ישיבה
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך אינו מרחיב על המושג ישיבה, אלא מנסה לשקף את המצב בימינו לעומת המצב בדורות קודמים. הערך חסר הרבה מההיסטוריה המוקדמת של הישיבות. הערך מתייחס בספקנות רבה מדי לעדותם של הגאונים, לעומת יחס של תורה מן השמיים לדברי החוקרים שבסה"כ "משערים". וגם הערך כתוב ממבט של חול וחסרה בו אספקלריה תורנית.
| ||
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך אינו מרחיב על המושג ישיבה, אלא מנסה לשקף את המצב בימינו לעומת המצב בדורות קודמים. הערך חסר הרבה מההיסטוריה המוקדמת של הישיבות. הערך מתייחס בספקנות רבה מדי לעדותם של הגאונים, לעומת יחס של תורה מן השמיים לדברי החוקרים שבסה"כ "משערים". וגם הערך כתוב ממבט של חול וחסרה בו אספקלריה תורנית. |
ישיבה או מתיבתא (בארמית) היא מסגרת ללימוד תורה על כל תחומיה. הישיבה היא מסגרת המשך לתלמוד תורה. הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי, וכן לצורך ביסוס הרוחניות וההשקפה בעם ישראל.
רקע
הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית ללימוד ולביאור ההלכה בשיטת "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" - הכרעת ההלכה מהלימוד: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במהלך הלימוד, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם נשיא הסנהדרין נקרא 'ראש הישיבה'[1].
גם לאחר כתיבת החיבורים ההלכתיים הגדולים: "משנה תורה" לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שקבעו וסדרו את ההלכה למעשה, עדיין המשיכו רוב הישיבות לעסוק בבירור ההלכה מן המקורות ולימוד הגמרא. רוב גדולי הרבנים היו חניכי ישיבות, ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.
הישיבה כצורת חיים המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית[2].
צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי מיקומה הגאוגרפי והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלות התורה.
המונח ישיבה כשם עצם מוזכר לראשונה רק בדברי חז"ל בגמרא[3]. במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם.
היסטוריה
הישיבה המוזכרת הקדומה ביותר היא ישיבת שם ועבר[4]. בישיבה זו קראו בשם ה', ויעקב אבינו למד בבית מדרשו של עבר[5]. במדרש[6] מובא שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים[7].
הגמרא[3] מציגה את הישיבה כמושג מופשט של מקום קבע ללימוד תורה, שליווה את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, כשהיא מייחסת את הלימוד בישיבה כבר לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, ומתארת את הישיבה בישיבה, והעברת תורת הדור הקודם לדור הבא כדבר שליווה את האומה מאז ומעולם:
אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם: היו במצרים, ישיבה עמהם; שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל". היו במדבר, ישיבה עמהם; שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה[8]; שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזֹקן". אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו" - אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו... "דמשק אליעזר"... שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.
מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20. שינוי מהותי משמעותי שעברו הישיבות הייתה כניסתה של תנועת המוסר כחלק אינטגרלי מסדרי הישיבה.
ברם, אין ידיעות היסטוריות על קיומן של ישיבות אלו בצורה דומה באופן כלשהו לישיבות של התקופות המאוחרות, מלבד עצם לימוד התורה והעברת המסורת.
הישיבה בתקופת התנאים
בתקופת התנאים מופיע המושג "בית המדרש" וייתכן שהכוונה היא ל"ישיבה" בת זמננו, אך המונח "ישיבה" שימש בלשון המשנה לציון הסנהדרין או בית דין[9]. יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, משום שחברי הסנהדרין ישבו, בניגוד ללימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה[10] כך גם נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה[11]. בהמשך כל לימוד התורה התבצע בישיבה[10], וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה. המשנה במסכת סנהדרין מתארת את סדר הישיבה בסנהדרין, כאשר התלמידים ישבו בו בשורות בעת הדיונים, כאשר התלמידים החשובים בשורות הראשונות. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד החכים, הוא קודם.
הישיבה בתקופת האמוראים
אצל אמוראי בבל, הורחב השימוש במונח ישיבה, ומקבילתו הארמית "מתיבתא", לציון מסגרת של לימוד תורה. כך למשל, מסופר בתלמוד בבלי שרבי יהודה הנשיא ציווה "הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום"[12] ועל חזקיה כתוב "שהושיבו ישיבה על קברו"[13]. בספרים מזמן הגאונים ניתנו תאריכים שונים לייסוד הישיבות בבל. פירקוי בן באבוי ייחס את ייסוד ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא לגולי יהויכין, אולם יש הסבורים שמדובר באנכרוניזם (טעות בחישוב הזמן). אגרת רב שרירא גאון מייחסת את ייסוד הישיבות הראשונות לרב ושמואל[14]. ביחוסי תנאים ואמוראים מיוחס ייסוד הישיבות לתקופה קצת יותר מאוחרת, בסוף המאה השלישית. הדעות חלוקות לגבי מהות הישיבות בתקופת האמוראים בבבל. ואין ידיעה האם הישיבות אז התקיימו במתכונת המוכרת לנו כיום ועם זמנים מסודרים למשך שני או שהתקיימו ללא סדר מסוים אלא התלמידים למדו אצל רב שבחרו לרבם ולאחר פטירתו חיפשו תלמיד חכם אחר ללמוד אצלו.
