חיישינן למיעוטא
| משנה | מסכת נידה, פרק ט', משנה א' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת יבמות, דף קי"ט עמוד ב' מסכת קידושין, דף פ' מסכת נידה, דף נ"ט עמוד ב' |
חיישינן למיעוטא הוא כלל המזוהה עם רבי מאיר[1], ולפיו ההכרעה שמעניקה התורה לרוב על פי הכלל אחרי רבים להטות, אינה מבטלת לחלוטין את כוח המיעוט כנגד הרוב, אלא שחשיבותו פחותה מזה של הרוב, ולכן ניתן לצרף לחשיבותו של המיעוט סיבה נוספת הקיימת מנימוק צדדי, דבר העלול להשוות את מעמדו של המיעוט לרוב, או אפילו לגבור עליו.
הכלל
רוב מתעברות ויולדות
מקרה שבו כוחו של המיעוט מתחרה עם כוחו של הרוב ביחס שווה, הוא מקרה של אדם הנשוי לשני נשים, שיצא עם אשתו השנייה מחוץ למדינתו, ומת ללא שנדע אם הוליד ממנה בנים, דבר העלול להשליך על מצבו של אשתו הראשונה, שבמידה ובעלה מת ללא בנים, היא זקוקה ליבום. לפי הכלל "רוב מתעברות ויולדות" יש להניח שהוא הוליד ממנה בנים, מצד שני לפי חזקה דמעיקרא יש להעמיד את אשתו הראשונה בחזקת זקוקה ליבום, כפי שהיתה לפני התעוררות הספק לפנינו אם בעלה הוליד בנים נוספים. במקרה כזה קובע רבי מאיר שמצרפים את החזקה למיעוט הנשים שאינן מתעברות ויולדות, והאשה זקוקה ליבום מחשש שמא בעלה לא הוליד עוד ילדים, לעומת דעתם של שאר החכמים שהיא פטורה מיבום כי "רוב מתעברות ויולדות"[2].
רוב תינוקות מטפחים
לפעמים סובר רבי מאיר שהמיעוט מתגבר על הרוב. כך למשל דין מאכל שנמצא בבית שיש בו שרצים וצפרדעים המטמאים את הנוגע בהם, ובבית נמצא ילד, ומכיון שהכלל הוא ש"רוב תינוקות מטפחים" (לפי רש"י: בוודאי שהילד נגע בעיסה, וכנראה שהינו טמא - כי רוב הילדים אינם מקפידים על נקיון ידיהם והם ממשמשים באשפה, ולפי התוספות[3] - הספק הוא אם הילד נגע בעיסה או שאחר נתן לו ממנה, והכלל רוב תינוקות מטפחים הוא שהילד ממשמש בעיסה ובכל מה שנמצא לידו), סוברים חכמים שהמאכל טמא. לעומת זאת סובר רבי מאיר, שמכיון שלמאכל יש חזקת טהרה, יש לצרף אותו לסברא שאולי התינוק נמנה על מיעוט התינוקות שאינם מטפחים באשפה, ולטהר את המאכל[4]. במקרה כזה יש למיעוט עם החזקה כוח אף יותר חזק מהרוב, מכיון שה"רוב תינוקות מטפחים" הינו "רוב חלש", שאינו סברה מבוססת על עובדות מטבע העולם (כמו רוב מתעברות ויולדות) ואין לו בסיס איתן[5].
רוב דמים מן המקור
במשנה[6] דנים התנאים בדינה של אשה שהשתינה בעמידה ונמצא דם ממקור בלתי מזוהה באסלה. העובדה שהאשה עמדה, גורמת לנו ספק אם הדם הוא דם נדה, מכיון שהשתן לא יצא בדרך הרגילה - כשהאשה בישיבה, הוא אינו יכול לזרום בחופשיות, ולעיתים נדירות הדבר גורם לכך שהשתן חוזר ונאצר לשניות בודדות בצוואר הרחם ואז הוא מביא עימו דם הגורם לאשה להיות נידה[7]. במקרה כזה רבי מאיר משתמש בכלל "חיישינן למיעוטא", ואוסר את כל הנשים שאירע להם מקרה של מציאת דם בשתן, אם ההשתנה הייתה בעמידה למרות שהמצב של חזרת שתן לצוואר הרחם הינו נדיר.
במקרה זה, רבי מאיר אינו מעניק למיעוט רק מעמד שווה לרוב, אלא מעדיף את ההשערה שמבסס המיעוט - על פני הרוב, וזאת מכיון שלמיעוט עומד רוב המעדיף את עמדתו - שהדם אכן מן המקור, והוא הדין "רוב דמים מן המקור"[8].
עקרון השיטה
עקרון השיטה גורס כי גם למיעוט ישנה השפעה על הכלל, ולמרות שהרוב גדול יותר במספרו, לפעמים המיעוט עצמו הינו בעל חשיבות מסיבה כל שהיא, וממילא הוא עלול להתחרות עם הרוב ואף להשפיע עליו, בדומה לכלל "סמוך מיעוטא לחזקה" לפיו כאשר יש למיעוט חזקה - ההכרעה היא כהמיעוט[9].
בהתאם לכך, הוא מחמיר בדיני ביטול ברוב, דבר שבמנין, כלומר, דבר שרגילים למכרו במספר של יחידות ולא במשקל או על פי נפח[10]. גם במקרים אחרים של ביטול ברוב מחמיר רבי מאיר, כמו בדין נותן טעם לפגם שאסור [11].
כמו כן הוא מחמיר בדין קבוצת אחיות שאחת מהם אסורה, והיא גורמת איסור גם לאחיותיה[12]: ”מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָהּ שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת”.
רבי מאיר גם מייחס חשיבות ל"חלק" מפעולה, בהתאם לשיטתו. בדומה לכך, סובר רבי מאיר כי כאשר שניים עושים הוצאה בשבת יחדיו, יש לכל אחד מהם חלק בפעולה כאילו עשה את כל הפעולה למרות שהתורה אומרת "בעשותה" שרק על מלאכה שלימה חייבים[13]. הוא סובר שרכוב על שור וחמור עובר על איסור כלאיים[14] למרות שרק חלק קטן מהליכתה של הבהמה קשורה לרכיבה[15]. כמו כן הוא סובר "בתולה אפילו מקצת בתולים משמע" [16], וכן ש"יום אחד בשנה חשוב שנה"[17].
באופן דומה נחלק רבי מאיר עם החכמים[18] בדין פיגול באחד משני חלקי קרבן מנחה, ולדעתו גם אחד מהם משפיע על דין המנחה: ”פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר”.
במקרים רבים משווה רבי מאיר דין אחד מהתורה לכל התורה כולה, הוא קובע כי "חשוד לדבר אחד הווי חשוד לכל התורה"[19], ופוסק ש"הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות"[20].והוא גם בעל האמרה הידועה "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"[21].
קישורים חיצוניים
- רבי ישעיה די טראני הזקן, חיישינן למיעוטא בספרו "שו"ת הרי"ד"
הערות שוליים
- ^ לעומת חכמים שמסכימים עם הכלל לחומרה בלבד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ט עמוד ב'.
- ^ ד"ה שדרכו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד א'.
- ^ תוספות שם ד"ה סמוך
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ט', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"ט עמוד ב'.
- ^ שו"ת דברי חיים יורה דעה סימן ס"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ז עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ג', משנה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ח' עמוד ב'.
- ^ תוספות רא"ש שם: דרכוב גופיה לא קני אלא משום דאזלא קצת מחמתיה מתוך שהוא יושב עליה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י' עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת מנחות, פרק ב', משנה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ח'.