גטו שאנגחאי
 | |
| ישיבת מיר שבשאנגחאי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | שאנגחאי |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 18 בפברואר 1943 – 3 בספטמבר 1945 (שנתיים ו־28 שבועות) |
| מידות | |
| שטח | 4 קמ"ר |
|
(למפת שאנגחאי רגילה)   גטו שאנגחאי | |
גטו שאנגחאי (בסינית: 上海隔都) היה, במהלך מלחמת סין–יפן השנייה וכיבוש שטחים בסין בידי יפן, שטח בן כארבעה קמ"ר ברובע הונגקוֹאוּ (虹口区) של שאנגחאי, בו התגוררו כ-20,000 פליטים יהודים מארצות אירופה שנמלטו מן הנאצים. תושבי הגטו סבלו ממחסור וממצוקה, אך הצליחו להינצל מן השואה.
רקע
בעיית הפליטים היהודים במרכז אירופה בשנות השלושים
עד לסוף שנות ה-20 חיו רוב יהודי גרמניה חיי רווחה במדינתם. הם שירתו בצבא הגרמני ותרמו לעם הגרמני באמנות, במסחר, בתרבות ובמדע, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסייה. לאחר עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 האנטישמיות הפכה למדיניות הרשמית של המדינה, והתקבלו חוקים כחוקי נירנברג שדחקו את היהודים מכל תחומי החיים. רבים ניסו להימלט מן המדינה, אך כפי שכתב חיים ויצמן ב-1936 - "העולם נראה כמחולק לשני חלקים. המקומות בהם לא יכולים יהודים לחיות, והמקומות אליהם אינם יכולים להיכנס".[1] ועידת אוויאן הראתה כי בסוף שנות ה-30 היה זה בלתי אפשרי ליהודי שרצה להימלט מגרמניה הנאצית למצוא מדינה שתקבל אותו באופן חוקי. הבעיה החמירה אחרי ליל הבדולח וככל שהרחיבו הנאצים את תחומי שליטתם באירופה עם סיפוחה של אוסטריה, וכיבושה של צ'כוסלובקיה ולאחריה פולין. היהודים שהבינו את גודל הסכנות המאיימות עליהם באירופה חיפשו כל דרך להימלט ממנה והיו מוכנים להגיע לשאנגחאי הרחוקה, שעליה לא ידעו כמעט דבר, לפחות כאל מקלט זמני.
שאנגחאי אחרי 1937
בשנות ה-1930 הייתה שאנגחאי מטרופולין של כארבעה או חמישה מיליון איש. העיר הייתה המרכז החשוב ביותר של הסחר הבינלאומי במזרח אסיה ושגשגה על אף אי היציבות הפוליטית ששררה בסין מאז שנות ה-1920. בשאנגחאי היו עסקים בינלאומיים רבים שהבטיחו את עושרה ואת מעמדה המיוחד למרות הפלישה היפאנית לסין ובעיקר תקרית שאנגחאי ב-1932 ו מלחמת סין - יפן השנייה שבהן הייתה מוקד לקרבות מרים, כל אלו הביאו לעיר מאות אלפי פליטים שהגדילו את הפער העמוק בין עושר ועוני.
מעמדה המיוחד של שאנגחאי הוסדר בשנת 1842 בחוזה נאנקינג שנחתם בין ממשלות בריטניה וסין לאחר מלחמת האופיום הראשונה והיה אחד מסדרת הסכמים בינלאומיים עליהם אולצה סין לחתום, שהסדירו מעמד מיוחד למעצמות זרות על אדמת סין. בעקבות הסכמים אלה העיר הייתה מחולקת לשלשה אזורים: הרובע הסיני שהיה לו מינהל עירוני משלו, הרובע הצרפתי (The French Concesssion) שנוהל על ידי הקונסול הכללי הצרפתי, והרובע הבינלאומי (The International Settlement) שנוהל על ידי המועצה העירונית של שאנגחאי. רובע הונגקיו, שחלק ממנו הפך ב-1943 ל"גטו", היה בתחומי הרובע הבינלאומי אך רוב תושביו היו סינים. עם גבור המעורבות היפנית בעיר התיישבו בו גם יפנים רבים ולאחר כיבוש שאנגחאי ב-1937 נוהל הרובע בעצם על ידי היפנים. רובע הונגקיו היה אזור עני במיוחד ונפגע קשה בהפצצות מהאוויר ב-1932 וגם ב-1937.