בתקופות התנאים והאמוראים היו לימוד התורה וקביעת ההלכה בנושאים שהיו שנויים במחלוקת כרוכים זה בזה עם הפסיקה המעשית. הישיבות שימשו כבתי מדרש וכבתי הוראה. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על חומר הלימודים וצורת הלימוד, היה הכרח לעסוק בעיקר בתורה שבעל פה שבלעדיה לא ניתן כמעט להוציא הלכה מן המקרא, וללמוד בצורה שתאפשר הסקת מסקנות מעשיות והכרעת מחלוקות. אופי הלימוד הזה השתקע ומשתקף בתלמוד הירושלמי והבבלי[15].
ישיבות בבל בתקופת הסבוראים והגאונים
"וראוי שתדע שעד הנה היו הישיבות גדולות ונכבדות, והתלמידים מרובים, תורתם אומנותם, וכל שכן ראשי הישיבות והנסמכים בגאונות שלא היה מדרכם למוש מתוך האהל יומם ולילה והיו יודעים כל התלמוד על פה או בקרוב לזה ודברי התורה כולה והתלמוד סדורים בפיהם כפרשת שמע. כי הישיבות היו קבועות וכל הקהילות היו מתנדבים להעמיד שם התלמידים בכבוד גדול עד שבכל הארצות היו מהם הרבה שהיו שולחים בניהם ללמוד וכשלומדים כל צרכם לפי רצונם היה כל אחד שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ומתוך כך מלאה הארץ דעה את ה' מהם בתלמוד תלתא סדרי ר"ל מועד נשים נזיקין והוא היה נקרא אצלם חכם ומהם בתלמוד ד' סדרי ר"ל בתוספות סדר קדשים והוא היה נקרא אצלם רב ומהם בתלמוד בששה סדרי בתוספות זרעים וטהרות ואז היה ראוי שיקרא גאון רמז לששים מסכיות שבש"ס כמנין גאון אלא שאע"פ כן לא היו קורין כן אלא אם כן נסמך מפי גאון אחר בהסכמת הישיבה. וראשי הישיבות היו אז גאונים יודעים כל התלמוד על פה וכשהיו שונים לתלמידים בישיבתם היה חץ שנון לשונם לא היתה פגימת הפסק בדבורם בכדי שתחגור בה צפורן וכאשר שכב האיש ההוא עם אבותיו היו בוחרים מן הראוים לגאונות הבקי שבהם והראוי להצליח במלאכה יותר מחבירו ולפעמים ראש הישיבה בחוליו כאשר ירגיש במותו ויבין לאחריתו יאמר להביא לפניו כל התלמידים וימנה להם אחד מהם ויסמכהו לגאון מאותה שעה. ולפעמים היו קובעים ישיבה בעיר אחת גדולה ולפעמים שתים בשתי עיירות. והיו התלמידים חוזרים והתורה מתפזרת ומתפשטת בכל ארצות ספרד מקצה ועד קצה ומורה כל אחד במקומו. וכאשר יארעו הספקות והמחלוקת היו שולחים לישיבות והתשובות באות לשעתן לאלפים ולרבבות אין פרץ ואין יוצאת".
— המאירי בהקדמה לפירושו למסכת אבות
הישיבה בימי הביניים
בימי הביניים חלו תמורות נרחבות בעולם התורה היהודי. שקיעת ישיבות המזרח ועליית מרכזי התורה באשכנז, במקביל לצרות ולרדיפות שהיו בארצות אשכנז, גרמו לכך ששוב לא היו מרכזי התורה כה יציבים. אף שהיו גם ישיבות בארצות אשכנז, כמו זו המפורסמת של רבינו יצחק מפריס, שאף היא נסגרה עם שריפת ספרי התלמוד, או ישיבתו של רבי חיים בעיר וינר נוישטאדט באוסטריה[16], לא היו לישיבות אלו את המעמד של ישיבות המזרח.
במשך מאות שנים אלו, כפי שעולה מתיאורי סופרי התקופה שלאחר מכן, לימוד התורה בשנות הנעורים היה אזורי ולא פורמלי. המנהג היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע לו מושב בבית הכנסת העירוני ולמד - בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו - אם זה היה למדן - או המלמד שנשכר לשם כך. קהילות עשירות ומכובדות החזיקות לעצמן ישיבות, שכפי הנראה נועדו לגיל מבוגר יותר של בחורים. לרוב, נכפפו ישיבות אלה לרב המקומי, שפעמים חלק מתנאי הסכמתו לכהונה הייתה הדרישה להקמת ואחזקת השיבה על ידי הקהילה.
