תפוס לשון ראשון

תפוס לשון ראשון
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת תמורה, פרק ה', משנה ד'
תלמוד בבלי	מסכת נזיר, דף ט' עמוד א' ; מסכת בבא מציעא, דף ק"ב ו-דף ק"י מסכת בבא בתרא, דף ק"ה  ; מסכת זבחים, דף כ"ט עמוד ב'-דף ל'

תפוס לשון ראשון הוא כלל השנוי במחלוקת, לפיו כאשר אדם אומר שני דברים סותרים, עלינו להעניק תוקף לאמירתו הראשונה. דעה זו היא דעתם של רבי מאיר ושל רבי יהודה, אך רבי יוסי חולק על כך והוא סובר כי "אף בגמר דבריו אדם נתפס", כלומר לאמירה השנייה יש משקל לא פחות מהראשונה.

במסכת בבא בתרא מובאת מחלוקת תנאים נוספת במקרה בו יש סתירה בין הלשון הראשון לאחרון, ושם פוסק בן ננס שהלשון האחרון הוא המכריע, וחכמים חולקים ואומרים שיש ספק איזה מהלשונות תופס. למסקנת הגמרא רב סובר להלכה כבן ננס ושמואל כחכמים.

בהלכות קדשים

מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי

במשנה מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי, באדם שהקדיש שתי בהמות, כל אחד לקרבן אחר, ולאחר מכן החליט להמיר את אחת הבהמות בבהמה שלישית, כך שהשלישית תקדש לקרבן במקומה. למעשה, פעולה כזאת אינה מועילה, אלא גורמת לכך שגם הבהמה המומרת וגם המקורית תהיינה קדושות בקדושתה של המקורית; השאלה מתעוררת כאשר האדם אמר כי הוא מקדיש את השלישית במקום הראשונה, ולאחר מכן חזר ואמר כי הוא מקדיש את השלישית במקום השנייה. ”"הרי זו תמורת עולה" ו"תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה; דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון מתחלה - הואיל ואי אפשר לקרות שתי שמות כאחת - דבריו קיימין; ואם משאמר: "הרי זו תמורת עולה", נמלך ואמר "הרי זו תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה”.

הגמרא מגדירה את שיטת רבי מאיר כ"תפוס לשון ראשון". האמוראים נחלקו במה נעוצה המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי; לפי אביי היא נעוצה בשאלה איך יש להעריך את כוונתו של אדם כאשר הוא אומר שני דברים סותרים בזה אחר זה - רבי מאיר סובר כי האדם מתכוון לאמירתו הראשונה, ועל כך חלק רבי יוסי. לפי רבא יש בדברי רבי מאיר קביעה עקרונית ולפיה לדיבור הראשון ישנו כוח חזק יותר, מפאת היותו קודם לדיבור שאחריו. החילוק בין שני השיטות בא לידי ביטוי אם המקדיש אומר בבירור שברצונו שיחולו על הקרבן שני הקדושות יחדיו - קדושת עולה וקדושת שלמים. לפי אביי המחלוקת היא פרשנית, ומכיון שכך חלים על הבהמה שני הקדושות אפילו לשיטת רבי מאיר, ולעומת זאת לפי רבא המחלוקת רעיונית, ולדבריו גם במקרה כזה סובר רבי מאיר שרק הדיבור הראשון שאמר יחול על הקרבן.

דעתו של רבי יוסי היא שאין שום עדיפות לדיבור הראשון על פני האחרון ולכן שניהם חלים כאחד כפי שהוא פוסק במקרה האמור. ובמקרה שניתן לפרש את הדיבור האחרון כהשלמה לדיבור הראשון וכפירוש לכוונת דבריו הראשונים, אז הדיבור האחרון הוא זה שחל למעשה, וכהכרעת הגמרא במסכת נזיר במקרה כזה - "בגמר דבריו אדם נתפס".

מחלוקת חכמים ורבי יהודה

ערך מורחב – עירוב מחשבות

מקרה נוסף הנידון במשנה בין חכמים לרבי יהודה הוא אדם שחושב מחשבת פיגול בעת שחיטת הקרבן, (להקטירה שלא בזמנו), אך הוא מוסיף מיד לאחריה כי יש לו תכנית נוספת, להקריב חתיכת בשר אחרת "חוץ למקומו", כוונה שאינה פיגול אלא פסול, ונמצא ששני מחשבות אלו סותרות זו את זו. לפי דעת תנא קמא במקרה כזה שני המחשבות חלות על הקרבן, ומכיוון שהם סותרות זו את זו אין הקרבן נחשב לפיגול, אלא הוא פסול ואין באכילתו כרת, ואילו לפי רבי יהודה רק המחשבה הראשונה היא זאת שחלה על הקרבן, ואם הראשונה הייתה מחשבת פיגול - הקרבן אכן מתפגל..