לפני הגעת הפליטים היו בעיר שתי קהילות יהודיות. קהילת יהודי בגדאד הקטנה והעשירה, שכללה משפחות כמשפחת כדורי ומשפחת ששון, ומנתה בין 500 ל-1000 נפש, וקהילה גדולה יותר של פליטים מרוסיה שרובם הגיעו לאחר המהפכה הרוסית, שמנתה בין 4500 ל־6000 איש.[2]
שאנגחאי כעיר מקלט לפליטים היהודים
.jpg)
השלטון הנאצי עודד וכיוון הגירה כפויה של יהודים משטחי שלטונו מאז 1936 ועוד יותר לאחר האנשלוס. מכיוון שרוב המדינות סגרו את שעריהן בפני יהודים, בעיקר לאחר ועידת אוויאן ביולי 1938, הפכה שאנגחאי ליעד מרכזי לפליטים יהודים[3]הודות להסדר ההיתרים המיוחד שנוצר בה. מי שהיה בידו כרטיס הפלגה או אשרת כניסה כל שהיא יכול היה לקבל אישור ליציאה משטחי הרייך. שגרירויות וקונסוליות של ממשלת סין הלאומנית הנפיקו אשרות כניסה שהפליטים נדרשו להן כדי לרכוש כרטיסי הפלגה. הקונסול הכללי בקונסוליה הסינית בווינה, חה פנגשאן שהנפיק אשרות לפליטים רבים, בניגוד למדיניות הממונים עליו הוכר לימים כחסיד אומות העולם. אך פקידי הממשלה הסינים לא היו רשאים, בשל מעמדה המיוחד של שאנגחאי, למנוע את כניסתם של זרים לעיר, וכך לא הייתה סמכות לאיש, גם לא למועצה העירונית של שאנגחאי להנהיג ביקורת דרכונים. מכאן שחסרונה של מערכת בקרת דרכונים היא שאיפשרה לאלפי פליטים למצוא מקלט בעיר.[4]
הפליטים ממרכז אירופה
כמה מאות פליטים מגרמניה הגיעו לשאנגחאי כבר בין 1933 -1938. ב-15 באוגוסט 1938 הגיעו ראשוני הפליטים מאוסטריה שסופחה על ידי הנאצים. בנובמבר, בעקבות ליל הבדולח החלה יציאה המונית מאוסטריה ומגרמניה לשאנגחאי. חלק מהפליטים יצאו לשאנגחאי לאחר ששוחררו ממחנות ריכוז (בעיקר מדכאו) בתנאי שיעזבו את שטח הרייך תוך ימים ספורים. אדולף אייכמן שמונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה הקים את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. החל מפברואר 1939 עשו אייכמן ואנשיו מאמצים מתואמים לשלוח יהודים לשאנגחאי. הם בדקו את תגובותיהם של סין ויפן לבואם של המוני פליטים יהודים וסייעו בארגון ובחכירה של אניות להעברת הפליטים לשאנגחאי. הפליטים שהצליחו לרכוש כרטיסים לאניות הקיטור האיטלקיות, הגרמניות והיפניות היוקרתיות שיצאו למזרח הרחוק מנמל ג'נובה באיטליה תיארו לאחר מכן את המסע בן שלושת השבועות על שפע האוכל והבידור במהלכו, כהפוגה סוריאליסטית בין הרדיפות בגרמניה וחיי הגטו בשאנגחאי. כמה מהם ניסו לרדת באופן בלתי חוקי במצרים בתקווה להגיע לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. בנובמבר 1938 ישבו בשאנגחאי 500 פליטים בקירוב. באוגוסט 1939 כבר עלה מספרם ל כ-17,000.[5]
