נגע הצרעת
| מקרא | פרשת תזריע פרשת מצורע |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת נגעים, פרק א' |
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ו' , תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק א' |
| שולחן ערוך | אין |
נגע הצרעת הוא כתם המופיע על קירות הבית או על בגדי עור, צמר או פשתים, או על עור האדם. הרמב"ם מונה שש מצוות השייכות לנגע הצרעת - כולל שילוח אדם הנגוע מן המחנה.
לנגע הצרעת אין משמעות רפואית, ויש להבחין בינו לבין מחלת הצרעת הידועה בימינו. בספרות חז"ל, הצרעת היא בעלת משמעות רוחנית וסיבותיה הן כשלים מוסריים של האדם, לדוגמה, לשון הרע (מרים) או רהבתנות (עוזיהו).
זיהוי הנגע
הרש"ר הירש, במאמר מפורט,[1] מסביר שבניגוד לדעת חוקרי ההיסטוריה בעבר, נגע הצרעת שונה מאוד במהותה ממחלת הצרעת ולא ניתן לראות בה מחלה רפואית. מבחינה חיצונית גורמי הנגעים הם שונים: בעוד שמחלת הצרעת נגרמת על ידי החיידק Mycobacterium leprae, גרימת נגע הצרעת הוא מסר שמימי ללא כל שייכות לחכמת הרפואה. במקרא חוזר המושג צרעת על עצמו בחמישה סיפורים, שבכל אחד מהם הצרעת מופיעה באופן שונה: צרעת משה,[2] צרעת מרים,[3] צרעת נעמן,[4] צרעת גיחזי[5] וצרעת עוזיה.[6]
דיני הצרעת
הלכות נגע הצרעת מפורטות במקרא בהרחבה בפרשת תזריע ובפרשת מצורע שבספר ויקרא. התורה מגדירה שם את צורות הנגעים, צבעיהם ושאר תנאיהם. כמו כן קובעת התורה, כי הסמכות לקבוע האם האדם נגוע בצרעת או לא, נתונה בלעדית לכהנים.
בתלמוד מובא כי אכילת דג עם בשר גם היא גורמת לצרעת.[7]
קביעתו של הכהן
ערך מורחב – הוריית כהן בנגע הצרעת
קביעתו של הכהן חלה מכאן ולהבא והיא למעשה "יוצרת מציאות". בכך מתייחדת טומאת נגעים בהשוואה לטומאות ולאיסורים אחרים, שבהם חוות דעתו של פוסק ההלכה איננה מחילה את הדין אלא רק מיידעת את השואל שמדובר בדבר טמא או אסור. כך מפורש בתורה לגבי נגעי בתים (ויקרא יד, לה-לו): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".[8] פינוי הכלים מוכיח, שכאשר יבוא הכהן ויכריז שהבית טמא - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה, וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - האדם נשאר בטהרתו.[9]
נגעי אדם
- ערך מורחב – נגעי אדם
סוג הנגע הראשון המופיע בפרשת תזריע הוא נגעי אדם, שעליהם מדובר במקרא בהרחבה רבה.
כך לשונו של המקרא, מתוך פרשת תזריע: ”אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים... נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן” (ספר ויקרא, פרק י"ג). לעומת זאת מה שמגדיר המקרא כ”בֹּהַק” (ספר ויקרא, פרק י"ג, ל"ט) הוא גוון שאיננו כלול בטווח הגוונים שמוגדרים כצרעת.
המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים:
”מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה”.
הסבר הדברים:
- בהרת: עזה כשלג - שהיא לבנה ביותר, ואין דרגת לובן למעלה ממנה.
- שנייה לה - סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל (בבית המקדש) - שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח. זו הדרגה השנייה בלובן הבהרת.
- השאת: כצמר הלבן - לבנה כצמר נקי של כבש בן יומו.
- שנייה לה: קרום ביצה - לבנה כקרום העוטף את חלבון הביצה, מתחת לקליפתה החיצונית של הביצה. זו הדרגה השנייה של הנגע המכונה שאת.
לעומת גוונים אלה, גון ה'בֹּהַק' טהור ואינו נחשב לצרעת. את גוון זה מתאר הרמב"ם כ"לובן חלוש למטה מקרום ביצה",[10] והרא"ש מתאר אותו בפשטות כ"מראה לבן למטה מד' מראות".[11]
לנגע הצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בגודלו, במקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כווייה) ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא).[12]
נגעי אדם יכולים להיות בין בעור באדם ובין בגבחת או בקרחת.
