תמורה (קרבנות)

איסור המרת קורבנות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק י'
משנה	משנה תמורה
תלמוד בבלי	מסכת תמורה, בבלי תמורה
משנה תורה	ספר קורבנות, הלכות תמורה.
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה פ"ז ספר המצוות, לאו ק"ו ספר החינוך, מצוות שנא–שנב

מצוות התורה שלא להמיר בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמה אחרת. אם בהמת הקדש בכל זאת מומרת בבהמה אחרת, שתי הבהמות הן קודש. הבהמה המומרת נקראת תמורה.

מקור המצווה

המצווה מופיעה בתחילת פרשת ההקדשות שבסוף ספר ויקרא:

וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.

לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ, וְלֹא-יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע--אוֹ-רַע בְּטוֹב; וְאִם-הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה-הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ.

— ויקרא כ"ז, ט-י

הביטוי לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ לכאורה נראה ככפל לשון של ענין אחד (וכפי שמסתיים הפסוק וְאִם הָמֵר יָמִיר, ולא מוזכר החלפה כלל), ואכן במסכת בבא מציעא מובאת ברייתא המפרשת את הפסוק במגילת רות ”וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ”. גאולה זו מכירה, וכן הוא אומר לֹא יִגָּאֵל. תמורה זו חליפין, וכן הוא אומר לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ. לעומת זאת במסכת תמורה מובאת ברייתא המחלקת בין הלשונות: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ בשל אחרים, וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ בשל עצמו".

למעשה אין חילוק בין הלשונות כך שבין אם אומר 'הרי זו חלופת זו', 'הרי זו תמורת זו', 'הרי זו תחת זו' דינם שווה שהתמורה חלה ושניהן קדושות. אבל אם אמר 'הרי זו מחוללת על זו' אינה תמורה כיון שאינו יכול להוציא הבהמה לחולין.

טעם המצווה

הקב"ה רצה להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקדש. האדם מטבעו מנסה לחסוך וכך ירצה להחליף בהמה שהקדיש בבהמה פחותת ערך. אם יותר לו להחליף רע בטוב, יבא גם להחליף טוב ברע וכך כל החלפה נאסרה.

קרבנות בהם התמורה אינה חלה

דיני תמורה אינם חלים על הקדשים הבאים, שאותם לא ניתן להמיר והם בגדר "אינה עושה תמורה":

• העופות והמנחות אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא בבהמה
• הצבור והשותפים אינן עושים תמורה, שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה לא הצבור ולא השותפים עושים תמורה
• קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה
• בהמת תמורה
• ולד בהמת הקדש
• קורבן של גוי - מדין תורה אינה עושה תמורה

המרה בבהמות הבאות אינה חלה כי הן אינן ניתנות להקרבה:

• כלאיים - בהמה שנולדה מהורים ממינים שונים.
• יוצא דופן - בהמה שנולדה בניתוח קיסרי.
• טומטום ואנדרוגינוס - כאשר לא ניתן לקבוע את מין הבהמה.

קרבנות בהם התמורה חלה

לעומת זאת, המרה בבהמה בעלת מום חלה מכיוון שהוא ממין שמובא כקורבן.

איש או אישה מישראל שהמירו קורבן בידיעת האיסור, בעדות שהתקבלה בבית דין ובהתראה, נענשים במלקות.

מדרבנן, גוי שהמיר הבהמה מומרת.

אין אדם ממיר בהמתו בקורבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקורבן "כל הרוצה להמיר ימיר", ממיר בה כל אדם.

הממיר בקר בצאן או צאן בבקר, או כבשים בעזים או עזים בכבשים, או נקבות בזכרים וזכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר.