בקיץ 1939 כבר הונחו מכשולים שונים על כניסת הפליטים. מועצת העיר שנגחאי עשתה מאמצים לצמצם את זרם המגיעים, וגם הגורמים היהודיים טענו שהגיעו לקצה הגבול ביכולתם לטפל בפליטים חסרי הכל. תושבי שאנגחאי הוותיקים לא רצו מצב שבו יהיו בעיר פליטים לבנים חסרי כל וחסרי אונים, מאחר שהדבר עשוי היה לפגוע במעמדם העדיף לעומת הילידים הסינים. היפנים, ששלטו ברובע הונגקיו, בו השתכנו מרבית הפליטים, פעלו נמרצות לעצירת זרם הפליטים ובאוגוסט הודיעו על עצירה זמנית של כניסת פליטים לרובע. בניסיון להגביל את מספר הפליטים המגיעים לשאנגחאי דרשה מועצת העיר שאישורי כניסה יינתנו רק למי שיוכיח שיש בידו אמצעים כספיים ראויים או שמחכה לו מקום עבודה מוכר. עם פרוץ מלחמת העולם בספטמבר 1939 הצטמצם מאוד מספר הפליטים לאחר שאניות גרמניות חדלו להגיע לסין. כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940 סגרה סופית את נתיב הבריחה הימי של הפליטים לסין.
הפליטים מפולין ומליטא
לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית בספטמבר 1939, הגיעו פליטים רבים משטחי הכיבוש לקובנה בליטא, שברית המועצות השתלטה עליה באוגוסט בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב. אלפי הפליטים הנואשים קיוו לעבור דרך ברית המועצות להגיע ליפן ומשם לארצות הברית. השלטון הסובייטי, שבדרך כלל לא העניק אשרות יציאה לאזרחי ברית המועצות, היה מוכן באותם ימים לאפשר את המעבר בשטחו לפליטים שיוכיחו שיש בידיהם אשרת כניסה לארץ היעד, ושיוכלו לשלם תמורת המסע.[6] גורמים שונים, ובהם ארגוני סיוע יהודיים ובראשם הג'וינט והיאס ומוסדות קהילתיים מקומיים פעלו כדי להקל את מצוקת הפליטים. מאחר ששערי ארצות הברית ושאר מדינות ההגירה היו נעולים בפני היהודים, ניסו להפעיל קונסוליות שינפיקו אשרות כניסה גם ליעדים שהיו למעשה פיקטיביים. הישועה הגיעה בעזרתו של פ. רידייה, קונסול הכבוד של הולנד בקובנה שהסכים להעניק לכל דורש אישור שהיווה תחליף לאשרות כניסה לקוראסאו וסורינאם שהיו בשליטת הולנד, המשיך בכך יאן זווארטנדיק שהחליף אותו. אישורים אלה ניתנו בידיעתו של מיופה הכוח של הולנד בארצות הבלטיות פ.נ. דה-דקר. כשנסגרה הקונסוליה ההולנדית בקובנה המשיך בכך הקונסול הכללי של הולנד בסטוקהולם א.מ. דה-יונג.[7] בהסתמך על האישורים האלו הוציא הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, קרוב ל-2,000 ויזות מעבר של בעלי האישורים דרך יפן לקורסאו. בחלק מהוויזות נעשה שימוש חוזר כאשר נשלחו בחזרה מיפן לקרובים בליטא. סוגיהארה לא קיבל אישור להוצאת הוויזות מן הממונים עליו וסיכן בכך את מעמדו המקצועי. זוואטנדיק וסוגיהארה קיבלו לימים את אות חסיד אומות העולם על פועלם זה. זרח ורהפטיג, ממנהיגי "המזרחי"בפולין, שהגיע כפליט לעיר, תרם תרומה משמעותית בארגון נתיב המילוט דרך ברית המועצות.