הישיבה בעת החדשה המוקדמת
ישיבות פולין וליטא
מן המאה ה-15 עד סוף המאה ה-18
מראשית המאה ה-19 עד השואה
כל הישיבות שהתקיימו עד לתחילת המאה ה-19 היו שונות ממתכונת הישיבה המקובל בימינו. מתכונת זו נוצרה עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה.
ישיבות גדולות נוספות שהוקמו בראשית המאה ה-19: ישיבת פרשבורג על ידי החתם סופר; ; ישיבת מיר על ידי רבי שמואל טיקטינסקי; ישיבת קלם על ידי הסבא מקלם; סלבודקא על ידי הסבא מסלבודקא, ועוד.
בנוסף בתקופה מאוחרת יותר הוקמה ישיבת ראדין על ידי החפץ חיים.
בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר הפכה צורה זו למקובלת, בשינויים קלים, במרבית הישיבות, כולל ישיבות חסידיות ספרדיות וישיבות הסדר.
באמצע המאה ה-19 החלה להתפשט תנועת המוסר אותה ייסד הרב ישראל סלנטר אותה אימצו מרבית הישיבות הליטאיות, ושיטתה היא זה שעיצבה את צורת התנהלות הישיבות הנהוגה כהיום.
בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן חלק מהתלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי. מכיון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל אנשי העיר בתורנות קבועה הנקראת "טעג" - (ימים), וכונתה כך מכיון לכל בחור היו ימים קבועים לאכילה אצל אנשים קבועים.
הישיבה בארץ ישראל בדורות האחרונים
ישיבות ביישוב
ישיבות במדינת ישראל
נכון ל-2008 יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לנשים). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות.
הישיבה הגדולה בעולם היא ישיבת מיר בירושלים שבה כ-8,000 תלמידים כולל אברכי הכולל. ישיבות ליטאיות בולטות וותיקות נוספות הן ישיבת פוניבז' ישיבת חברון וישיבת קול תורה. בקרב הישיבות הספרדיות בולטת (בעיקר) ישיבת פורת יוסף. בקרב הישיבות הציוניות בולטות ישיבת מרכז הרב, ישיבת הר עציון וישיבת הר המור.
הישיבות בארצות הברית
הישיבה הגדולה בארצות הברית ובעולם כולו היא ישיבת לייקווד שבה לומדים למעלה מ-8,000 תלמידים[17]. ישיבות חרדיות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פילדלפיה, ישיבת רבנו חיים ברלין וישיבת טלז. בזרם האורתודוקסיה המודרנית בולטת ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ובין הישיבות החסידיות ישיבות סאטמר ובאבוב.
סוגי ישיבות
ישיבות קלאסיות
- ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) - ישיבה לגילאי 14 עד 17 שלומדים בה רק לימודי קודש. בסוף שנות התשעים, התפתח גם בציונות הדתית מוסד מקביל, המכונה ישיבה קטנה לאומית. ביהדות החרדית באירופה וארצות הברית מקובל שהישיבה הקטנה והישיבה לצעירים מחולקות ל-2 מוסדות, אחת מגיל 14–17, ושנייה מגיל 17–20, ובהמשך פונים לישיבה גדולה, בדרך כלל בישראל.
- ישיבה גדולה / גבוהה - היא ישיבה המיועדת לשכבות הגיל המבוגרות יותר. בציבור החרדי במדינת ישראל מתחילים ללמוד בה בגיל 16 או 17, והמונח המקובל הוא "ישיבה גדולה", הלימודים בישיבה נעשים עד החתונה. בציבור הדתי לאומי מתחילים בדרך כלל בגיל 18, והמונח המקובל הוא "ישיבה גבוהה". בישיבה זו לומדים לימודים תורניים בלבד. רובן של הישיבות המשתייכות למגזר הדתי לאומי מציעות לתלמידים המבוגרים יותר אפשרות של שילוב לימודי הוראה.
- ישיבה לחוזרים בתשובה - ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. מן הישיבות הוותיקות בסגנון זה היא ישיבת אור שמח.
מוסדות המשלבים לימודי קודש עם לימודי חול
- ישיבה תיכונית - ישיבה לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומקצועות לבגרות. מוסד זה נפוץ מאוד בציבור הדתי לאומי, אולם הוא קיים במידה מסוימת גם בקרב חרדים מודרניים.
- ישיבת הסדר - ישיבה ציונית דתית לתלמידים אחרי גיל תיכון, המשלבת לימודי קודש עם שירות צבאי מקוצר במסגרת דתית.
- ישיבת שילוב - ישיבה המשלבת שירות צבאי מלא (3 שנים) עם שנתיים של לימודי קודש.
