תשלומים (הלכה)
התשלומים בהלכה הם חיובים של אדם לשלם לאדם אחר כסף בגלל נזק, הלוואה, או חיוב משפטי אחר. בהלכה ישנה מערכת שלימה של תשלומים, המשתנה בין דין לדין ובין נושא לנושא.
הנידון בערך הוא תשלום על חיוב ממוני, ויש להבדילו מחיוב של קנס, שמשמש כאמצעי ענישה או הרתעה. הקנס נקבע כעונש על מעשים שונים, כגון גניבה, הוצאת שם רע על אשתו ונזק של שור תם.
אמצעי התשלום
ההלכה קובעת כי תשלום עבור חוב, נזק, לקדש אישה או תשלום אחר המושת על האדם, לא חייב להעשות באמצעות כסף ממש, אלא ניתן לשלמו באמצעות כל דבר בעל ערך.
דין זה נלמד משני פסוקים: ”ישיב גאולתו מכסף מקנתו”[1] העוסק בעבד עברי, ו”כסף ישיב לבעליו”,[2] העוסק בדיני נזיקין. בתלמוד למדים מפסוקים אלה באמצעות מדרש: ”"ישיב", לרבות שווה כסף ככסף, ואפילו סובין.” כלומר, ניתן לשלם בכל דבר השווה כסף, גם דבר פחות ערך.[3] יש מהראשונים הסבורים כי אין צורך להסיק זאת מהמקרא, שכן זוהי סברה פשוטה שכאשר שני הצדדים מסכימים ניתן לשלם גם בחפצי ערך ולא רק בכסף ממש.[4]
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מסבירים במסכת בבא קמא, כי כללים אלו שנאמרו גם בדיני מזיק וניזק, אינם סותרים את הפסוק האומר כי יש לשלם ממיטב - "מיטב שדהו ישלם", שכל דבר שניתן למכור נחשב כ"מיטב" - תשלום הוגן ויפה - שכן ניתן למכרו ולקבל כסף תמורתו. עם זאת, כאשר אדם רוצה לשלם בקרקע, חלות עליו הגבלות משפטיות מאיזה קרקע עליו לשלם.[5]
עידית בינונית וזיבורית
התלמוד מונה שלושה סוגי קרקע: עידית - קרקע מעולה ומשובחת, רוב האנשים חפצים להשקיע בזריעה בקרקע כזו, ולא בקרקע מסוג ירוד, גם אם שטחה גדול בהרבה, ושוויה הכספי שווה לזו של העידית. זיבורית קרקע מסוג שאינו ראוי לזריעה משובחת, ופירותיה אינם מעולים. בינונית קרקע שאינה עידית ואינה זיבורית, אלא ממוצעת.
מזיק - צריך לשלם מעידית. רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו, באופן שגם למזיק וגם לניזק קרקעות, האם המדד לעידית וזיבורית היא לפי היחס שבין הקרקעות השונות של המזיק, או לפי היחס שבין קרקעותיו של הניזק. לפי רבי עקיבא התשלום מתבצע על פי היחס שבין קרקעותיו של המזיק, ודין זה נלמד מהפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", כלומר דין ה"מיטב" - העידית, הוא לפי המדד של ה"ישלם", המזיק המשלם את הנזק. לפי רבי ישמעאל התשלום הוא לפי היחס שבין קרקעותיו של הניזק, ולכן אם למשל הייתה הקרקע העידית של הניזק שווה רק כקרקע הזיבורית של המזיק, ישלם המזיק מהזיבורית שלו, שהיא כשווי העידית של הניזק. הוכחתו של רבי ישמעאל, היא מגזירה שווה, שכן בפסוק שבו נכתב חיוב התשלומים[6], כתוב "וכי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה וביער בשדה אחר", ובסיום הפסוק כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ומכאן שהמדד לעידית בשדה האמור בתשלומים, הוא כמו השדה האמור בראש הפסוק, שמדבר בשדהו של הניזק. מדרבנן מודה רבי ישמעאל שצריך לשלם מהעידית של המזיק (כהרתעה פסיכולוגית מפני מזיקים פוטנציאליים).
בעל חוב - התשלומים המתבצעים מלווה למלווה על הלוואה, הם בקרקע בינונית, כלומר לא עידית ולא זיבורית. לפי הסברו של עולא[7] מהתורה התשלומים יכולים להיות גם בזיבורית, דבר זה נלמד מהפסוק האומר כי אסור למלווה להיכנס לביתו של הלווה, אלא הלווה עצמו הוא זה שיוציא למלווה את החפץ שירצה למסור על פי בחירתו של הלווה, ואפילו זיבורית. חכמים תקנו, שהתשלום יהיה מבינונית, כדי שלא לגרום לכך, שהמלוים ימנעו מלהלוות מכספם לאנשים הזקוקים לכך, תוך חישוב שיקבלו קרקע זיבורית וגרועה.
