שכירת רשות
בהלכות ערובין של ההלכה היהודית, שכירת רשות היא שכירות של חלק הגוי בשטח משותף לשבת, על מנת לאפשר את תיקון עירוב החצרות ושיתוף המבואות, המשתף את כל הרשויות הפרטיות בבעלות יהודים, ומתיר את טלטול החפצים בין רשויות היחיד השונות, הפרטיות והמשותפות.
לנושא זה חשיבות רבה במקרה ובו מתקנים עירוב מסביב לשטח שבו גרים גויים ויהודים במשותף, בייחוד בחוץ לארץ.
רקע
ערך מורחב – איסור טלטול בין רשויות היחיד
מדין התורה, מותר בשבת לטלטל (=להעביר) חפצים בין רשויות היחיד השונות, הפרטיות או המשותפות, ללא הגבלה או תלות בבעלות עליהם. אולם מדרבנן, נאסר טלטול החפצים בין רשויות היחיד השונות הנמצאות בבעלות שונה, על מנת למנוע בלבול בין הטלטול מרשות היחיד פרטית לרשות היחיד משותפת, לבין הטלטול מרשות היחיד לרשות הרבים, שאסור מהתורה.
על מנת להתיר את הטלטול בין הבתים הפרטיים לחצר המשותפת תוקן עירוב חצרות, שמשמעו שיתוף של כל הרשויות היחיד הפרטיות, דבר המתיר את טלטול החפצים ביניהם. באופן דומה תוקן שיתוף מבואות כלפי טלטול החפצים מהחצרות המשותפות למבוי. ישנו צורך שכל בעלי הרשויות ישתתפו בעירוב החצרות ובשיתוף המבואות, ואפילו אם דייר אחד שיש לו חלק ברשות משותפת לא השתתף בעירוב ובשיתוף - הוא מונע מתקנות אלו לחול, וטלטול החפצים עדיין אסור.
התקנה
מעיקר ההלכה, בעלות גוי ברשות משותפת אינה פוגמת בעירוב החצרות ובשיתוף המבואות, ודי בכך שכל השותפים היהודיים ישתתפו יחדיו. הסיבה היא מפני שדירתו של גוי אינה נחשבת לדירה כלפי דירת יהודי, לעניין זה של עירוב חצרות ושיתוף מבואות[1]. אולם מאוחר יותר נקבע כי גוי שיש לו בעלות ברשות משותפת פוגם בשותפות, ומאידף גיסא הוא אינו יכול להשתתף בהם ולא לבטל רשותו. הפתרון היחידי על מנת להתיר את טלטול החפצים במקרה כזה הוא שכירות של חלק הגוי ברשות המשותפת, על ידי אחד הדיירים היהודיים.
אין תועלת אם גוי יכריז על ביטול רשותו, ורק שכירות מועלת. נחלקו שני התלמודים בטעם הדבר: לפי דעת התלמוד ירושלמי[2] הטעם הוא היות שחוששים שיחזור בו מביטולו, ורק שכירת רשות מועילה, הואיל ואינו יכול לחזור בו מהשכירות לאחר שקיבל תשלום בעבורה.[3] (אולם ישנם דעות כי גוי יכול לחזור בו גם משכירת רשות[4]). אך לפי דעת התלמוד בבלי הסיבה היא מכיוון שאנו רוצים להקשות על היהודי כדי שיצא מהדירה שבשכנות לגוי כדי שלא ילמד ממעשיו, ולכן תיקנו חז"ל שיצטרך דווקא לשכור, שעל ידי כך שהגוי לא ירצה להשכיר יעבור היהודי לגור במקום אחר, בגלל חוסר הנוחות[5], או מכיוון שיקשה בעיניו לשלם מחדש בכל שבוע לגוי[6].
כן אין תועלת אם הגוי יתן את חלקו בחצר במתנה, היות שחכמים תיקנו שדווקא שכירת רשות תועיל במקרה זה.[7]
איסור זה של טלטול חפצים ברשות משותפת שבה יש בעלות לגוי ללא שכירת רשותו היא אחת מההלכות שנקבעו על מנת להרחיק בין יהודים לגויים, ומטרתה להשפיע על יהודים הגרים בסמיכות עם גויים להעביר את מקום מגוריהם למקום מגורים בו גרים רק יהודים, על מנת למנוע היטמעות והתבוללות.
איסור זה של טלטול בחצר שבה גר גוי ללא שכירת רשות הוא רק במקרה ובו ישנם לפחות שני דיירים יהודים בחצר, ולא במקרה של דייר יהודי אחד הגר עם דייר או דיירים גויים. סיבת דין זה היא כיוון שמציאות כזאת של יהודי הגר בגפו בחצר עם גויים הייתה בעבר מציאות לא מצויה, בשל חשש היהודי שהגוי ישדוד או ירצח אותו, וחכמים לא אסרו את הטלטול במציאות לא שכיחה כדוגמת זאת.[8]
הקושי שבשכירת רשות
אף שניתן להתיר את הטלטול באמצעות שכירת רשות מגוי, קיים קושי בשכירת רשות, היות שהגוי אינו מבין את פשר הצורך בדבר, והוא יכול לחשוש שהיהודי עושה כשפים כנגדו, (בשל חוסר ההגיון לכאורה בהתעקשות דווקא על שכירות בסכום סמלי ולא על מתנה[7]) ולכן הוא עשוי להימנע מהשכרת רשות ליהודי, דבר שיגרום ליהודי לעבור לגור בחצר שבה כל הדיירים יהודים. סיבה אחרת לקושי בשכירת רשות היא הטירדה שבשכירת רשות הגוי שבת אחר שבת, אף בסכום סמלי[9] (לפי השיטות שלא ניתן לשכור פעם אחת לשבתות הרבה).
שכירת הרשות
שכירת הרשות מגוי אינה שכירות רגילה עם תוקף ממוני, וכל משמעותה הוא רק כלפי דיני עירובי חצירות, ולכן מספיק שתעשה בעל פה ואין צורך לשכירה בכתב. אין צורך לפרט שמטרת השכירה היא כדי להתיר את הטלטול בחצר, ודי בשכירה במחיר של פחות משווה פרוטה, וכן מותר לשכור רשות אף בשבת, שבה אסור מדרבנן לקנות ולמכור.[10]
נחלקו הראשונים האם ניתן לשכור את רשות הגוי לשבתות הרבה, ואין צורך בשכירה מחודשת בכל שבת ושבת. במקרה של שכירה שנעשית לפרק זמן ארוך, גם אם בינתיים השכיר הגוי את דירתו לאחר או שמת הדייר המקורי - השכירות מהדייר הראשון עדיין בתוקפה.[10][4] יש שכתבו שאין צריך לשכור את כל רשות החצר, ובשכירות של חלק קטן מותר לטלטל[11].
השכירות צריכה להיות מרצונו של הגוי, ולא בכפייה.[12]
נחלקו רב חסדא ורב ששת האם יש צורך בשכירות אמיתית משפטית, כך שהיהודי השוכר יתנה עם הגוי שהוא יכול להשתמש בדירת הגוי ולהכניס לשם את חפציו, ומטרת תקנת השכירות היא לגרום שהיהודי ירצה לשכור מהגוי והוא לא ירצה להשכיר לו (כי יחשוש שהיהודי זומם להחזיק בקרקע ולגזול אותה ממנו) או שמא מדובר ב"שכירות רעועה", שכירות חלשה יותר. ההלכה נפסקת כרב ששת[13]. למרות זאת, טעם התקנה - שהוא להקשות על היהודי - בכך שהוא יאלץ לשכור מהגוי והגוי לא יסכים לשכור לו - קיים גם כאן, כי הגוי יחשוש שמא היהודי שוכר ממנו את הקרקע כדי לכשף אותו. רבינו יהונתן מסביר את ההגיון בכך, כי ההלכה היא שלא די בכך שהגוי יתן את הקרקע במתנה ליהודי אלא יש צורך שישכור ממנו דווקא, ודבר זה עלול להעלות את חשדו של הגוי שיתפלא מדוע היהודי מעדיף לשלם לו דווקא ואינו מסכים לקבל בחינם, ומכך יסיק הגוי כי מדובר בניסיון להעלות עליו - על הגוי - כישוף.
