חזקת ממון

חזקת ממון הוא כלל במשפט העברי המעניק עדיפות לצד המחזיק בזמן הווה בנכס או ברכוש, כאשר מתגלע ספק בקשר לבעלות על הדבר בין שני צדדים. הכלל מורכב מדין החזקה, בנוסף לדין המוציא מחברו עליו הראיה, לעיתים משמש האחיזה בחפץ מסוים ראיה על הבעלות כמו חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו.

מהות הכלל

הכלל "חזקת ממון", מקביל לכלל המוציא מחבירו עליו הראיה המשמש גם הוא כעזר משפטי לאדם שרוצים להוציא ממנו ממון במשפט.

אם כי, הדין "חזקת ממון", חזק יותר מהכלל המוציא מחברו עליו הראיה. לעומת דין המע"ה המורכב על הסברא "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" והיא סברא פשוטה, שברור שזה שרוצה להוציא מחברו כסף, הוא צריך להביא ראיה, למרות שהמצב עצמו הוא ספק במציאות - וממילא אינה יכולה להלחם עם חזקת הגוף, מכיוון שזו האחרונה מכריעה את הספק ואומרת שאין כאן ספק - חזקת ממון היא חזקה רגילה ככל החזקות, היא נלחמת עם חזקת הגוף, בסברא אחרת האומרת שמה לך לומר "אל תוציא גוף מחזקתו" ההפך, "אל תוציא ממון מחזקתו".

מסיבה זו, המושג המוציא מחבירו עליו הראיה, הנפוץ יותר בתלמוד, אינו מוזכר כאשר מדובר במקום שכנגד המוחזק קיימת חזקה, שלפי הכללים כוחה המשפטי אלים יותר מהכלל הפשוט "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" שמשמעותו היא עדיפות למי שמחזיק בממון ואמירת "לך וטרח" למי שרוצה להביא ראיה, שהרי כדי להעדיף את כוחו של המוציא מהמוחזק, די בחזקה. כך למשל במסכת כתובות (עו, ב) מזכיר התלמוד את "חזקת ממון" מול חזקת הגוף, ובמסכת קידושין (עט, ב) מוזכר "העמד ממון על חזקתו" מול חזקת הגוף.

ההשפעה המעשית של הכלל

כאשר אדם תובע מחברו ממון, מלבד הכלל "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" האומר כי מהסברא אין לאדם להוציא מחברו כסף ללא ראיה ברורה, ישנו כלל נוסף המסתעף מדין החזקה הידוע, ואומר כי מכיוון שהנתבע הוא המוחזק בממון שרוצים להוציא ממנו, לא ניתן להוציא ממנו ללא ראיה ברורה. דין זה מבוסס על דין החזקה הידוע האומר "אל תוציא דבר מחזקתו", כלומר כל עוד לא ידוע אחרת, יש לנהוג כמו במצב הקודם והוודאי.

בעוד שהכלל "דכאיב ליה כאיבא" לעצמו אינו תקף נגד חזקת הגוף, אז הכלל השני הנקרא "חזקת ממון" תקף נגד חזקת הגוף, זאת לפי דעתו של התנא רבי יהושע בן חנניה בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ו עמוד ב'. לעומת זאת רבן גמליאל דיבנה חלוק עליו וסבור כי גם במקרה כזה תגבר חזקת הגוף ותכריע את הספק, וכך נפסק להלכה.