- ישיבה אוניברסיטה - ישיבות הקיימות בעיקר בארצות הברית, ומוכרות כמוסד אקדמאי. גם באלו יש שני סוגים. האחת היא ישיבה ללימוד תורה בלבד (דוגמת Talmudic University), ולאחר כארבע שנות לימוד מקבלים תואר אקדמי בלימודי יהדות BTL ומשם פונים ללמוד באוניברסיטה, בשילוב לימודים בישיבה לתואר שני. השני הוא מוסד דוגמת Yeshiva University, מכון לב, מכון טל, ולשעבר מכון לנדר. בו לומדים לימודים אקדמיים כבכל אוניברסיטה, אך באווירה דתית ובשילוב לימודי יהדות.
תחומי הלימוד
תלמוד
רוב רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת[18]. יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים קדומים יותר הקרויים ראשונים. יש כאלו המרחיבים ידע בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות המשפט" או "קצות החושן". למעשה זוהי דרך הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות.
בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד הקיפי של החומר, כמו בית המדרש של הגאון מווילנה וכמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. היום יש גם כן מחלוקת מעין זו בשיטת הלימוד, האם ללמוד יותר בבקיאות ולהקיף יותר ידע, או להדגיש מאד גם את הצד העיוני וכך להגיע לרמה של פסיקת ההלכה על ידי ידיעת כל הדעות במחלוקת. האסכולה העיונית סוברת שגם כל אותם ראשונים מבארי הפשט והפוסקים העמיקו ופלפלו רבות לפני שכתבו את דבריהם, וראיה לכך מהרמב"ם לדוגמה שכתב את דבריו בפסיקה פשטנית ועל דבריו נכתבו מיליוני פרשנויות וביאורים.
בתקופה המאוחרת של ישיבות ליטא, החלו להתמקד במספר מסכתות, בעיקר מהסדרים נשים ונזיקין. מסכתות אלו מכונות:"מסכתות ישיבתיות". גם בתוך מסכתות אלו יש דפים נבחרים בהם מתמקדים בלימוד מעמיק ושאר הדפים נלמדים בלימוד מהיר יותר. בדרך כלל מחזור לימוד בישיבה אורך 6 שנים, כשמדי חצי שנה עוסקים במסכת אחת. המסכתות הנלמדות בדרך כלל הן יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, פסחים ושבת[19]. ישיבות בריסק חריגות בכך שלומדים בהן את סדר קדשים.
בזמן החפץ חיים הוקם "כולל קדשים" מיוחד ללימוד הלכות בית המקדש על מנת להיות בקיאים בדיני קורבנות לעתיד לבוא. בישיבות בריסק ממשיכים את דרכו, בהוראת הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, בכך שלומדים בהן בעיקר את סדר קדשים.
הלכה ופוסקים
ישנם ישיבות שבמקביל ללימוד התלמוד שבעיקרו לימוד תאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. הלימוד הוא בספרי הטור והשולחן ערוך ונושאי כליהם, או בקיצורים שונים שנשאבו מהם. לימוד ההלכה תופס בדרך כלל חלק משני בסדר היום בישיבה, אולם ישנם תלמידים הבוחרים להקדיש לו את רוב זמנם, כדי להתמחות בידיעת ההלכה בכל התחומים. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך להגיע לפסק ההלכה דרך לימוד התלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהיקף נרחב של סדרים שלמים לעומק.
סדר מוסר
בישיבות המוסר פיתחו לימוד קבוע בספרי מוסר ושמו עליו דגש. בישיבות המוסר היה בית מיוחד ללימוד המוסר, "בית המוסר". ספרי לימוד קלאסיים הם לדוגמה "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים"להרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם, מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה, מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר ועוד. היו שסברו שעצם העיסוק בדברי תורה אף הלכתיים, מזכך את מידותיו של האדם בשל הסגולה שלהם.
תנ"ך ופרשת השבוע
בחלק מן הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות או דרך "שניים מקרא ואחד תרגום". בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים מסורתיים כמו רש"י ורמב"ן. באופן כללי הפרשנים המסורתיים מוגדרים כאלו הנמצאים בתוך המהדורות השונות של מקראות גדולות, בדגש על ראשונים. בישיבות אחרות לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעיתים אף עם פרשנות חסידית כגון הנועם אלימלך. בישיבות שונות ישנם שיעורים שבועיים על פרשת השבוע.
ניתן להכליל ולומר, שבישיבות של הציונות הדתית יש יותר מקום ללימודי התנ"ך השונים לעומת הישיבות של העולם החרדי (הן הליטאי והן הספרדי). בישיבות של הציונות הדתית מקובל ללמוד גם ספרי תנ"ך בלי קשר לקריאת התורה או ההפטרות, כגון לימוד של ספר שלם בתורה או בנביאים.