דין התמורה שונה מקורבן לקורבן:

• תמורת קורבן עולה - נקרב כעולה. אם היא נקבה או בעלת מום - תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויובא בכסף קורבן עולה.
• תמורת קורבן חטאת - אין מה לעשות איתה, והיא אחת מחטאות המתות.
• תמורת קורבן אשם - תרעה עד שייפול בה מום, ומכספיה ירכש קורבן עולה.
• תמורת קורבן תודה - נקרב כתודה, אלא שאין צורך להביא איתה לחם כמו בקורבן תודה רגיל.
• תמורת קורבן שלמים - נקרב כשלמים לכל דיניו.
• תמורת קורבן הפסח - אם המיר בה קודם חצות י"ד ניסן, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויובא בכספיה שלמים. אם המיר בה אחר חצות י"ד ניסן, התמורה עצמה תקרב שלמים.
• תמורת הבכור והמעשר - ירעו עד שייפול בהן מום, ויאכלו: תמורת הבכור שייכת לכהנים ותמורת המעשר לבעלים.

אדם שעבר על הכללים האמורים והקריב את קרבן אשם בבית המקדש עובר על מצוות עשה הנלמד מהפסוק ” רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'” שממנו לומדים שגם תמורת עולה ושל וולד שלמים יש להקריב בבית המקדש, ולפי רבי ישמעאל המילה "רק" באה למעט תמורת אשם, ולפי רבי עקיבא הדין נלמד מפסוק אחר "אשם הוא" בהוייתו יהא ואסור להקריב את תמורתו.

בשתי המרות סותרות

במשנה מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, באדם שסותר את עצמו וממיר לשתי קרבנות שונים: ”הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר, אמר רבי יוסי אם לכך נתכוון תחילה הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זו עולה”. דבריו של רבי מאיר מבוססים על הכלל "תפוס לשון ראשון", לפיו כשישנם שתי לשונות סותרים, ההכרעה היא כפי הראשונה שבהם. בטעם הדבר נחלקו האמוראים האם מדובר בקביעה פרשנית ונובעת מהערכות סותרות לגבי דעתו של המקדיש, או בקביעה רעיונית, ולפיה לדיבור הראשון ישנו כוח חזק יותר, מפאת היותו קודם לדיבור שאחריו. המחלוקת באה לידי ביטוי במקרה שהאדם מבטא את דעתו בבירור ואומר שכוונתו היא לשני האמירות כאחד.

כדוגמה לכך מביאה הגמרא את הסיטואציה של אדם המקדיש בעל חיים לקרבן, ואומר בבירור שברצונו שיחולו עליו שני הקדושות יחדיו - קדושת עולה וקדושת שלמים, למרות היותם סותרים זה את זה. לפי אביי המחלוקת היא פרשנית, ומכיון שכך ברור שבמקרה כזה אכן יחולו על בעל החיים שני הקדושות אפילו לשיטת רבי מאיר, ולעומת זאת סובר רבא שהמחלוקת היא רעיונית, וגם במקרה כזה סובר רבי מאיר שרק הדיבור הראשון שאמר יחול על הקרבן. דעתו של רבי יוסי לעומת זאת היא שאין שום עדיפות לדיבור הראשון על פני האחרון ולכן שניהם חלים כאחד כפי שהוא פוסק במקרה האמור. ובמקרה שניתן לפרש את הדיבור האחרון כהשלמה לדיבור הראשון וכפירוש לכוונת דבריו הראשונים, אז הדיבור האחרון הוא זה שחל למעשה, וכהכרעת הגמרא במסכת נזיר במקרה כזה - "בגמר דבריו אדם נתפס".

לקריאה נוספת

• תלמוד בבלי, מסכת תמורה

מוני מצוות:

• ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה קו ועשה פז.
• ספר החינוך, מצווה שנא ושנב.

פוסקים:

• משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמורה

פרשני מקרא:

• רש"ר הירש לספר ויקרא פרק כ"ז.

קישורים חיצוניים

• דב ברקוביץ, שורש הקדושה בשורש המרי, פורטל הדף היומי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33628397תמורה (קורבנות)