שכירה מאשתו או מעובדיו
חכמים הקלו בשכירת רשות, וניתן לשכור את רשות הגוי גם מאשתו, אף שבעלה אינו מעוניין להשכיר ומוחה בה, או משאר בני משפחתו, או מאחד מעובדיו ('שכירו או לקיטו') ששכר לפרק זמן מסוים, כגון לקציר, ואפילו משכיר של שכירו של הגוי.[14] השכיר יכול להשכיר את רשותו של הגוי לכל משך הזמן שבו הוא מושכר אצלו, ולא לאחר מכן.[15]
במקרה והגוי אינו מוכן כלל להשכיר רשות, ניתן שאחד מבני החצר יבקש מהגוי רשות להניח חפציו בשטח השייך לגוי בחצר, ועל ידי ההשאלה הוא נחשב כשכירו ולקיטו של הגוי, אולם יש צורך שתהיה לו רשות להניח חפצים בכל רשותו של הגוי, ולא רק במקום מסוים. ישנה מחלוקת אם במקרה זה די בכך שהרשות מושאלת ליהודי שמשתתף בעירוב החצרות, או שעדיין יש צורך בשכירת הרשות מהיהודי.[16]
ניתן גם לשכור מבעל 'תפיסת יד' ברשותו של הגוי, היינו מי שיש לו רשות להניח חפצים בכל מקום ברשותו של הגוי, אף שביכולת הגוי לסלקו, היות שגם הוא נחשב כשכירו ולקיטו.[17]
לדין זה משמעות רבה בחוץ לארץ, כאשר מערבים שטחים שבהם גרים יהודים וגויים, ניתן לשכור את הרשות של הגויים מהשלטון בעיר על ידי יהודי המשמש בתפקיד כל שהו במינהל הציבורי בעיר.
מקרים שונים
במקרה וגוי גר בחצר פנימית שהיציאה היחידה ממנה היא לחצר חיצונית, זכות המעבר שיש לגוי בחצר החיצונית ('דריסת הרגל') הופכת אותו לכאחד מדיירי החצר החיצונה, ויש צורך בשכירת רשותו (בדומה לעקרון 'רגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה'). אולם אם לגוי בחצר הפנימית פתח חיצוני נפרד מחצרו - אין הוא נחשב כבעל דריסת רגל בחצר החיצונה, ואינו אוסר.[19]
במקרה וישראל השכיר דירה לגוי, רואים זאת כאילו השכיר לו דירה תוך התניה על הבעלות לגבי שבת, על מנת שיהיה מותר לטלטל חפצים בשבת בחצר ללא צורך בשכירת רשותו, ולכן אין צורך בשכירת רשות במקרה כזה.[20]
גוי שדר בחצר ואינו נמצא זמנית בשבת - אינו אוסר את הטלטול בחצר ואין צורך לשכור את רשותו.[21]
גוי שנכנס ללא רשות לבית אינו נחשב לדייר ואינו אוסר את הטלטול בחצר, אולם אם יש לו רשות להיכנס, כגון חיילים שנכנסים ברשות השלטון ויושבים בבתים באופן קבוע - אוסרים את הטלטול בחצר עד שישכרו את רשותם.[22]
במקרה של שיתוף מבואות במבוי שאחד הפתחים שלו הפתוחים אליו הוא פתח של גוי, אם לגוי יש גם פתח נפרד חיצוני לעצמו למקום אחר, אנו תולים שהפתח השני הוא פתחו העיקרי של הגוי, היות שהוא מעדיף פתח נפרד ופרטי לעצמו, ולכן הגוי אינו מונע את תיקון שיתוף המבואות והטלטול במבוי בגלל פתחו הראשון הפתוח למבוי. דין זה הוא גם במקרה והפתח השני הוא פתח קטן הפתוח לשטח פתוח, (ובלבד שהשטח הפתוח יהיה משמעותי) וגם אם רואים שעיקר שימושו של הגוי הוא בפתח הראשון הפתוח למבוי.[23] דין זה נכון גם לישראל שלא השתתף בשיתוך המבואות, אם יש לו פתח נפרד - אין הוא מונע משיתוף המבואות לחול.[24]
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: דיני שכירת רשות בערוך השולחן |
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ב עמוד א'.
- ^ ירושלמי ערובין פרק ו הלכה ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף ד
- ^ 4.0 4.1 ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף יד
- ^ רבינו יהונתן על הרי"ף, ורש"י בדף ס"ב ע"א ד"ה ועכו"ם לא מוגר
- ^ הכסף משנה מציין לרש"י שם ד"ה אלא דכולי עלמא, הגהות אשר"י בשם האור זרוע שם
- ^ 7.0 7.1 ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף ג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף ב
- ^ 10.0 10.1 ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף יג
- ^ חזון אי"ש אורח חיים סימן פב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף יט
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ב', הלכה י"ב, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שפ"ב, סעיף ד'
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כב
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כה
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כג
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כח
- ^ מובא בית יוסף, אורח חיים, סימן שפ"ב.
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף ו, לדעת המרדכי[18], אם יש חלון בין החצירות, ויש השתמשות דרך החלון צריך לשכור את רשות הגוי, כדי להתיר טלטול.
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף כ
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפג סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפד סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפט סעיף א
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שפט סעיף ב