המקור בתלמוד

מקרה כזה נידון במסכת כתובות, כאשר אדם קידש אשה, ולאחר נישואיה התגלו בגופה מומים, שברור כי לא הייתה מגיעה עובדה זו לידיעתו של הבעל לא היה מקדשה, אלא שלא ידוע אם המומים היו קיימים כבר בשעת הקידושין וממילא הקידושין היו בטעות, או שמא נולדו בגופה לאחר הקידושין. במקרה כזה קובע רבן גמליאל (במשנה), כי על פי הכלל של חזקת הגוף, כל עוד לא ידוע אחרת יש לומר כי כשם שנולדה בלא מומים, כך הייתה בשעת הקידושין ללא מומים, ורק לאחר מכן הם נולדו. לעומת זאת, רבי יהושע סבור כי כל עוד לא ידוע אחרת יש לנו לומר כי היא המומין היו בשעת הקידושין, שכן חזקת הממון של הבעל אומרת כי אין להוציא ממנו את דמי הכתובה הנדרשים ממנו ללא כל הוכחה חד משמעית, ולכן כל עוד לא הוכח שהמומין נולדו בגופה לאחר הקידושין, יש לנו לומר שהם כבר היו קיימים בעבר. את דבריו מסייג רבי יהושע בכך שהמומין לא ימצאו לראשונה ברשות הבעל, שכן במקרה כזה יש לומר כי כאן נמצאו וכאן היו, ובטל כוחה של חזקת הממון, ואז תכריע חזקת הגוף את הספק.

לפי שיטה זו של השיטה מקובצת המסבירה את הגמרא במסכת כתובות, נמצא כי בדין "חזקת ממון" יש גם את הדין "חזקה קמייתא", האומר כי מכיוון שהממון היה אצל המוחזק, יש לנו לדון כי גם עתה שלו הוא, עד שיתברר אחרת.

כך גם סבור היד רמ"ה, במסכת בבא בתרא:

דכל היכא דאיכא רובא וחזקה דמסייעי למוכר, כגון צמד ובקר דרובא לא קרו ליה לבקר צמד, ואיכא נמי חזקה דמסייעא ליה למוכר, דאוקימנא בחזקת מאריה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, לא אזלינן בתר דמים וחזקה, וכל היכא דאיכא רובא דמסייע ליה לבעל וליכא חזקה דמסייעא ליה, כגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן היכא דרובא לרדיא זביני, דאיכא למימר זיל בתר רובא והוה ליה מקח טעות, ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה ולאו מקח טעות, אזלינן בתר דמים כו' דלא אלימא חזקה למידחא רובא ודמים....

ושמעת מינה דרובא וחזקה, חזקה עדיפא, לאוקמי ממונא בחזקת מריה, ודווקא היכא דליכא דמים דמסייעא ליה לחד מנייהו כו'.

מקרה דומה: הַנוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת, מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֶךָ. וְהַלָּה אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקְחִי מֶקַח טָעוּת, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ. המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע היא במקרה שקיים ספק מתי האשה איבדה את בתוליה, כשההסכמה היא שמדובר באונס, אלא שהבעל טוען שהיה זה לפני הקידושין וממילא הקידושים הם מקח טעות ואינו חייב לשלם לה כתובה, ואילו האשה טוענת שהאונס אירע לאחר הקידושים. רבי אליעזר מצדיק את טענת האשה שלה חזקת הגוף, ורבי יהושע מצדיק את האשה שלה חזקת ממון.

חזקת מרא קמא בחזקת ממון

לפי הגדרת הר"ן, הרמב"ן המהרש"א והמהר"ם שיף חזקה זו שווה למעשה לחזקת מרא קמא, ולפי שיטתם כאשר אדם נתבע ממון מחבירו, יש לנתבע חזקת מרא קמא. לעומת זאת סבור החתם סופר, כי אין לנתבע כל חזקה שבעולם מלבד הדין "תפוס", האומר ש"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא".

הר"ן והרמב"ן משוים זאת לחזקת איסורים, ואומרים שכשם שבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקתייהו - באיסורים, כך גם בחזקת ממון אין מוקמינן אחזקת מרא קמא. ובקונטרס הספיקות מוכיח כי לכאורה מכאן מוכח שמדובר בחזקה קמייתא, כמו חזקה קמייתא דאיסורים.