חסידות
בחלק מהישיבות לומדים גם לימודי חסידות ו'קבלה למחצה', שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. ספרים פופולריים בעניין בישיבות חסידיות: "שפת אמת", "נתיבות שלום" או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, ושל"ה. ובישיבות ליטאיות - למשל דרך ה' לרמח"ל.
בישיבות חב"ד מתקיימים שני "סדרים" המוקדשים ללימוד בתורת החסידות. הסדר הראשון קודם לתפילת שחרית, נמשך כשעה ומהווה הכנה לתפילה. הסדר השני נמשך בין שעה וחצי לשעתיים, בסוף היום. סדר זה עיוני יותר ולומדים בו מאמרים יסודיים או סוגיות בנושאי יסוד כמו אמונה, אחדות השם, תכלית בריאת האדם ושיטת החסידות מול החקירה והקבלה. בשני הסדרים נלמדים מאמרים של אדמו"רי חב"ד ו"תורות" של הבעל-שם-טוב והמגיד ממעזריטש'.
מחשבת ישראל
בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי מחשבת ישראל, המכונים לימודי אמונה. נלמדים ספרי ראשונים, כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג ורבנו בחיי אבן פקודה; וכן הוגים מהמאות האחרונות, בפרט הראי"ה קוק והרב יוסף דוב סולובייצ'יק.
סדר יום טיפוסי
סדר היום בעולם הישיבות הליטאי והספרדי זהה במהותו. לעומתם, סדר היום בישיבות ההסדר, ובישיבות החסידיות שונה במידה זו או אחרת.
סדר יום של ישיבה ליטאית טיפוסית: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ, תפילת מנחה, ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה-שעתיים), מקבץ שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ אחרון של לימוד בחברותא.
דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות. עם זאת, ככל שהישיבה מאפשרת (או מעודדת) לימודים מתחומים שונים (מחוץ לתלמוד והלכה), כך גדלות גם כמויות השיעורים המועברים במוסד והבאים על חשבון זמן ה'סדר'. לדוגמה, בישיבה בה לומדים תנ"ך ומחשבת ישראל (כגון ישיבת הסדר או שילוב) יוכנסו שיעורים מתחומים אלו לתוך סדר היום, ובמכינה קדם צבאית ששמה דגש על הכנה פיזית לשירות הצבאי יהיו בלו"ז השבועי גם ניווטים וכושר גופני.
הנהגות רווחות בעולם הישיבות החרדי
ברוב הישיבות הגדולות כיום, בעיקר במגזר הליטאי, רווחת השיטה לאפשר לבחורים חופשיות כמעט מלאה, מה שמכונה "ישיבה ללא משטר". אמנם, ישנן ישיבות שקיים בהן משטר אך רמתו של ה"משטר" משתנה מישיבה לישיבה.
מקובל להעמיד בשתי הקצוות את ישיבת חברון מחד, עם חופשיות מלאה ואת ישיבת אור ישראל מאידך עם משטר חזק, הכולל חובת תפילה בישיבה דיווח על יציאות, בדומה למצב הרווח בישיבות הקטנות.
גם בישיבות שאינם בעלות משטר קיימות מספר הגבלות מרכזיות הרווחות ברובם. בין ההגבלות ניתן למנות את הדברים הבאים:
- איסור החזקת טלפון סלולארי, גם כשר, בתחום הישיבה. במקומו מקצות הישיבות טלפונים נייחים בתשלום או טלפונים ציבוריים. מאמצע שנת תש"פ, בעקבות משבר הקורונה, החלו ישיבות רבות לבטל את איסור החזקת הפלאפונים, באופן חלקי או מלא.
- איסור לימודי נהיגה וקבלת רישיון נהיגה. זאת על מנת למנוע טיולים ובילוי במהלך הזמן.
- תפילה בישיבה – ברוב עולם הישיבות לא מתאפשרת תפילה במניינים לא רשמיים בתוך הישיבה. אמנם, ברוב הישיבות ניתן להתפלל מחוץ לישיבה מלבד ישיבות בודדות שהתפילה במנייני הישיבה הינה כלל מחייב.
- מניעת אירוסין עד גיל מבוגר יחסית, לרוב ועד חמישי-ועד שישי. (גילאי 21-22) הגבלה זו מקובלת בישיבות מהמגזר הליטאי והספרדי אך לא החסידי, שם מתארסים לרוב בשיעור ב'-ג', ואף פחות מכך.
- הנהגה זו בישיבות הליטאיות, נובעת ממסורת ארוכת שנים, הגורסת כי על הבחור לשבת בישיבה וללמוד ללא טרדות את מספר השנים הרב ביותר האפשרי. כך גם סברו הרב שך ורבי יחזקאל לווינשטיין. אמנם, רבים אחרים סברו אחרת, ביניהם הרב שטיינמן והרב חיים קנייבסקי. הרב שטיינמן אף התבטא כי הרב יחזקאל לווינשטיין לא ידע מה עובר על בחורים[20]. בהתבטאות חריגה נוספת אמר כי "אם לא מאפשרים לבחור להתחתן מוקדם זהו פשע!"[21]. הרב קנייבסקי אף חיתן את נכדיו בגיל 18.
