

באתר המרשתת של הקהילה הקראית כתוב:

"מחרת השבת" הוא תמיד יום ראשון בשבוע. הכתוב גם ציין ואמר "השבת" בהא הידיעה ("הא הידיעה " תבוא על הדבר הידוע) והשבת ידועה לפי הכתוב: "זכור את-יום השבת לקדשו"...

ראייה לפירוש הזה של "השבת" יש בעצם הימנעות התורה מקביעת תאריך מוגדר לחג השבועות, כאשר היא ציוותה אותנו על ספירת העומר. ספירת העומר מסתיימת גם כן ביום א' בשבוע שהוא מחרת השבת ככתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית ..."

ממחרת שביעי של פסח (ביתא ישראל)

גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.

ממחרת שבת בראשית שלאחר שבעת ימי הפסח

ספר היובלים

ספר היובלים הוא ספר עתיק שעותקים עתיקים רבים ממנו נמצאו באתר כת מדבר יהודה ליד ים המלח. עותק ממנו נמצא גם בגניזת קהיר, ומשערים שהיה זה בעקבות תגלית חלק ממגילות אלו בתקופת רש"י (בתחילת מסעי הצלב). לפי ספר זה לכל תאריך בחודש יש יום בשבוע קבוע. חג המצות, שהוא ט"ו (15) לחודש הראשון, תמיד נופל ביום רביעי בשבוע (יום בריאת הארץ), וכך גם ימי השבוע קבועים בתוך תאריכי השנה, ולוח שמש קבוע בן חמישים ושנים שבועות ללא קשר עם שנת הירח, הוא הקובע את מהלך השנה. בכל חודש בדיוק ארבעה שבועות. ארבעה ימים בשנה הם חסרי תאריך, כלומר אינם שייכים לאף חודש, ונקראים "ימי פיגועים" (ביום הארוך בשנה, הקצר בשנה, ובשני ימי השוויון). לפי ספר זה, השבת נמצאת במרכז השבוע, כאשר רביעי חמישי ושישי לפניו, וראשון שני ושלישי אחריו.

לפי ספר היובלים, חג המצות כאמור קבוע, הן בתאריך והן ביום, ותמיד מתחיל ביום רביעי, ט"ו לחודש. את העומר יש להביא ממחרת השבת שלאחר שביעי של פסח.

לפי שיטת תיארוך זו, יום העומר, שתמיד חל ביום הראשון בשבוע, הוא בעל תאריך קבוע: כ"ו בניסן, 12 יום אחר תחילת חג המצות (שהוא 15 לחודש הראשון, ט"ו בניסן).

אך בולט יותר התאריך של חג השבועות, החל ביום ראשון בשבוע, שבעה שבועות לאחר מכן. חג השבועות חל תמיד בט"ו בסיוון (או ב-15 לחודש השלישי כלשונם). ב-15 לחודש השני (אייר), ביום רביעי בשבוע, חל פסח שני.

יום בשבוע

ג

ד

ה

ו

ז

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

א

יום מפסח

פסח

חג המצות

ב המועד

ג המועד

שבת ד המועד

ה המועד

ו המועד

שביעי של פסח

8

9

10

11 שבת אחר הפסח

12 יום העומר

תאריך בחודש הראשון (ניסן)

יד

טו (15)

טז (16)

יז

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד

כה

כו

יש הסבורים כי הגישה המתוארת בספר היובלים היא שיטת הצדוקים - הבייתוסים, או האיסיים. לפי גישה זו מובנת המשמעות העקרונית וההקשר למחלוקת העזה, המצומצמת לענייני הקרבה וזמן (שלא כמו המחלוקת בין הרבנים לקראים). לעומתם יש הדוחים גישה זו מכל וכל

השומרונים

השומרונים משמרים במידה מסוימת את גישת ספר היובלים, ומתחילים את ספירת העומר ביום ראשון, למחרת השבת שלאחר הפסח. אך מכיון שאין להם יום בשבוע הקבוע לחג הפסח, חג השבועות לפיכך, כמו הקראים, עשוי להיות בתאריך משתנה על פי היום בשבוע בו החל חג המצות, והתאריך של השבת שבתוך חג המצות באותה השנה.

מכיון שחג השבועות הוא תמיד ביום ראשון, לאחר שבת, ואין מבשלים בשבת, הם אוכלים ביום זה מאכלי חלב בלבד.

יום בלתי קבוע בשנה לחג השבועות

בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי פירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי". מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או השביעי. ההלכה נפסקה כדעת האומר כי משה עלה להר סיני ביום השישי, לכן נהוג לחגוג את החג ביום השישי לחודש סיון, ולקבוע תמיד את אייר כחודש חסר. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, החג היה יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיון, שכל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם למילואם או חיסורם של החודשים ניסן ואייר (כלומר אם הם בעלי 29 או 30 ימים), ולפי הכלל לא בד"ו פסח, כלומר קובעים את ראש חודש ניסן, כך שלא יצא ביום ב', ד' או ו'.^{[דרוש מקור]}

ראו גם

• הלוח העברי
• הלוח הקראי
• שומרונים
• ביתא ישראל
• כת מדבר יהודה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0