כתובה כתובה נגבית מזיבורית, ולפי רבי מאיר מבינונית[8]
מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה
במקרה של נזק שנגרם על ידי אחד מארבעה אבות נזיקין, התורה קובעת כי על בעליה של הבהמה הניזוקת לטפל בנבילה, ועל המזיק לשלם לו רק את ההפרש שבין שווי הבהמה לאחר מותה לבין שוויה בעודה חיה.[9]
חכמי המשנה נחלקו מי הוא זה שצריך לטרוח במשא הנבילה מהבור בו נפלה, או המקום ששם היא מתה למקום המכירה, לפי תנא קמא פטור המזיק מלעשות זאת, ולפי אבא שאול ואחרים על המזיק לעשות זאת. האחרונים מסבירים, שלשיטתם הסברא היא שהרי גם נזק זה, שהבהמה נמצאת במקום ששם היא נמצאת, נחשב לחלק מהנזק.[10] אמר ר' אמי דאמר קרא מכה נפש בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה חזקיה אמר מהכא והמת יהיה לו לניזק.
התשלומים בארבעה אבות נזיקין
לדין זה שלושה פסוקים: רב אמי מוכיח זאת מפסוק[11]. הנסוב אודות אדם שהרג בהמה - ”ומכה בהמה ישלמנה”, שמכאן יש לדרוש כי המילה "ישלמנה" באה לרמוז על "ישלימנה", מלשון השלמה, כלומר עליו להשלים את ההפרש הכספי של הבהמה בחייה, למחיר הנבילה. לפי הסברו של רב כהנא, ההוכחה לדין זה הוא מהפסוק[12] ”אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם”, ומכאן יש לדרוש שרק "עד טרפה" ישלם, אבל את דמי הטרפה עצמה לא ישלם. לפי דרשתו של חזקיה, יש ללמוד דין זה מפסוק אחר[13] המתייחס לשומר שפשע בשמירתו והבהמה ניזוקה ועליו לשלם ”והמת יהיה לו”, כלומר הנבילה תהיה לבעלים, ועל השומר לשלם רק את סכום ההיזק.
הגמרא מבארת כי דין זה, שהבעלים מטפלים בנבילה, נשלש שלוש פעמים, הן בשומר שיש להקל עליו מכיוון שלא הוא גרם לנזק לבהמה וחיובו בא רק מחמת פשיעתו ואי שמירתו, גם במי שהרג בהמה - למרות שמדובר בהיזק שאינו מצוי כך שאין סיבה להחמיר בעונש כדי ליצור הרתעה, והן בשור שנגח שור, למרות שבעל השור המזיק לא משלם בעבור נזק שהוא גרם, אלא רק בעבור נזק שממונו גרם.
החידוש שבדין
דין זה, שנלמד משלושה פסוקים שונים, מעלה תהיות, שכן גם אם המזיק חייב היה לשלם כסף בעבור כל הבהמה שמתה ולא רק על ההפרש, גם אז יכול היה לשלם עבור ההיזק בגוף הנבילה, ועל פי הכלל של "ישיב - לרבות סובין" האומר כי ניתן לשלם בכל חפץ שניתן למוכרו. ומכך מגיעה הגמרא למסקנה, שחידוש התורה הוא בכך, שפחת הנבילה שהוא הירידה בשווי הנבילה החל משעת המיתה עד שעת התשלומים, נזק זה הוא על חשבונו של הניזק, ואין המזיק חייב לישא בתוצאות.