- לפי הרב אהרון יהודה ליב שטינמן, אין חובה להתחתן מוקדם, אך הדבר עדיף ויש לאפשר זאת לבחורים המעוניינים בכך. כך אכן הנהיג בישיבותיו אורחות תורה ותורה בתפארתה[22].
- ערך מורחב – גיל הנישואים (יהדות)#בזמנינו
מושגי יסוד בחיי הישיבה
- זמן: תקופות הלימוד בישיבה (מעין "סמסטרים") מכונות "זמן". ישנם שלושה "זמנים" - זמן חורף (חשון-אדר), זמן קיץ (אייר-ט' באב), זמן אלול (אלול-יום כיפור). התקופה שבין זמן לזמן נקראת "בין הזמנים".
- עיון ובקיאות: עיון, זהו לימוד המעמיק בסוגיה ובמפרשיה שלעיתים מוביל להתעכבות של חודשים על דפי תלמוד בודדים, לעומתו לימוד הבקיאות מהיר יותר. ההבדל יכול להתבטא בכמות החומר (בבקיאות - גמרא, רש"י ולפעמים תוספות, בעיון - דגש על לימוד ראשונים ואחרונים) או ברמת ניתוח החומר והעמקה בו. לימוד הבקיאות מקובל במיוחד בישיבות ספרדיות וחסידיות, אך גם בישיבות ליטאיות, השמות דגש על העיון, מקצים לו זמן.
- סדר: זמן המוקדש ללימוד עצמאי, בצוותא עם חברותא, של הסוגיות הנלמדות. הסדרים מחולקים לשלושה:
- סדר ראשון (או סדר בוקר או סדר א') - ללימוד "עיון" (בלימוד הגמרא).
- סדר שני (או סדר צהרים או סדר ב') - ברוב הישיבות לומדים בו "בקיאות", אבל בחלק לומדים גם בסדר זה "עיון".
- סדר שלישי (או סדר ערב או סדר ג') - בדרך כלל מוקדש ללימוד בקיאותי ומהיר, או ל"הכנה", היינו הכנת החומר העיוני לקראת יום המחר. יש בחורים שחוזרים על שיעור היומי.
- סדר שש שעות (או סדר חלבית) - יש ישיבות הנוהגות בימי שישי ושבת (בעיקר בליל שבת בשבתות חורף) סדר לימוד הנמשך כשש שעות ברציפות.
- בחלק מהישיבות קיים סדר מוסר זמן קצר (רבע עד חצי שעה) של לימוד ספרי מוסר. ובחלקם קיים סדר חסידות ללימודי ספרי חסידות. לפעמים יש גם סדר הלכה המוקדש ללימוד הלכה. ברוב הישיבות הציוניות קיים סדר אמונה - כשעה מתוך סדר הצהריים המוקדשת ללימוד ספרי הגות ומחשבה.
- ראש ישיבה: הרב העומד בראש הישיבה ומתווה את דרך חינוכה.
- ר"מ: הרב האחראי על חינוך ולימוד קבוצת תלמידים בישיבה.
- משגיח או מנהל רוחני: קיים בעיקר בישיבות חרדיות, הדמות האחראית לכך שהתלמידים יעמדו בכללי המוסר והמשמעת הנהוגים בישיבה.
- משפיע: קיים בישיבות חסידיות. דמות רוחנית שמעודדת את התלמידים לעסוק בעבודת ה' ובהתעלות רוחנית.
- משגיח קטן[23]: איש צוות שאחראי על התנהגות הבחורים היומיומית - כפוף למשגיח, קיים בעיקר בישיבות החרדיות.
- ראש קיבוץ: רב המהווה כתחליף לר"מ לבני הקיבוץ - בחורים שסיימו 3 שנות לימוד ראשונות בישיבה גדולה. תפקידו הוא ללמוד עם הבחורים, ולמסור להם "חבורות"[24] מדי פעם.
- משיב (או נושא ונותן - נו"נ): רב שתפקידו לענות לשאלות הבחורים בלימוד בזמן הסדר. ישנן ישיבות שבהן יש משיב מיוחד לכל שיעור.
- שיעור כללי: שיעור המושמע בדרך כלל מפי ראש הישיבה, מושמע לכלל התלמידים, מבלי להתחשב בחלוקתם לכיתות (המכונות "שיעורים"), וכולל רעיונות יסודיים על הסוגיה.
- שיעור (וַעד): ביטוי מקביל למחזור, או שנתון בבתי ספר. לכל שיעור ישנו ר"מ ובישיבות גדולות יותר מר"מ אחד. בישיבת פוניבז' ובנותיה משתמשים בשם ועד לקיבוץ (ראו פיסקה הבאה), כגון שנה ראשונה בקיבוץ נקראת ועד א'. בישיבת חברון ובנותיה שיעור א' נקרא ועד ראשון וכן הלאה.