הסרת הנגע על ידי חיתוכו
אדם שיש לו נגע צרעת על בשרו, אסור לו מדאורייתא לחתוך את הנגע[13]. איסור זה נקרא בלשון חז"ל "קוצץ בהרת"[14].
יש שצידדו להקל בהסרת הצרעת שלא על ידי פעולה ישירה, כמו על ידי מריחת משחה. אך מכל מקום כתבו שיש להעדיף את מעשה המריחה על ידי קטן או גוי[15].
נגעי בגדים
- ערך מורחב – טומאת בגדים
צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר, מפשתן או מעור[16]. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע:
- אם הנגע פשה (התרחב) מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה.
- אם הנגע לא פשה, יש לכבס את הבגד בתהליך כיבוס מיוחד שנמסר מדור לדור ומפורט במשנה[17].
לאחר שבוע אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד[18]. אך אם לאחר שבוע רואה הכהן צבע הנגע כהה מלובנו, קובע הכהן שהוא טהור, אך עליו לקרוע את הנגע מהבגד ושאר הבגד טהור[19].
במידה והנגע חוזר לאחר מכן ונראה על הבגד, יש לשרוף את כל הבגד לחלוטין[20]. בגד מנוגע, בשלב ההסגר או לאחר שנקבע באופן החלטי כמנוגע וטרם נשרף, הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים הנוגעים בו, ואף מטמא כמצורע את החפצים בבית הוא נמצא.[21]
בהלכות אלו ישנם פרטי דינים נוספים, ומפורטים במשנה, מסכת נגעים, פרק ב', משנה ו', ובמשנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י"ב.
נגעי בתים
- ערך מורחב – צרעת הבתים
בארץ ישראל צרעת עלולה להיראות גם על קיר של בית. אם מופיע כתם אדום כהה או ירוק כהה והוא נראה שקוע ביחס לסביבותיו, יש להזעיק את הכהן שיבחן את הנגע. בראייה הראשונה אין הכהן פוסק שהנגע הוא צרעת הבתים, אלא סוגר את הבית למשך שבוע. אם התבהר הנגע, יש לקלוף אותו והבית טהור. אם הוא נשאר כשהיה, יש לסגור את הבית בשנית. בסוף השבוע השני בודק הכהן את הבית פעם נוספת; אם דהה הנגע, קולפו והבית טהור. אם נשאר כשהיה או פשה והתרחב, יש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח. לאחר מכן הבית ייסגר לשבוע נוסף. בסופו, אם שב הנגע אל האבנים החדשות, הבית כולו טמא ויש להחריבו, אך אם לא חזר, יש לנקוט בפעולות שמטרתן לטהר אותו סופית.[22]
"בית מוסגר" מטמא את כל מה שבתוכו. לאחר שהוחלט כ"בית המנוגע", הוא מטמא את כל הנוגע בו, אפילו מבחוץ, ואת כל הנכנס אליו.[23]
גם בדינים אלו ישנם פרטים רבים נוספים, המפורטים במסכת נגעים וברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרקים י"ד-ט"ו-ט"ז.
כאשר הכהן בא ומטמא את הבית - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה, וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - הבית נשאר בטהרתו.[24]
דיני צרעת הבתים תקפים רק כאשר יש כהנים שיודעים להבחין בנגעים[25].
טהרת הצרעת
צרעת בזמן הזה
הרמב"ם[26] פוסק כי הצרעת נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, ומקורו בתוספתא[27], וכן נראה גם מדברי הגמרא[28]. ויש שתמהו[29] מדוע אין דנים את דיני הצרעת בזמן הזה. התשובה המקובלת היא כדברי הרמב"ם[30] וספר החינוך[דרוש מקור מלא], שהיא משום שאין לנו כהן מיוחס שיכול לטמא נגעים, אך היו שהציעו תשובות נוספות[31]
משמעותה הרוחנית של הצרעת
לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית. הנגע המתואר במקרא הוא למעשה פגיעה בקשר בין האדם והחברה. חז"ל מבארים כי הנגעים באים על האדם כעונש על חטאים שונים, ביניהם לשון הרע:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע
הרמב"ם מתאר את השתלשלות הצרעת שראשיתה בקירות ביתו של המספר לשון הרע ואם לא חזר ממשיכה לבגדיו ולגופו:
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם - אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.