לפי רבי חיים מבריסק, בכך טמון חידוש של התורה, שכן מסברא על המזיק היה לשלם נזק זה, שכן גם נזק זה, הירידה בשווי הנבילה החל משעת הנזק עד שעת התשלומים, גם הוא נגרם מכוח המזיק, שהרי לולי מיתת הבהמה, שוויה לא היה יורד כלל. רבי חיים סולובייצ'יק מסתפק מה הפתרון לסברא זו, ואיזה דין מחדשת התורה המשנה את שיטת התשלומים, האם למעשה בחידוש זה של התורה נלמד אכן שעלינו לייחס את שעת התשלומים לשעת המיתה וממילא כל נזק שיגרם אחר כך יתייחס לניזק, אלא שהתורה מחדשת שהנזק שנגרם אחרי המיתה אינו מתייחס למזיק, ולא כמו הסברא העולה בהשקפה ראשונה.[14]
תשלומים בגנב וגזלן ושואל
בשונה מדיני התשלומים במזיק וניזק, שני דינים אלו, לא נאמרו בגנב וגזלן. הן אפשרות התשלומים באמצעות "סובין" הנלמד מהפסוק "ישיב", והן הדין האומר כי "בעלים מטפלים בנבילה". התוספות מסביר, כי בגזלן נאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל", ומכאן נלמד כי עליו לשלם כעין שגזל, כלומר עליו לשלם את הבהמה עצמה כעין שנגזלה[15], או את שוויה הכספי כעין שנגזלה, ומכאן שאין לו לשלם סובין. גם הדין של "בעלים מטפלים בנבילה" לא נאמר בו, שכן דין זה נאמר רק במזיק שאין בהמה נקנית לו בשעת ההיזק, ומכיוון שהיא עדיין שווה לניזק, דין הוא שהוא ישא בהיזק שנגרם לה לאחר מכן, אך בגזלן יש דין האומר שמיד כאשר הוא גזל אותה הוא קנה אותה בקנייני גזילה[16], ולכן אין בהמה נחשבת כברשותו של הניזק, ולא הוא זה אשר צריך לישא בנזקיה.
הגמרא מסתפקת בדיון האם דינו של שואל הוא כמו גנב וגזלן, שכן במידה מסוימת ניתן לדמותו לגנב וגזלן, כי מכיוון שהוא חייב באונסין, הדבר מחשיב את החפץ לחפץ שלו במידה מסוימת, שכן כל האחריות על החפץ ונזקיו מוטלת עליו, או שמא דינו כמזיק, שיכול לשלם בחפץ עצמו, והבעלים מטפלים בנבילה.
החובל בחבירו
ערך מורחב – תשלומי חובל
התורה שבעל פה מסכמת את כל התשלומים שחייב לשלם אדם שחבל בחבירו. למעשה ישנם חמישה סוגי תשלומים שונים המתייחסים לחמישה היבטים של הנזק. חמשת התשלומים הם: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת[17].
נזק הוא הפחתת הערך של האדם, שכאשר נפגע הוא שווה פחות. ערך זה נמדד ונישום לפי הערך הפוטנציאלי של האדם להמכר לעבד לפני הנזק ולאחריו. השמאי מעריך כמה היה מחירו לפני כן וכמה הוא עכשיו. צער הוא הסבל שהאדם עבר כאשר קיבל את המכה. ערך זה נישום לפי המחיר שאדם מוכן לקבל אם יעשו לו צער שכזה במצב שבו אין נזק והפחתת שווי.
ריפוי הוא התשלום של הניזק לצורך תהליך הריפוי מהמכה. שבת, פירושו הזמן שהתבטל מעבודתו בגלל המכה ותהליך הריפוי. ובושת כמשמעו, שהאדם מתבייש כאשר חובלים בו. ערך זה נישום בהתאם לכבודו של האדם הניזק, כבודו של המזיק ועוד פרמטרים.
קישורים חיצוניים
- הערך "עידית", באתר ויקישיבה
- הערך "תשלומין", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- הרב זלמן נחמיה גולדברג, שווה כסף, אתר ישיבת בית אל
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק נ"א
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ז' עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ח' עמוד א'.
- ^ ר"ן, דף א (מדפי הרי"ף), בפסקה באיסר האיטלקי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ז' עמוד א'
- ^ שמות כב, ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ח' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ט עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י' עמוד ב'
- ^ רבי חיים מבריסק, חידושי הגר"ח על הש"ס, מסכת בבא קמא
- ^ ויקרא כד, יח
- ^ שמות כב, יב
- ^ שמות כא, לד
- ^ חידושי הגר"ח על התלמוד, מסכת בבא קמא סימן יט, עמ' צא
- ^ אם היא השתנתה בין שעת הגזילה לשעת התשלומים, אין חיוב לשלם את הבהמה עצמה, אלא יכול להסתפק בתשלום שוויה הכספי, ואם היא נפחתה עליו לשלם את ההפרש.
- ^ קניינים אלו מחשיבים את הגזלן, כאילו קנה את הגזילה בשעת הגזילה, ומכאן שעליו להחזיר את שוויה באותה שעה ולא פחות.
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה א'
30496510תשלומים (משפט עברי)