- קיבוץ, או כינוס: בחלק מן הישיבות מכונה כך השיעור ברמה הגבוהה ביותר בישיבה. בעוד בדרך כלל מתחלקים התלמידים לפי שנים, ב"קיבוץ" לומדים כל התלמידים המבוגרים בישיבה, בדרך כלל משיעור ד' (שנה רביעית) או ה' ומעלה. ברוב הישיבות, "בני הקיבוץ" אינם שומעים שיעורים באופן סדיר.
- "ישיבות קיבוץ", בהם לומדים בחורים מבוגרים בלבד, הפכו נפוצות בשנים האחרונות.
- שיחה (שמוע'ס): ברוב הישיבות מוסר המשגיח שיחה שבועית של דברי מוסר, חסידות והשקפה, בדרך כלל בהקשר לעניינים שהזמן גרמן או לפרשת השבוע, או עניני עבודת ה' הנוגע לבחורים.
- ועד: בחלק מן הישיבות החרדיות קיים שיעורים לקבוצות קטנות במחשבה וספרי הגות (לרוב עם המשגיח), מתבטא גם בהשתתפות של התלמידים בשיעור.
- מאמר: שיעור עיוני בספרי מחשבה ומוסר, שיעור זה נמסר בדרך כלל בזמנים מיוחדים כחגים ובתקופות מיוחדות.
- חברותא: מקובל ללמוד עם בן זוג. לימוד ללא חברותא נחשב לחריגה מהנורמה, לפי האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות). בישיבות חסידיות "שותף" היא המקבילה של "חברותא".
- אילן: בחור מבוגר שלומד עם בחור צעיר ממנו ומכניס אותו להווי הישיבתי.
- מדריך (או מעורר): בחור מבוגר שמעיר בבוקר את הבחורים שישנים בפנימייה.
- כולל אברכים: ישיבה גבוהה לגברים נשואים. הלומד בה, שהוא גבר נשוי המקדיש זמנו ללימוד, קרוי אברך. בדרך כלל, בעוד התלמידים הצעירים משלמים על לימודיהם, האברכים מקבלים מלגת קיום מהכולל. חלק מהכוללים מהווים חלק מישיבה בה לומדים גם בחורים, וחלקם מתקיימים כמוסד עצמאי בלי קשר לישיבה כלשהי.
- חבּורה: לימוד קבוצתי אינטימי, בו לומדת קבוצה קטנה יחסית של תלמידים. בדרך כלל ילמדו מסכת או סוגיא אחרת מהנלמד בישיבה, או לחלופין יעביר כל פעם אחד מבני החבורה מערכה תורנית על הסוגיא הנלמדת בישיבה. המונח "חבורה" משמש גם ככינוי מושאל למערכה תורנית. בדרך כלל יעביר חבורה אחד התלמידים המבוגרים בישיבה, אך לעיתים אף צעירים.
- בן תורה: דמותו האידיאלית של תלמיד הישיבה, כפי שרואים אותה ראשי הישיבות.
- עילוי: בחור או אברך מצטיין, שכשרונו הוא מעל הממוצע.
- מתמיד: בחור שמקפיד על לימוד שעות רבות, מעבר לנורמה. תלמיד זה מאופיין בדרך כלל בידע נרחב, ומהווה אף הוא מודל לחיקוי.
- משבר: כנוי למצב זמני, בו בחור לומד בפחות חשק, בגלל קשיים בלימוד או בחברה.
- חיזוק: כינוי למעבר תלמיד לישיבה אחרת לתקופה קצרה. ישנם ישיבות שאינם מקבלים בחורים לתקופת חיזוק בלבד.
- סנטוחה: מסיבת מרעים הנערכת לחתן לאחר אירוסיו, בה מתאפשר לחברי החתן לחגוג עמו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה, תבניתה ותולדותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2003.
- עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2004.
- עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, האוניברסיטה העברית, תשס"ז
- שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005.
- בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2014.
- הרב שג"ר, בתורתו יהגה, אלון שבות: מכון כתבי הרב שג"ר, 2008.