— הלכות טומאת צרעת, פרק ט"ז הלכה י-סוף
מקרי צרעת בתנ"ך
ישנם מספר מקרים בתנ"ך של אנשים שהפכו למצורעים, ומהם גם ניתן ללמוד על הסיבות לקבלת הצרעת.
צרעת משה
מקרה הצרעת הראשון בתנ"ך הוא צרעתו של משה. ה' נגלה אל משה במעמד הסנה ומצווה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה פונה אל ה' ושואל אותו מה עליו לעשות במקרה שבני ישראל לא יאמינו לו, וה' בתגובה נותן לו שלושה סימנים שהוא יוכל להראות לבני ישראל על מנת שהם יאמינו לו - הפיכת מטה משה לנחש, הפיכת ידו של משה למצורעת והפיכת מים מהיאור לדם.
מדרש במדבר רבה[32] לומד מהמקרה סיבה לקבלת צרעת, ”הָאוֹמֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ בּוֹ”. משה אמר לה' שבני ישראל לא יאמינו לו ומאחר שבני ישראל כן האמינו לו הוא נענש בנגע הצרעת.
מרים הנביאה
מרים הנביאה נענשה על שדיברה סרה במשה אחיה. היא לקתה בצרעת. המקרא מספר:
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח, ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר, וישמע ה'" (במדבר, יב,א-ב)
העם לא התקדם בהליכה במדבר, עד שיכלה מרים אף היא להמשיך בדרכה.
נעמן
בספר מלכים ב (פרק ה) מסופר על נעמן, שר צבא ארמי, שחלה בצרעת.
נערה ישראלית שנלקחה בשבי ושימשה כשפחה אצל אשת נעמן סיפרה לה על איש אלוקים מופלא שביכלתו לרפא צרעת. מלך ארם שלח מכתב למלך ישראל, בו דרש לרפא את נעמן מהצרעת. מלך ישראל נבהל וקרע את בגדיו, אך הנביא אלישע שמע על כך והסכים לקבלו.
נעמן הגיע אל פתח בית הנביא והתקבל על ידי שליח שהורה לו לטבול שבע פעמים בנהר הירדן, וכך יירפא. נעמן הופתע מתשובה זו וכעס:
"וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה" (מלכים ב, ה, יא-יב)
בסופו של דבר שכנעו אותו נעריו לנסות את דברי הנביא. הוא הסכים ואכן נרפא מהצרעת. נעמן חזר לנביא והודיע שהוא מכיר בה' כאלהים, ובכך נתקיימו דברי הנביא מתחילת הפרק:
"וַיָּשָׁב נעמן אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ה,טו)
נעמן חשב שהנביא ירפא אותו בדרכי הריפוי הטבעי: יראה את הנגע, יאבחן את המחלה, יציע דרכים לריפוי ויתפלל לאלוקיו על הנגוע, כמו כל רופאי האליל. יש להניח שכבר חווה פעולות כאלה בארם, לפני שהגיע, בלית ברירה, לנביא מישראל. אלישע הנביא מציע, לעומת זאת, לטבול בירדן שבע פעמים, וזאת אף מבלי שראה אותו. הנביא יודע שדרך הריפוי היא נסית ולא טבעית, ולכן חשובה התפילה, חשובה ההכרה בא-ל. ברור גם מדוע קצף נעמן, שהרי מים יש לו בארם בכמות ובאיכות הרבה יותר טובים מן הזרם הדלוח של הירדן בקיץ. נעמן נרפא רק כשהגיע להכרה באלוקי ישראל, הכרה שבאה לידי ביטוי בביצוע מדויק של הפעולות כפי שאמר לו אלישע, גם אם פעולות אלו לא היו מובנות לו.
לאחר מכן ביקש נעמן להעניק לאלישע תגמול אך הנביא סירב בתוקף לקחת דבר. נערו של אלישע, גיחזי, חמד את הממון ואחרי שעזב נעמן רדף גיחזי אחריו וביקש ממנו דברים מספר. אלישע שם לב לכך וקילל את גיחזי שצרעת נעמן תדבק בו ובזרעו.