הפליטים שיצאו עם ויזות אלה בין יולי 1940 וינואר 1941 חצו את ברית המועצות ברכבת הטראנס סיבירית בנסיעה שארכה כ 10 - 11 ימים. מוולאדיווסטוק הפליגו באניית קיטור לנמל צורוגה או נמל שימונוסקי ביפן, והמשיכו ברכבת לעיר קובה. בקובה. הקהילה היהודית במקום וארגון הקהילות היהודיות במזרח הרחוק הושיטו להם עזרה. הם הורשו להישאר שם רק לתקופת זמן מוגבלת, שארכה לעיתים מספר חודשים. רובם יצאו משם לשאנגחאי - היעד היחידי שהיה פתוח בפניהם. בין הפליטים היו תלמידי ישיבות, ובעיקר כל תלמידי ישיבת מיר בראשות ראש הישיבה הרב חיים שמואלביץ. בסיכום הגיעו לשאנגחאי בדרך זו כ-1000-2200 איש.
הפליטים ברובע הונגקיו
בין הפליטים שהגיעו עד נובמבר 1938 היו כאלה שהצליחו להביא אתם אמצעי קיום ולשכור דירות ברחבי הרובע הבינלאומי או הצרפתי. היו בהם שהצליחו להתפרנס ממקצועם, כמו רופאים או מוזיקאים, ואף להקים עסקים משגשגים. אך רוב הפליטים שהגיעו היו חסרי כל ולא ידעו אנגלית או צרפתית. ככל שגבר זרם הפליטים הם השתכנו ברובע הונגקיו העני בדירות קטנות וצפופות, ללא אמצעי סניטציה בסיסיים. הם סבלו מאוד מתנאי המחיה ומהאקלים הקשה של שאנגחאי והיו פגיעים במיוחד למחלות הטרופיות. רעב ומחלות גרמו לתמותה רבה ביניהם. המפגש עם עולם חדש וזר והירידה הדרסטית ברמת החיים גרמו למשבר ולדיכאון.
רוב הפליטים לא הצליחו למצוא מקורות פרנסה והצליחו לשרוד רק הודות לסיוע של מוסדות העזרה היהודיים. בראשם עמד ארגון הג'וינט שהגדיל את סכום הסיוע מ 5000 $ ב-1938 ל 100.000$[8]. ב-1939 וארגוני הסיוע שהקימו היהודים המקומיים: ה "ועדה הבינלאומית לפליטים מאירופה" שאותה הקימו חשובי הקהילה היהודית העיראקית בראשות ויקטור ששון,Viktor Sassoon וועדה בשם "הוועדה לסיוע לפליטים יהודים מאירופה" שייסד הוראס כדורי Horace Kadoorie.בסיוע הוועדות הוקמו בית חולים, בית זקנים ובמימון משפחת כדורי הוקם בית ספר לילדי הפליטים. רוב הפליטים שוכנו ברובע הונגקיו, שהדירות בו היו זולות יחסית בהשוואה לשאר הרבעים שבהם גרה הקהילה הבינלאומית בעיר. כשזרם הפליטים גבר הם הופנו לשישה מבנים ארעיים, דמויי קסרקטינים שהוקמו בשטחו של בית ספר לשעבר. במבנים אלה, שכונו "היימה" בגרמנית, חיו משפחות בתנאי צפיפות נוראה. רבים מהפליטים התגוררו בהם עד תום המלחמה ונזקקו למטבחים הציבוריים ולחלוקת המזון היומית.