חזקות דומות

חזקת מרא קמא

חזקה נוספת במשפט העברי, היא הבעלות הראשונית על החפץ. דוגמה כזו היא במקרה שאדם החליף עם חברו שתי בהמות, אך לאחר המכירה התברר כי אחת מהבהמות אינה בחיים, ולא ידוע אם היא מתה כבר לפני ההחלפה וממילא ההחלפה הייתה בטעות, או שהיא מתה לאחריה, במקרה כזה כל עוד לא יתברר הספק, בעל הבהמה החיה הוא זה שיקבל לרשותו את הבהמה החיה, ועל בעל הבהמה המתה להביא ראיה שבהמתו הייתה בחיים בשעת ההחלפה.

חזקה זו היא מהחזקות החשובות ביותר במשפט העברי והיא מכריעה את חזקה דמעיקרא ולפי שיטת המהרש"ל אף את "חזקת ממון" הרגילה. לעומת זאת, המהרש"א וכן משמע בתוספות משמע ש"חזקת ממון" אלימה יותר מחזקת מרא קמא, כלומר כאשר אדם מוחזק בחפץ, לא תכריע חזקת מרא קמא.

בדיני קרקעות, חזקת מרא קמא עדיפה על פני כל חזקה אחרת. בשונה מחזקת מטלטלין, שם הדין הוא "חזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו" הרי בקרקע לא ניתן לתופסה ולכן תמיד העדיפות תהיה למוחזק הראשון הידוע לנו. אמנם, במקרה שהמחזיק הנוכחי בקרקע החזיק שלוש שנים, גוברת חזקה זו על חזקת מרא קמא.

תפיסת רכוש כראיה

ערך מורחב – חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו

אחד מהאופנים בהם החזקה מהווה עדיפות במקרה של ספק, הוא כאשר הספק הוא על חפץ מסוים, במקרה כזה מהווה אחיזתו של התופס בממון ראיה כי הממון הוא שלו, מכיוון שאדם שאינו מוחזק לגנב אין עלינו לחשוד אותו שגנב את החפץ, ומן הסתם החפץ הגיע לידו בהיתר, כל זמן שלא הוברר אחרת. כלל זה תקף רק בחפץ שאין כל הסתברות הגיונית אחרת להגעת החפץ לידו, אך חפץ שהדרך היא להשאיל אותו או להשכיר אותו, אין החזקתו מורה על בעלות, ולכן חפץ כזה אינו מקנה עדיפות למי שזה בחזקתו. גם בהמות וחיות שדרכן להסתובב בעיר בחופשיות ונכנסות מעצמן למקומות שאינן שלהם, החזקתן אינו מהוה הוכחה כי החפץ הוא של המחזיק, ולכן אין לו כל עדיפות.

תפיסת רכוש כעדיפות משפטית

ערך מורחב – המוציא מחבירו עליו הראיה

כלל זה תקף כאשר הספק קיים על בעלות החפץ עצמו, ולא כאשר הדיון הוא על נושא צדדי, שכן אז אין החזקת החפץ מהווה כל ראיה. מקרה כזה נידון בגמרא, במי שמכר את שפחתו ובמהלך המכירה ילדה השפחה, ולא ידוע אם השפחה ילדה עוד ברשותו ובבעלותו של המוכר והוולד שייך למוכר, או שהלידה התרחשה כבר לאחר המכירה כאשר היא כבר הייתה בבעלות הקונה, והוולד שייך לקונה. במקרה כזה, מי שמחזיק בוולד שעליו הספק, הוא זה שיזכה בו.

כלל זה מוסבר בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו עמוד ב' בסברא ידועה "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (תרגום: מי שסובל מכאב הולך לבית רפואה), כלל המוסבר על ידי רבינו יהונתן במשל לאדם שנכנס לרופא כדי להתרפא ללא כל הוכחה מצידו שהוא חולה. כך גם, אין לאדם לתבוע בבית המשפט שיפצו אותו, אם כלל לא ברור שהוא צודק, ולכן אדם המחזיק בחפץ לא ניתן להוציא ממנו את החפץ בבית הדין ללא ראיה ברורה.

ראו גם

• טענת קים לי
• תפיסה (משפט עברי)
• אין הולכין בממון אחר הרוב