מאמרים על הישיבות על ציר ההיסטוריה:
- שאול שטמפפר, הערות להבנת תולדות הישיבות, מנחת ספיר, תשע"ג, עמ' 535–554
- ירמיהו מלחי, דרכי לימוד ודרכי הוראה בישיבות צרפת ואשכנז בהשוואה לישיבות בבל בתקופת הגאונים, שאנן, יב, תשס"ז, עמ' 57–66
- אברהם גרוסמן, הישיבות בבבל, בגרמניה ובצרפת במאות הי’-הי"א, חינוך והיסטוריה, תשנ"ט, עמ' 79–99
- אלחנן ריינר, ישן מפני חדש: על תמורות בתוכני לימוד בישיבות פולין במאה הט"ז וישיבתו של רמ"א בקרקוב, זכר דבר לעבדך, תשס"ז, עמ' 183–206
- דוד אסף, עולם התורה בפולין במאות הט"ז-הי"ז, בתוך: קיום ושבר, 2001, עמ' 69–111
- אביעד רוזנברג, ישיבת פרשבורג כאב-טיפוס לתולדות הישיבות באירופה בראשית המאה התשע-עשרה, דור לדור, לד, תשס"ט, עמ' 143–178
- מיכאל סילבר, "ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים": בין חסידים ומתנגדים בהונגריה, "במעגלי חסידים", תש"ס, עמ' 75–108
- שאול שטמפפר, ישיבות חסידיות בפולין בין שתי מלחמות העולם, במעגלי חסידים, עמ' 351–376.
- יעקב גלר, ישיבות ברומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי, אור התורה לא כבה, סיני, גיליון קמ"ו, תשע"ד, עמ' קי-קיג
- ג'פרי גורוק, ספורט וקהילת הישיבות של אמריקה, 1920–1970, אורתודוקסייה יהודית, תשס"ו, 575–593
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
ערך מילוני בוויקימילון: ישיבה |
ציטוטים בוויקיציטוט: המתמיד |
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישיבה |
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישיבות בישראל |
- בצלאל לנדוי, ישיבות ליטא ופולין, מוולוז'ין עד השואה, מחניים, סיון תשכ"ג, באתר "דעת"
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יצחק לאור, בראשית היתה המחלוקת, באתר הארץ - ביקורת על הספר "ישיבות ובתי מדרשות" בעריכת עמנואל אטקס- אינדקס ישיבות, עולם התורה - האינדקס המכיל מידע על ישיבות בארץ ישראל
- שמואל ק' מירסקי, מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק, תשט"ז/1956, באתר היברובוקס
- עולם הישיבות - גליון מיוחד, מקור ראשון, מוסף "שבת"
- אברהם דוב גרינבוים, הישיבות לאחר הקורונה: לאן?, צריך עיון
הערות שוליים
- ^ ראה משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק א', הלכה ג', ושם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ז, הלכה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ז' עמוד ב', מסכת גיטין, דף ס"ח עמוד א'. אפרים אלימלך אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1982. עמ' 145, 155, 273. מצוטט אצל ברויאר, אוהלי תורה, הקדמה, עמ' י.
- ^ 3.0 3.1 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח עמוד ב'.
- ^ נ. ליברמן, הישיבה הראשונה בעולם, 18 באוקטובר 2009, אתר tog
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז עמוד ב'.
- ^ בראשית רבה ומדרש תנחומא פרשת ויגש.
- ^ רש"י בספר בראשית פרק מ"ו פס' כ"ח באתר מאגר ספרות הקודש של סנונית
- ^ המהרש"א (מגילה יז.) כותב שישיבתו היתה בבאר שבע.
- ^ דוד גודבלט, התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל, ציון מ"ו, א', תשמ"א, עמוד 16
- ^ 10.0 10.1 ”ת"ר, מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב...” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"א עמוד א').
- ^ רמב"ם, סנהדרין א,ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ אגרת רב שרירא גאון, מאינץ תרל"ג, עמוד 32; הוצאת הרב רבינוץ, עמוד 110
- ^ ברויאר, אוהלי תורה, מבוא, עמ' 3.
- ^ http://www.daat.ac.il/daat/history/hevra/rabi-2.htm
- ^ ישראל גראדווהל, כך נראית ישיבת לייקווד, הישיבה השנייה בגודלה בעולם, באתר כיכר השבת, 24 במאי 2023
- ^ ראשי תיבות: גמרא, פירוש רש"י ותוספות.
- ^ באופן כללי בישיבות הליטאיות יש שני סוגי מחזורי לימודים: המחזור של ישיבת פוניבז' ובנותיה הכולל את המסכתות המנויות בערך מלבד שבת ושבועות (את מסכת נדרים לומדים פעמיים מדי שש שנים), המחזור של ישיבת חברון ובנותיה הכולל את המסכתות המנויות בערך מלבד מסכת פסחים. בישיבות מרכז הרב ובנותיה מחזור הלימוד כולל את המסכתות המנויות מלבד מסכתות מכות ושבועות.
- ^ צדיק כתמר יפרח, ר' גדליה הוניגסברג עמ' ש"ט
- ^ צדיק כתמר יפרח, ר' גדליה הוניגסברג עמ' שח
- ^ צדיק כתמר יפרח, ר' גדליה הוניגסברג עמ' ש"ט
- ^ בסלנג עממי: "מק"ק"
- ^ ראה לקמן "חבּורה"
חיי הקהילה היהודית | ||
---|---|---|
תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | |
תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא • קופה של צדקה | |
דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים | |