זמן (ישיבות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בעולם הישיבות, זמן הוא כינוי לתקופת לימודים רציפה (בדומה לסמסטר). שנת הלימודים בישיבה מחולקת לשלושה זמנים, בדומה לשלישים בבית הספר. לכל זמן יש אורך שונה, ובין כל זמן לבא אחריו ישנה חופשה הנקראת בין הזמנים.

הזמנים השונים

בכל סוגי הישיבות (קטנות, הסדר, גבוהות ולעיתים גם בתיכוניות), כמו גם בחלק מהמכינות והמדרשות קיימים שלושה "זמנים". "זמן אלול" - האורך באופן קבוע מעט יותר מחודש, "זמן קיץ" - שאורכו מעט יותר משלושה, ו"זמן חורף" שנמשך חמישה חודשים (או שישה, בשנה מעוברת).

לכל "זמן" נקבעת מסכת מרכזית הנלמדת בישיבה בסדרי העיון והבקיאות, כאשר לעיתים לומדים את המסכת במשך זמן אחד בלבד ולעיתים במשך שנה שלמה או מספר "זמנים". נהוג שגם כאשר ממשיכים ללמוד אותה מסכת במשך ה"זמן" הבא, פרק אחר מאותה המסכת יילמד.

זמן אלול

ערך מורחב – זמן אלול

זמן אלול, מתחיל בראש חודש אלול ומסתיים ביום כיפור. זמן זה הוא תחילת שנת הלימודים. הנערים מתחילים בזמן זה את הישיבה קטנה, לאחר שסיימו את לימודיהם בחיידר או בבית הספר. הבוגרים יותר, שסיימו את שלוש שנות לימוד בישיבה קטנה, מתחילים את לימודיהם בישיבה גדולה. כמו כן שאר התלמידים עולים בזמן זה מהשיעור (=כיתה) שהיו בו, לשיעור הבא (בדומה לעליית כיתה הנוהגה בבתי הספר).

זמן חורף

זמן חורף, מתחיל מראש חודש חשוון ומסתיים בראש חודש ניסן. בחלק מהישיבות, ישנו מעין בין הזמנים בימי חנוכה, ומיד לאחריהם מתחילים זמן חדש. בדרך כלל הדבר נעשה על מנת לייצר התחלה חדשה, ליצור תחושת התחלה נוספת שתגרום ללימוד רציני יותר.

זמן קיץ

זמן קיץ, מתחיל מראש חודש אייר ומסתיים בתשעה באב.

תקופת "בין הזמנים" זו שבין תשעה באב לראש חודש אלול, היא חדשה יחסית ולא הייתה נהוגה בישיבות הוותיקות במזרח אירופה, אז היה זמן אחד ארוך מראש חודש אייר ועד ליום הכיפורים.

תקופות ה"זמנים" נקבעות לפי החגים, כאשר חג הסוכות וחג הפסח נחשבים לחגים משפחתיים שבהם התלמידים משוחררים לבתיהם, לעומת חג השבועות והימים הנוראים שבהם שוהים התלמידים בישיבה.

בין הזמנים

תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), והיא ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה (שהרי "תורה מתשת כוחו של אדם"), ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. בישיבות נזהרים מלקרוא לה "חופשה", על מנת להבדיל בין מטרתן של הישיבות בנתינת זמן מנוחה להתרעננות בלבד לבין החופשה הנהוגה בבתי ספר הכלליים, המנוצלים, לדעתם, לבילויים אגרסיביים. סיבה נוספת היא משום שגם בתקופת בין הזמנים מקפידים רבים מן הלומדים להמשיך וללמוד במסגרת מצומצמת יותר, לעיתים במסגרת "ישיבות בין הזמנים", ולמילה "חופשה" יש הקשר של חופש מוחלט ללא עול תורה כלל.

לעיתים, בעיקר בעיתות מלחמה בישראל, קוראים הרבנים וראשי הישיבות לקצר את תקופת "בין הזמנים". כך נעשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים (בין הזמנים-תשרי ה'תשל"ד), מבצע חומת מגן (בין הזמנים-פסח ה'תשס"ב), בתקופת מלחמת לבנון השנייה (בין הזמנים-אב ה'תשס"ו) ובמבצע צוק איתן (בין הזמנים-אב ה'תשע"ד), ובמלחמת חרבות ברזל (הקדמת תחילת זמן חורף, ובין הזמנים ניסן ה'תשפ"ד, ובין הזמנים תשרי תשפ"ה[1]). רוב הישיבות אינן מקיימות מסגרת לימודים פורמלית בתקופה כזו, אלא מבקשות מתלמידיהן להמשיך וללמוד. הסיבות לקיצור "בין הזמנים" הן:

  1. הרצון שימשך לימוד התורה ויגן על עם ישראל וחיילי צה"ל.
  2. אין זה מתאים שהבחורים ייצאו לחופש כאשר ישנם הנלחמים בחזית ונהרגים במלחמה.

מאידך, חלק מהישיבות מעדיפות להשאיר את בין הזמנים על כנו ולחזק במקום זאת את "ישיבות בין הזמנים", זאת כלקח ממלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה נשארו התלמידים ללמוד רצוף "זמן אלול" (ה'תשל"ג) ו"בין הזמנים" ו"זמן חורף" (ה'תשל"ד) דבר שיצר שבעה חודשים רצופים של לימוד, ומרבית ראשי הישיבות והמשגיחים דיווחו שהם חשים בלאות ובקושי ומודעים לצורך במנוחת בין הזמנים. כדי לשמור על דרך האמצע, מחזקות הישיבות את "ישיבת בין הזמנים" ומציעות מלגה המחולקת לתלמידים.

כחלק ממטרה זו לשמר את ימי הבין הזמנים, נוסדו ישיבות המשך הזמן, כאשר בשבוע הראשון של חודש ניסן מתקיים שבוע של לימוד משותף, המיועד לתלמידים מישיבות קטנות וגדולות[2][3].

בישיבות רבות ישנה חופשה קצרה אף בזמן ימי החנוכה, בדרך כלל רק לארבעה ימים, מחצית מימי החנוכה. ימים אלו נקראים לעיתים בבדיחוּת "בין הזמנים דרבנן", משום שחופשה זאת לא הייתה נהוגה בעבר והתחדשה רק בזמן האחרון, בדומה לחגים שחז"ל תיקנו שהתחדשו רק בתקופה מאוחרת (ומכיוון שחג החנוכה הוא מדרבנן).

מקור

יש שהביאו מעין מקור לבין הזמנים מדברי הגמרא, שרבא ביקש מתלמידיו שלא ייראו לפניו (כלומר ילכו לבתיהם ולא יישארו בישיבה) בימי תשרי ובימי ניסן (הפרשנות המקובלת מנמקת דברים אלו בריבוי עבודות חקלאיות בתקופות אלו)[4].

המקורות המוקדמים ביותר הידועים לקיום המושג "בין הזמנים", מופיעות באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-17. לראשונה בספר "באר שבע" של רבי יששכר בר איילנבורג (נדפס לראשונה בשנת ה'שע"ד, 1614) המספר בהקדמתו: "כאשר התחלתי ללמוד... מסכת הוריות ביומי דמפגרי בהו רבנן שקורין בארצינו בין הזמנים...". בעשורים שלאחר מכן מוזכר המושג לשלילה בדברי המהרש"א[5] (נדפס לראשונה בשנת ה'שפ"ז, 1627) והשל"ה[6] (נדפס לראשונה ה'ת"ח, 1648) שדעתם לא הייתה נוחה מקיום התופעה. כן מוזכר המושג אצל רבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בהקדמה לספרו מנחת שי[7] (נדפס באמצע המאה ה-18 אך נכתב מאה שנים קודם לכן).

ספרות

בשנות ה-2000 התפתחה ההתייחסות ההלכתית לתקופת החופשה הישיבתית, וחוברו מספר ספרים העוסקים בהליכותיהם והנהגתם הראויה של בני הישיבות בחופשה. בין הספרים שנכתבו במיוחד על "הלכות בין הזמנים": ספר "מנוחת אמת", שחיבר הרב מרדכי גרוס, ספר "שלהי דקייטא", שחיבר הרב שמואל ברוך גנוט, ספר "דבר הלכה/בין הזמנים", שחיבר הרב יהודה לייב שטרן, ספר "הזמן ובין הזמנים", שנכתב בעילום שם המחבר. ארגון "דרשו" פרסם מספר קובצי עת, המתפרסמים בישיבות לפני היציאה לפגרה והעוסקים ב"הלכות והליכות ל'בין הזמנים'". מידי בין הזמנים היה מנהיג הציבור הליטאי הרב שטינמן נהג לפרסם אזהרה על הסכנות הרוחניות שאורבות לבני הישיבות בימים אלו ומעורר את תלמידי הישיבות להקפיד על לימוד תורה גם בימים אלו ולהימנע מסיכונים מיותרים.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36725007זמן (ישיבות)