על אף ההלם התרבותי, קשיי ההסתגלות והמאבק היומיומי לקיום, הצליחו הפליטים לארגן מוסדות קהילתיים משלהם. חיי הקהילה היהודית, באורח שאותו הכירו היהודים בארצות מוצאם באירופה, פרחו גם בתנאים הקשים. בתי ספר יהודים נפתחו, עיתונים יהודיים רבים, כגון ג'ואיש שאנגחאי כרוניקל יצאו לאור, הוקמה תחנת רדיו ששידרה בגרמנית וסיפקה לפליטים מידע חשוב וחיוני לחיי היום יום. הועלו הצגות תיאטרון, ומופעי בידור בגרמנית וביידיש, נערכו קונצרטים, ערבי קריאה והרצאות. פליטים יזמו קורסים מקצועיים שונים כמו כתבנות ועבודות משרד, ולימודי שפות כמו סינית ואנגלית כדי לעזור לפליטים במציאת תעסוקה. ארגון אורט מילא אף הוא תפקיד חשוב בהכשרה המקצועית לפליטים. תלמידי ישיבת מיר המשיכו בלימודיהם במבנה של בית הכנסת בית אהרון שהוקם על ידי הפילנתרופ הבגדאדי סלאח חרדון. ספרי לימוד וסידורי תפילה צולמו והודפסו ואף הודפס קובץ חידושי תורה של הישיבה "אור תורה".
לאחר פרוץ מלחמת העולם
כניסתה של יפן למערכה מול ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941 סימנה מפנה שלילי בגורלם של פליטי שאנגחאי. פליטים רבים שמצאו עבודה בחברות בריטיות ואמריקניות איבדו את מקום עבודתם בתוך שנה. הקשר עם מוסדות הרווחה בארצות הברית נותק. ארגון הג'וינט שמימן מזון ומגורים לאלפי פליטים נאלץ לצמצם את פעולותיו באופן דרסטי. היהודים הבגדאדים העשירים שסיפקו את שירותי הסעד הבסיסיים לפליטים, היו ברובם אזרחים בריטים, ונכלאו כאזרחי ארץ אויב. נציגת הג'וינט בשאנגחאי, לאורה מרגוליס, שקיבלה רשות מהשלטונות היפנים להמשיך ולהתרים כספים, פנתה אל מנהיגי הקהילה הרוסית בעיר שהיו חופשיים מהמגבלות שהוטלו על זרים שמדינותיהם היו במצב מלחמה עם יפן. אך המצב הלך והחמיר, ורבים מהפליטים הגיעו לסף רעב. כבר באמצע 1942 חויבו הפליטים לשאת תעודות תושב שהונפקו על ידי ה Juedische Gemeinde (ועד הקהילה היהודית של יוצאי גרמניה ומרכז אירופה) על פי דרישת השלטון היפני. בתעודות אלה הודפס פס צהוב ובו המלים "פליט גרמני" באנגלית וביפנית. תעודות של תושבים אחרים שאינם סינים סומנו בפס ירוק. [9]
הקמת "האזור המוגבל"
ככל שהתקדמה המלחמה גברו הלחצים שהפעילו הנאצים על יפן ביחס ליהודים. הקונסוליה הגרמנית בשאנגחאי דרשה מהשלטונות היפנים בעיר לגרש את היהודים, בעיקר את הפליטים או להעביר אותם לאזור סגור, מאחר שהם אויבים של היטלר.
ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה בפועל גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.
בשלב ראשון, הייתה חובה להעתיק את מקום המגורים לגטו. הגטו סומן במפות ולא הוקף בגדר. כדי לצאת מן הגטו בשעות הלילה היה צורך ברישיון מיוחד. תושבי הגטו חויבו לשאת על דש בגדיהם את סמל הגטו שהיה סיכת מתכת עגולה בצבע כחול, אך למעשה היו עונדים את סמל הגטו רק כשהיו יוצאים ברישיון מחוץ לגבולותיו. הכניסות והיציאות לגטו נשמרו על ידי משמר יפני חמוש או שומרים יהודים מ פאו-צ'יאה. הפאו-צ'יאה הייתה מעין משטרת עזר ששלטונות יפן הקימו בשנגחאי כבר בספטמבר 1942 כחלק מתוכנית להשתתפות האוכלוסייה בניהול העיר. כל הגברים מגיל 20 ועד 45 חויבו להשתתף בה למספר שעות שבועיות. הפאו-צ'יאה היהודית מנתה כ 3500 איש.