לפי רבא מכאן ראיה שגם כאשר ברור שהאדם מתכוון לשתי האמירות - אומר הכלל של "תפוס לשון ראשון" שרק האמירה הראשונה היא זאת שחלה, ולעומת זאת לפי אביי שסובר שהמחלוקת היא פרשנית, מדובר כאן ששני האמירות לא נאמרו בבת אחת, אבל אם יפרש האדם ויאמר שברצונו שיחולו שניהם כאחד - כך יהיה, ואז אכן לא יהיה הקרבן נחשב לפיגול מכוח הכלל של עירוב מחשבות.

בדיני טוען ונטען

מחלוקת אחרת מוזכרת במשנה לגבי דיני חושן משפט, שבהם הכלל תפוס לשון אחרון בא לידי התנגשות עם דיני מוחזק: ”המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחודש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור”. בגמרא נחלקו האמוראים בפרשנות המשנה:

הכרעת תפוס לשון ראשון או אחרון

לפי רב סובר רבי יוסי שאין עדיפות למשפט הראשון או השני, וכדעתו כבכל התלמוד - שיש לייחס לדיבור הראשון והשני חשיבות שווה. רב עצמו מוסיף על כך את דעתו שלו - שהוא "תפוס לשון אחרון" כלומר שכאשר בני אדם עורכים הסכמים משפטיים זה עם זה, יש לייחס את הכוונה העיקרית לדיבור האחרון שבהסכם, ובמקרה וישנו סתירה בין ראשית ההסכם המילולי לסופו כמו במקרה כזה שלא ברור אם השכירות היתה לשנים עשר חודש או לשנה, יש לייחס את העיקר למשפט האחרון שלפיו על כל חודש יש לשוכר לשלם דינר זהב.

עדיפות המוחזק הממוני

לעומת זאת שמואל סובר שבדיני חושן משפט אין כל הכרעה בין המשפט הראשון או האחרון, מכיוון שהכלל האומר המוציא מחבירו עליו הראיה גובר על כל הכללים האחרים, ומכיון שהדבר מוטל בספק, אין להוציא ממון מחזקתו, ומכיון שכך אם המשכיר בא בסוף החודש השלוש עשר, ואם כן הויכוח אינו על היתר השכירות בדירה אלא על הכסף שעליו לשלם, ואם אכן השוכר הוא זה שמוחזק - בכסף, וידו של השוכר על העליונה..

דעה שלישית היא דעתו של רב נחמן שסובר באופן רעיוני כשמואל שהכלל המשפטי גובר על הכלל הפרשני שיש לו מקום רק בחלות ולא במשפט בין אדם לחבירו. אך הוא חולק על פסקו של שמואל והוא סובר שהכלל האומר קרקע בחזקת בעליה עומדת גובר על כל הכללים האחרים, ולכן תמיד ידו של המשכיר על העליונה.

דעתו של הרא"ש היא שאין כל מחלוקת בין שמואל לרב נחמן בעדיפות בין חזקת מרא קמא לחזקת תפיס, וברור שחזקת מרא קמא חזקה יותר מחזקת תפיסה המכונית "תפיס", אלא ששמואל סובר שהמציאות שלפנינו שבה המשכיר לא בא לתבוע את כספו עד סוף החודש השלוש עשרה, למרות שהוא ידע כי יש ויכוח בין השניים, עשויה להתפרש כהודאה, ומכיוון שכך נחלשת חזקת המרא קמא ובמקרה כזה אנו הולכים אחר האדם שתפוס בפועל.

הכרעת הראשונים

האור זרוע כותב על פי דעת רבינו חננאל כי ההלכה נפסקת כרב נחמן ועל פי הכלל "הלכתא כרב נחמן בדיני", אבל רק במקרה שלא תתברר כוונתו הסופית. אך אם הספק הוא על המציאות מה הייתה, ואם כן ניתן לברר את המציאות על ידי עדים שעשויים לבוא ולהעיד, במקרה כזה אין הולכים אחר חזקת מרא קמא, אלא משאירים את המצב העכשווי על בוריו.