רבי מאיר
 | |
| קבר רבי מאיר בעל הנס | |
| תקופת הפעילות | דור רביעי לתנאים |
|---|---|
| רבותיו | רבי עקיבא, רבי ישמעאל; אלישע בן אבויה, רבי אליעזר. |
| תלמידיו | רבי יהודה הנשיא, סומכוס, רבי דוסתאי ברבי ינאי |
| בני דורו | רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון, ואשתו ברוריה |
| בת זוג | ברוריה |
רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידי רבי עקיבא, וממנהיגי הדור בתקופת מעבר הסנהדרין לגליל לאחר מרד בר כוכבא.
ביוגרפיה
נולד למשפחה מצאצאי נירון קיסר שהתגייר, ונקרא נהוראי. שמו התלמודי שעל שמו התפרסם היה "מאיר", על שם ש'האיר עיני חכמים בהלכה'[1]. התחתן עם ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, שהתפרסמה על שם חכמתה (אמרותיה מוזכרים באופן חריג, בתלמוד עצמו)[2], וממנה הוליד שני בנים (שנפטרו בילדותם). נישא פעם נוספת לבתו של 'זירוז'[3], גיסו רבי יהושע בן זירוז היה אחד המקורות לשמועותיו של רבי מאיר[4]. חתנו היה חכם בשם זיותאי[5].
יום הילולתו מצויין בי"ד באייר.
רבותיו ותלמידיו
את דרכו בלימוד קיבל מרבי עקיבא[6]. הוא נמנה בין חמשת התלמידים שאותם לימד רבי עקיבא תורה לאחר שנפטרו 24 אלף תלמידיו הראשונים, "ומהם יצאה תורה לעולם", ונחשב לגדול תלמידיו[7]. לשון משנתו התמציתית והקצרה נבחרה על ידי רבי יהודה הנשיא לשמש כיסוד למשנה[8]: "סתם משנה - רבי מאיר היא, ואליבא דרבי עקיבא"[9].
גם רבי ישמעאל מוזכר כרבו, וחז"ל מסבירים כי בצעירותו לא היה מסוגל ללמוד אצל רבי עקיבא שדרכו בלימוד היתה עמקנית במיוחד ולכן חזר לרבי ישמעאל ללמוד ממנו תורה ורק לאחר מכן חזר לרבי עקיבא ממנו למד את דרך החריפות[6], עד שאמרו עליו ”כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה”[10]. הוא התפרסם על שם חכמתו העמוקה[11].
וכן קיבל תורה מאלישע בן אבויה, ממנו המשיך ללמוד תורה גם לאחר שיצא לתרבות רעה, כהסבר לכך אמרו חז"ל [12]: "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, רבי מאיר היה יכול להפריד את הטוב מהרע וללמוד ממנו תורה ללא הטומאה שאליה נפל אלישע.
סמיכתו התבצעה על ידי רבי יהודה בן בבא במסירות נפש[13], וזאת לאחר שכבר סמכו רבי עקיבא, ועדיין לא התקבל הדבר אצל החכמים בגלל צעירותו[14].
בין תלמידיו נמנו: סומכוס[15] רבי חנן[16] רבי יעקב[17], רבי יהודה הנשיא[6], יהודה בן שמוע[18], רבי יוסי בן פרידא[19], אפרים מקשאה[20]
חייו
רבי מאיר שימש כסופר סת"ם.[21] הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לחזק את כתיבתו ולמנוע מהדיו להמחק היה מערבב בדיו חומרים מיוחדים[21]. הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש, ובהזדמנות שהגיע למקום שלא היתה שם מגילת אסתר כדי לקיים בה את מצוות קריאת המגילה בפורים, כתב את כולה על פי הזכרון. רבי אבהו הסביר כי רבי מאיר היה יחיד בכך שמידת זכרונו בדברי תורה היתה כמו ראיה מוחשית של כל אדם אחר[22]
פתגמו של רבי מאיר היה: ”הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם”[23]. הוא הפליג בשבח העסק בתורה לשמה: ”כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”[24].
על מידת ענוותנותו מסופר, כי איש אחד כעס על אשתו שהגיעה באיחור מן הדרשה בליל שבת אחר שכבה הנר בבית, וציוה עליה שלא תראה את פניו עד שתירק בפני הדורש. רבי מאיר שהבין ברוח קדשו את הדבר, עשה עצמו כאילו חש בעיניו ובקש מן האשה לירוק בעיניו שבע פעמים כדי לרפאותו, ואחר שעשתה כן אמר לה: לכי והתפארי בפני בעלך שלא פעם אחת ירקת אלא שבע פעמים[25]. פעם הגיעה אשה אחת אל בית המדרש, וטענה כי אחד התלמידים קידשה בביאה והיא מבקשת מידו גט כריתות, עמד רבי מאיר מיד וכתב לה וכן עשו כל תלמידיו, כדי לחפות על קלון החוטא[26].
פעולותיו
רבי מאיר נמנה על קבוצת החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא לאחר שנסגרה בתחנתה הקודמת – יבנה[27] הוא כונה ה'חכם' במקביל לרבי נתן שכונה אב בית דין, ולרבן שמעון בן גמליאל שכיהן כנשיא[28].
גישתו כלפי גוים
גישתו כלפי גוים היתה מורכבת והיתה מותנית בהשקפתו של הגוי ובאמונתו בה' אחד. מצד אחד הוא ניהל עימם דו שיח[29] [30] והוא אף התבטא ”שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול[31]”. הוא אף סבר שמי שרק קיבל על עצמו לא לעבוד עבודת כוכבים, כבר נחשב כגר תושב שנהנה מזכויות שונות שמוזכרים בתורה, והוא גם סובר שמותר להעניק לגוי מתנה[32].
הוא החמיר בחשד שפיכות דמים שהטילו חז"ל על הגויים, ולכן אסר הנקת תינוק על ידי מינקת גויה אף תחת השגחה שמא תהרגנו על ידי מריחת רעל על דדיה[33]. וכן מילת תינוק על ידי רופא גוי שמא יהרגנו אפילו כשיהודים משגיחים על כך[33], כמו כן אסר להסתפר אצל ספר גוי אף במקום ציבורי שמא יהרגנו[34].
הוא החמיר בתקנת שכירת רשות מן הגוי לצורך עירוב חצירות שנועדה להקשות על מגורים משותפים בין יהודי וגוי כדי שלא ילמד ממעשיו, אף באופן של יחיד הדר עם גוי שאינו שכיח כל כך[35].
יחסו לעמי הארצות
יחסו לאנשים שאינם לומדים תורה, שכונו באותם ימים עמי ארצות, היה מורכב: מחד, אסר לאכול אצלם שמא לא הפרישו תרומות ומעשרות ולא נזהרו מטומאה.[36] הוא המשיל את המשיא את בתו לעם הארץ למי שכופתה לפני אריה,[37] ופסק שאשה שנישאת לעם הארץ אינה נאמנת יותר על תרומות ומעשרות - כבעלה.[38] למרות זאת, היה נוהג לקום מלוא קומתו בפני זקן עם הארץ.[39].
עיסוקו בפדיון שבויים
רבי מאיר, גלה לבבל בעקבות עיסוקו בפדיון שבויים מידי הרומאים,[40] אך בפירוש רש"י[41] מופיעה אגדה שלפיה סיבת גלותו לבבל היא בעקבות מעשה שבו התפאר בכך שברוריה אשתו נאמנת לו, והתיר לאחד מתלמידיו לנסות את אשתו, דבר שגרם לבסוף למבוכה לברוריה אשתו שהתאבדה, ובעקבות זאת עבר למקום אחר. לפירוש הבן יהוידע לא היה בהצעתו של התלמיד משום פיתוי לאיסור אשת איש[42].
הרבצת תורה
רבי מאיר שימש כדרשן בכל ליל שבת בבית הכנסת בחמת [43]. הוא דרש באופן שווה לכל נפש, וחילק את דרשותיו להלכה אגדה ומשלים במידה שווה. הוא ידע "שלוש מאות משלי שועלים".[30] ואמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים.[44]. בין משליו: (לאיסור הלנת המת): ”אומר רבי מאיר משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו”[45].
כרבו המובהק של רבי יהודה הנשיא שלמד ממנו את רוב המשניות, קובע רבי יוחנן ש"סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא". רב שרירא גאון מסביר כי אין הכוונה שכל מה שנאמר במשנה הוא לפי שיטת רבי מאיר, אלא שרבי יהודה הנשיא קיבל את המשנה באמצעות רבי מאיר שבבית מדרשו למד, ולכן ההנחה היא שסתם משנה שלא מצויין בה בפירוש שם של תנא אחר – רבי מאיר הוא.[46]
רבי מאיר בעל הנס
ערך מורחב – רבי מאיר בעל הנס
בגמרא מובא כי הוא השתמש בכוח ניסי כדי לשחרר את אחותו ממקום שבו נגזר עליה לשהות בהוראת הרומאים, ואשר היסב לה בזיון וצער רב, בכוח האמירה "אלקא דרבי מאיר ענני", שלפי הדרכתו לשומר שהופקד עליה חולל ניסים וסייע לשומר להנצל מעונש על שחרור אחותו (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א'). לפי המקובל, מעשה זה הוא הבסיס לכינוי רבי מאיר בעל הנס, שמקור ראשון לו מופיע במקורות כתובים החל משנות ה-ת', מתייחס אליו. אחרים חלקו על כך[47] מכיון שלפי המקובל קיימים שני קברים שונים, אחד של רבי מאיר ואחד של רבי מאיר בעל הנס, ולאור העובדה שהכינוי רבי מאיר בעל הנס אינו מופיע במקורות קדומים.
תורתו
דברי תורתו של רבי מאיר היו עמוקים והיה נותן טעם אף לצדדים דחויים בהלכה[48]: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כן נודע בכוח פלפולו ”אמר רבינא והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה” (מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א')
לדעת רבי מאיר חיישינן למיעוטא, כלומר יש לחשוש גם למקרה בלתי שכיח במידת האפשר[49]. שכן ההכרעה שמעניקה התורה לרוב, אינה מבטלת לחלוטין את כוח של המיעוט כנגד הרוב, אלא שחשיבותו פחותה מזה של הרוב. מתוך כך סובר רבי מאיר שכאשר מצטרף אל המיעוט כח של חזקה הוא אף גובר על הרוב[50]. רבי מאיר מחמיר בדיני ביטול ברוב בדבר שבמנין, כלומר, דבר שרגילים למכרו במספר של יחידות ולא במשקל או על פי נפח מוגדר כדבר חשוב שאינו בטל[51]. בדין טעם כעיקר מחמיר רבי מאיר שגם טעם פגום עומד באיסורו ואוסר את התערובת[52].
כלל הלכתי אחר שטבע רבי מאיר בדעת יחיד, הוא נתקל פושע הוא. לפי כלל זה האחריות המלאה למעשיו של אדם, מוטלת אך ורק עליו, גם אם אינו אשם לגמרי במה שאירע, ולכן גם צעד ברחוב ונתקל בדבר מה ונפל, הוא נחשב למזיק לכל דבר ועניין ועליו לשלם את הנזקים שאירעו כתוצאה מכך.
בהלכות שבת
רבי מאיר סובר שמלאכה שהאדם עושה והיא חשובה לו - יש לה משמעות גם אם בעיני אחרים אין לה משמעות. הוא קובע[53] שיש חיוב על הצד צרעות ויתושים לתועלת כלשהי, בניגוד לדברי חכמים שסוברים ששרצים וחרקים שאין דרך רוב האנשים בצידתם - אין הצדם חייב על מלאכת צד.
הוא גם סובר (דעה שאליה הסכימו שאר החכמים) שאדם שהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי אחיזת המאכל בפיו חייב משום הוצאה מכיון שמחשבתו של האדם מעניקה חשיבות למקום שבו הוא מניח את החפץ, ומכיון שלאדם חשוב פיו כמקום חשוב המלאכה נחשבת מלאכה שלימה.
בהלכות כתובה
פסק ש"כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות"[54], כלומר אדם שהתחתן עם אשה ללא שהיא תהיה בטוחה משפטית שבמידה ויגרשנה תקבל את סכום הכתובה שקצבו לה חז"ל, נחשבים נישואיה כפסולים, מכיון שאין דעתה של האשה שלימה בנישואין מכיון שהיא חוששת תמיד שמא יגרשנה מכיון שגם אם יגרשנה לא יאלץ לשלם סכום גבוה במיוחד (במקרה של סכום קטן בכתובה) או גרוע מכך - יפטרנה ללא כתובה (במקרה שהכתובה אינה קיימת)[דרוש מקור][מפני ש...].
כמו כן הוא פסק שכתובת אשה נגבית מקרקע המוגדרת בינונית, ולא כדעת רוב החכמים שניתן לגבותה רק מזיבורית. הוא סבר ששעבוד הכתובה חל גם על מטלטלין ולא רק על קרקעות[55].
דיבורו של האדם בענייני חול
רבי מאיר היה דורש לשון בני אדם בענייני חולין ומדייק בהם[56]. במקרה של ספק בכוונת האדם, הוא הקיש את לשון האדם ללשון הפסוק והשווה ביניהם. כך למשל באדם שנדר להנות רק "מן הנולדים", שרבי מאיר מתיר לו ליהנות אף מן הנולדים כבר, וזאת על פי לשון התורה "ועתה שני בניך הנולדים לך" המתייחס לשני בניו של יוסף שכבר נולדו, בניגוד לדעת חכמים שסוברים שיש לשער את כוונתו של האדם לפי המקובל ואמרו "לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להיוולד", וכבר נולדו[57].
רבי מאיר העניק חשיבות לפתיחה של המשפט במקרה של סתירה להמשך המשפט, מכיון שלשיטתו בדברים אלו הוא מביא לידי ביטוי את רצונו העיקרי ולכן במקרה של סתירה יש להם עדיפות על פני הסיומת של דבריו, וכלשונו - תפוס לשון ראשון[58].
בין אדם למקום
רבי מאיר דרש מהאדם לדייק בדבריו גם בדיבוריו אל קונו - בתפילה[59]: אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האל-הים, כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.
הוא סבר שכוונתו של האדם בתפילה היא המכרעת אם תפילתו תתקבל או לא: ”היה רבי מאיר אומר שנים שעלו למיטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד? זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה!”[60][דרושה הבהרה].
דיני ממונות
דעתו של רבי מאיר היא שעידי חתימה כרתי, כלומר עיקר הכוח של השטר שעליו סומך האדם המחזיק בו - הם עידי החתימה, שהם המעניקים לשטר את תוקפו ההלכתי.[61].
לדעה אחת בתלמוד שיטת רבי מאיר היא שאסור להציל עצמו בגזלת ממון חבירו, ולפיכך עדים שאיימו עליהם ברצח אם לא יחתמו על שטר בשקר, עליהם להמנע מהחתימה גם אם ברור שהמאיימים יממשו את איומם[62]. משום כך אין להאמין לעדים הטוענים שחתמו על שטר באונס מכיון שאין אדם משים עצמו רשע[63]. יש המפרשים שכונת רבי מאיר לדעה זו למידת חסידות ושיטה זאת סוברת ש"אין אדם משים עצמו שאינו חסיד", אך יש מביאים ברייתא חיצונית שזהו איסור ממש[64].
בנוסף רבי מאיר מתייחס לחוב שעליו ישנו שטר - כדבר ממוני שניתן אפילו לקדש בו אשה[65], ולאדם שיש בו שטר הוא מתייחס כמוחזק אפילו לעומת מרא קמא, זאת כנגד חכמים:”לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה”[66]. גם בנוגע לאיסור ריבית שעדיין לא נגבה ורק נכתב בשטר, מתייחס רבי מאיר כאילו האיסור כבר נעשה, מכיון שהוא נכתב על ידי השטר כמובא במשנה: שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים גובה את הקרן ולא את הריבית: גדר דין זה מוגדר בירושלמי[67] "רבי מאיר קונס בדברים". כלל נוסף שטבע רבי מאיר הוא "אין אדם מוציא דבריו לבטלה",[68] כלומר שבוודאי לאדם יש מטרה ותכלית בדיבורו, ולכן גם אם קבל על עצמו נזירות או נדר בלשון שאינו מועיל ודאי כונתו להתחייבות באופן המועיל.
אף בדיני טוען ונטען מעניק רבי מאיר משמעות רבה לדבריו ולטענתו של האדם ולשיטתו "צריך בעל דין לברר ולהעמיד על האמת כל דבריו שטוען בבית דין"[69] . למשל: אם טען שיש לו שני קבוצות עדים, עליו להוכיח את דבריו למרות שלולי היה טוען כך - מספיק היה בקבוצת עדים אחת.
מחלוקות עם רבי יהודה
רבי מאיר סובר ששיעור ההין שנאמר בתורה לשמן המשחה הוא השיעור המוחלט של השמן שאיתו שלקו את שאר החומרים (מור, קינמון, קידה, וקנה בושם). הבישול גרם לחלק משאר החומרים להיות גם הם נוזליים, וכך הספיק השמן לבישול כל שאר החומרים, ”שראום במים שלא יבלעו את השמן ואח"כ הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העקרין”.[70].
בהלכות מקוה שצריך להכיל ארבעים סאה מים במקום אחד, סובר רבי מאיר שאם יש שלושה בורות מים עם חיבור מים זורמים ביניהם ובאמצעי יש כשיעור, נחשב העליון המחובר עמו כמכיל ארבעים סאה ולא התחתון (משוך והעלה את המים). לעומתו סובר רבי יהודה שהתחתון נחשב כמכיל שיעור מקוה (משוך והורד את המים)[71]. בגינות סמוכות של שכנים שמפלס הקרקע של אחת גבוה מחברתה, נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה למי שייך הירק הצומח מן השטח שבאמצע. לרבי מאיר שייך לעליון שיונק מקרקעו ולרבי יהודה לתחתון שמתקיים באוירו[72].
מדברי תורתו באגדה
- אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר [73].
- רבי מאיר אומר מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, תלמוד לומר אשר נתן לך ה' אל-היך, דיינך בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדה פורענות[74].
- שאלה קליאופטרא המלכה את רבי מאיר: האם המתים עומדים בתחיית המתים בלבושיהם או ערומים? וענה לה: קל וחומר מחיטה, שנקברה ערומה ויוצאה בכמה לבושין, "צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה"[75].
- אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד.
לקריאה נוספת
- בנימין לאו, "תורת ר' מאיר: אורות מאופל", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 233-216.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: רבי מאיר |
- ליקוט דברי התנאים, מאמרי התנאים - רבי מאיר, ירושלים תשס"ו, באתר אוצר החכמה
- הרב אהרן הימן, "רבי מאיר", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 878-865, באתר היברובוקס
- רבי מאיר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- רבי מאיר בעל הנס באתר שאו מרום עיניכם
- קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה - האתר הרשמי
- רבי יואל שוורץ תולדות תלמידי רבי עקיבא - רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי
- רפאל הלפרין אטלס עץ חיים חלק ד ערך רבי מאיר עמוד 250
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג עמוד ב'. לגירסת העין יעקב נקרא מיאשה.
- ^ ראה ערך ברוריה
- ^ רבי אברהם זכות, יוחסין; רבי יחיאל היילפרין, סדר הדורות - חלק ב, סדר תנאי ואמוראים, אות מ', ערך רבי מאיר, פיסקה ד'; היעב"ץ, עזר אור על ספר התשבי, אות ג', ערך גס רבי אהרן הימן, זירוז, תולדות תנאים ואמוראים - חלק א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ז עמוד א'.
- ^ רבי אהרן הימן, תולדות תנאים ואמוראים - חלק א, אות ז', ערך זיותאי
- ^ 6.0 6.1 6.2 תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג עמוד א'.
- ^ אגרת רב שרירא גאון אות יא
- ^ אגרת רב שרירא גאון אות כח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א'.
- ^ איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים: רבי מאיר חכם וסופר - תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד עמוד א' ורש"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ח עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ד עמוד ב'
- ^ ראש השנה יט ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"א עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט עמוד ב'.
- ^ 21.0 21.1 תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג, עמוד א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יח, עמוד ב
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה י'
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ו', משנה א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א עמוד א'
- ^ ראה שיר השירים רבה, פרשה ה, פרק ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות דף יג,עמוד ב
- ^ ראה רות רבה, ח, יג
- ^ 30.0 30.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לח, עמוד ב.
- ^ עבודה זרה ג א. ומקורו בפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ' עמוד א'.
- ^ 33.0 33.1 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ב עמוד ב'.
- ^ תוספתא, מסכת דמאי, פרק ב', הלכות ב'–ג'; תוספתא, מסכת עבודה זרה, פרק ג', הלכות ט'–י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ט עמוד ב'
- ^ תוספתא, מסכת דמאי, פרק ב', הלכה י"ז.
- ^ ירושלמי מסכת ביכורים פרק ג הלכה ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד ב'
- ^ שם ד"ה ואיכא
- ^ בן יהוידע על עבודה זרה יח ב
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ד'
- ^ משנה מסכת סוטה פרק ט, משנה טו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו עמוד ב'
- ^ איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת, מאיר בעל הנס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ט עמוד א' מסכת חולין, דף י"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד א' ובתוספות ד"ה סמוך
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ו עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ד עמוד א'.
- ^ ירושלמי נדרים פרק ג הלכה ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט' עמוד א' וראה בתוספות ד"ה אין
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח עמוד א'.
- ^ רש"י שם
- ^ עדות שקר הגורמת להפסד ממון נחשבת למעשה נזק בגרמי, ראו שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ט, סעיף ב'
- ^ רב חסדא בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט עמוד א'
- ^ רמב"ן שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ז עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ט', משנה ו'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ד', הלכה ד'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ט' עמוד א'.
- ^ לשון רש"י על סנהדרין דף כג ב
- ^ רש"י (ל, כד): "הין: י"ב לוגין ונחלקו בו חכמי ישראל רבי מאיר אומר בו שלקו את העקרין אמר לו רבי יהודה והלא לסוך את העקרין אינו סיפק אלא... (כבפנים)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ט עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קי"ח עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ' עמוד ב'.
רבי מאיר1