על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[10]
למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות-לב, ולעיתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את הישרדותם.
ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.
חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.
לאחר השחרור
הגטו שוחרר רשמית ב-3 בספטמבר 1945, שכן נדרש זמן מה לצבאו של צ'יאנג קאי שק להגיע לעיר, והיה חשוב כי הוא שיקבל את כניעתה. רבים מן היהודים היגרו לארצות הברית מיד לאחר השחרור. רבים אחרים עלו למדינת ישראל עם הקמתה. עם נפילת משטרו של צ'יאנג קאי שק, והשתלטות הקומוניסטים בשנת 1949 נותרו יהודים מעטים בגטו. בשנת 1957 עדיין חיו בשאנגחאי 100 מן הפליטים,
בשנת 2001 העניקה ממשלת ישראל את תואר חסיד אומות העולם לצ'יאונה סוגיהארה ולחה פנגשאן.
בשנת 2002 יצא אל האקרנים בארצות הברית סרט תיעודי בשם "גטו שאנגחאי" מאת הבמאים דנה ינקלוביץ' מן ואמיר מן, שלווה בקריינותו של השחקן הנודע מרטין לנדאו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הזריחה בפאתי קדם - ספר על הצלתה של ישיבת מיר בשואה.
- Heppner, E.G.,Shanghai Refuge - A Mrmoir of the World War II Jewish Ghetto. University of Nebraska Press, 1994
- H. Eisfelder, Chinese Exile - My Years in Shanghai and Nanking, 1938 - 1947
- Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shangai, 1938-1945 Yeshiva University Press, New York, 1976
- Pike Rubin, Evelyn. Ghetto Shanghai. 1993 New York: Shengold Publishers.
קישורים חיצוניים
- הערך על גטו שאנגחאי באנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, 1990 (כרך חמישי עמ' 1217, הערך "שנגהי").
- יהודי שאנגחאי
- הסרט
"גטו שאנגחאי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) - "החודש הזה בתקופת השואה", באתר יד ושם.
- היהודי הנודד במלחמת העולם השנייה ואחריה דב לוין, "דעת" 2008
- תמי גוטליב, צ'יינה שטעטל, פורסם במגזין סגולה
- GERMAN AND AUSTRIAN JEWISH REFUGEES IN SHANGHAI, from U.S. Holocaust Memorial Museum
- Avraham Altman and Irene Eber, Flight to Shanghai, 1938-1940: The Larger Setting, Yad Vashem
- סטודנטים בבית הספר של אגודת הנוער היהודית בשנחאי שבסין בונים מכשירי רדיו, יולי 1940, בתערוכת האינטרנט
- הפליטים_ממרכז_אירופהhttps://www.schechter.ac.il/article/7
רות אלמוג, מכתבים מהגטו של שנחאי הכבושה, באתר הארץ, 20 ביוני 2014
הערות שוליים
- ^ Manchester Guardian, May 23, 1936, cited in A.J. Sherman, Island Refuge, Britain and the Refugees from the Third Reich, 1933–1939, (London, Elek Books Ltd, 1973), p.112
- ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 23 - 30
- ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגש בין תרבויות, 2002, עמ' 62-91
- ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72-73
- ^ איירין איבר, סינים ויהודים - מפגשים בין תרבויות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 72
- ^ דב לוין, היהודי הנודד במלחמת העולם השניה ואחריה, דעת
- ^ דב לוין, היהודי הנודד במלחמת העולם השניה ואחריה, באתר דעת, 2008
- ^ German and Austrian refugees in Shanghai
- ^ Kranzler, David, Japanese, Nazis, and Jews: The Jewish Refugee Community of Shanga, עמ' עמ' 495
- ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.
29949142גטו שאנגחאי