מצורעי שומרון
עוד מסופר בספר מלכים ב (פרק ז), כי בעת המצור הארמי על העיר שומרון שהו ארבעה מצורעים מחוץ לעיר, והם היו שותפים בהצלת התושבים ממוות ברעב. המצור הכבד שהעיר הייתה נתונה בו גרם לרעב נורא זה. אלישע הנביא ניבא ליהורם מלך ישראל, שהגיע אליו לדון בהשלכות המצור, כי למחרת יהיה בעיר שפע עצום של מזון והוא יימכר במחירים אפסיים. אכן, בלילה השמיע ה' למחנה ארם קול מרכבות וסוסים רבים, והם דימו שחיל מצרים וחיל החתים נחלצו לעזרת תושבי שומרון. עזבו הארמיים את המחנה שלהם וברחו לארצם, בהשאירם בו מזון ורכוש רב. ארבעת המצורעים הבחינו בדבר, סיפרו אותו לשומרי העיר, ולאחר בדיקה שנעשתה מטעמו של המלך, יצא העם ובזז את מחנה ארם הנטוש. החיטים והשעורים נמכרו בשקלים בודדים, כנבואת אלישע.
על פי דברי רבי יוחנן בתלמוד, ארבעת המצורעים הללו הם גיחזי ושלושת בניו[33].
עוזיהו המלך
מצורע נוסף שמסופר עליו בספר מלכים ב (טו,ה) הוא המלך עוזיהו. בספר דברי הימים ב (כו,טז-) מסופר שעוזיהו ביקש להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכהנים. הכהנים ניסו למנוע ממנו לעשות זאת, ללא הועיל. כאשר המשיך המלך בניסיונו להקטיר את הקטורת, פרחה הצרעת במצחו והוא נשאר מצורע עד יום מותו. למרות שרשמית הוא נשאר המלך, עברה המלכות בפועל לבנו יותם.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרשת נגעי עור אדם עם פירוש וְטִהַר הַכֹּהֵן - פירוש על פרשה הראשונה של פרשת נגעים כולל תמונות צבעוניות, איגוד הכהנים, ברוקלין תשע"ה
- בדד ישב (כחלק מסדרת "שיעורים בספר ויקרא") - הלכות הנגעים עם ביאור הפסקים בפרשות ‘תזריע’ ‘מצורע’ בפשט ודרש ע”פ חז”ל ראשונים וגדולי המפרשים ("פרטי הנגעים והלכותיהם מבוארים ומומחשים בעשרות תמונות מדויקות וצבעוניות"), הרב אליעזר בן שם, ביתר עילית, תשע"ט.
קישורים חיצוניים
- הערך "טהרת מצורע", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- פרופ' שאול רגב, על נגע הצרעת, דפים לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה
- פרופ' מישל רבה, פרשת השבוע תזריע-מצורע, עוז ושלום, תשנ"ט
- הרב יונתן גרוסמן, פרשת השבוע: פרשת תזריע, נגע הצרעת, בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון
- אלון ברנד, פרשת תזריע-מצורע: וכי כהן מרפא?, באתר מידה, 13 באפריל 2018
הערות שוליים
- ^ רש"ר הירש על התורה, סוף פרשת תזריע
- ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק י'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק א'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק כ"ז
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק כ"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ו עמוד ב'.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים לה-לו
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק ג', משנה ב'
- ^ פירוש המשניות לרמב"ם, מסכם נגעים, פרק ד', א'.
- ^ פירוש הרא"ש על מסכת נגעים, פרק ח', ו'.
- ^ להרחבה ראו בהקדמת הרב פנחס קהתי לפירושו למסכת נגעים.
- ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ח': הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג עמוד א'; מסכת מכות, דף כ"ב עמוד א'; מסכת שבועות, דף ד' עמוד א'.
- ^ הרב נפתלי ברוך שפיצר, "רפואת נגעים בזמן הזה", קול התורה, גיליון נ"ז, תשס"ה, עמ' קע"ה-קפ"א.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-מ"ח
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ד
- ^ שם פסוקים נ-נב
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ו
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ז
- ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת, פרק יג הלכה יג
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד
- ^ משנה מסכת נגעים פרק יג משנה ד
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק ג', משנה ב'.
- ^ ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קעז – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י"א, הלכה ו'
- ^ נגעים פרק ח' הלכה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה' עמוד ב', וברש"י ותוספות שם.
- ^ שאילת יעב"ץ, חלק ב' סימן קל"ו-קל"ח; תפארת ישראל, מראה כהן, חלק ג' (גם בשם רבי עקיבא איגר).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ז', הלכה ט'
- ^ לדוגמא: אור שמח, הלכות טומאת צרעת פרק י"א הלכה ו'; תפארת ישראל שם.
- ^ במדבר רבה, ז', ה'.
- ^ סוטה מז א
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
נגע הצרעת36444400Q2188961