ארבעת המינים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ארבעה מינים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארבעת המינים
(מקורות עיקריים)
נטילת ארבעת המינים בכותל המערבי
נטילת ארבעת המינים בכותל המערבי
מקרא ויקרא, כ"ג, מ'
משנה מסכת סוכה, פרקים ג'-ד'
משנה תורה הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים ז'-ח'
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים תרמ"ה-תרס"ט
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קס"ט
ספר החינוך, מצווה שכ"ד
אתרוגקוישיקלךהדסערבות
ארבעת המינים, מימין לשמאל: אתרוג, הדס, לולב, ערבה

ארבעת המינים הם ארבעה צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב.

נהוג לאגד את ארבעת המינים ולשאת אותם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת בהנפה ונענוע של ארבעת המינים בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה.

מקור המצווה בתורה ובחז"ל

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

איגרת מאת שמעון בר כוכבא לפרנסי עין גדי וקריית ערביה, בה הוא מבקש העברת משלוח של ארבעת המינים למחנהו הראשי

חז"ל למדו מכאן שמהתורה יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום רק ביום הראשון ("ולקחתם לכם ביום הראשון"), ואילו במקדש בלבד ("לפני ה' אלהיכם") התורה מצווה לקחתם כל שבעת ימי החג ("...שבעת ימים"). רוב הפוסקים[1] הבינו כי מדובר בבית המקדש, אולם התלמוד הירושלמי וכן הרמב"ם למדו כי מדובר בשטח העיר ירושלים כולה אפילו חוץ למקדש. בימינו יש שנוהגים להתפלל בירושלים העתיקה כדי לצאת ידי חובת פוסקים אלו.

לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז"ל את המצווה ותיקנו שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש. לפיכך קיום המצווה בשאר ימי החג, מוגדר כמצווה מדברי סופרים ("מדרבנן").

טעם מצוות נטילת לולב לפי ספר החינוך[2] להרבות את השמחה בזמן האסיף ולכוונה לשם שמים: ”מצות הלולב עם ג' מיניו מזה השורש הוא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. [...] ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו... והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה... וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם.”

בשבת

מדין תורה אין שום איסור בנטילת לולב בשבת, ואין בו אלא איסור מוקצה הראוי להידחות מפני המצוה. עם זאת בשבת חול המועד, שהמצווה מדאורייתא רק במקדש, גזרו חכמים שלא נוטלים בו. טעם הגזירה הוא (כמו שגזרו על שופר ועל קריאת מגילה בשבת) מחשש שיעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים כדי ללמוד את הלכותיו אצל מומחה[3].

ביום הראשון שהמצווה מדאורייתא בכל הארץ לא גזרו חכמים. כדי לא לעבור על איסור טלטול היו דואגים להביא את הלולב לבית הכנסת מבעוד יום[4]. במעמד הנטילה ההמוני ברוב עם בבית המקדש, לא התאפשר לשמור על הלולב הפרטי, והיו מניחים את הלולבים במרוכז בהר הבית, ומתנים מראש שכל הזוכה בלולב יהיה נתון לו במתנה[5]. בשלב יותר מאוחר עקב ריבוי הדחיפות בחטיפת הלולבים שהגיע לידי סכנה, גזרו חכמים שלא יתאספו לנטילת לולב בשבת במקדש, אלא כל אחד יטול בביתו[6].   בחו"ל, שאצלם ספק מתי חל היום הראשון ומקיימים יום טוב שני של גלויות, נהגו שלא ליטול לולב בשבת כלל. בתלמוד[7] נאמר שגם בארץ ישראל לא נוטלים בשבת לשם התאמה עם בני חו"ל, וכן המנהג היום. לפי הרמב"ם לאחר חורבן הבית שבו נהגה עיקר המצוה, הורחבה הגזירה גם בארץ ישראל לכל הימים, כדי לא לשנות את ארץ ישראל ממנהג התפוצות[8].   בספר החילוקים מתקופת הגאונים כתב שמנהג ארץ ישראל ליטול לולב בשבת שחלה ביום הראשון. ויש כמה שיטות במחקר איך ליישב דבריו עם דברי התלמוד שהמנהג שלא ליטול גם בארץ ישראל[9]. כיום ישנם המבקשים לחדש את מנהג ארץ ישראל מימי המקדש והגאונים[10].

זיהוי המינים

אתרוגים בשוק ארבעת המינים
לולבים
(מהקרוב לרחוק): הדס, לולב, ערבה

פרי עץ הדר

ערך מורחב – אתרוג

בתלמוד[11] מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:

  • נאמר "פרי עץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
  • המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות "גדולים" (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות "קטנים" (פירות השנה).
  • המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro, מים), והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
  • נאמר "פרי עץ הדר" - "הדרים באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.

כפי שציין כבר הרמב"ם[12], טעמים אלו הם דרשות ורמזים בגוף המקרא, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נמסר ממשה בתורה שבעל פה. הרמב"ן[13] פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג, מלשון "חמדה" או "נעים למראה", כלומר "הדור" (תרגום אונקלוס לאיסור "לא תחמוד" הוא "לא תרגג"). בניגוד לדעת הרמב"ן, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג'.

לדעת רבי אבא דמן עכו פרי עץ הדעת היה האתרוג[14].

כפות תמרים

ערך מורחב – לולב

כפות תמרים הן ענפים של עץ תמרים הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים כעין שרביט. ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".

ענף עץ עבות

ערך מורחב – הדס מצוי

ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ הדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, הנקראת בהלכה "קן", לפחות שלושה עלים, לפחות לאורך רובו של ההדס. זהו "הדס משולש". אם יש רק שני עלים ועלה אחד מעליהם או מתחתם זהו "הדס שוטה", שפסול.

ערבי נחל

ערך מורחב – ערבה

ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעיתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.

כשרות ארבעת המינים

ערך מורחב – הלכות ארבעת המינים
בדיקת לולב בירושלים, 1969
בדיקת לולב בירושלים, 1969
בדיקה מדוקדקת של אתרוג, שוק ארבעת המינים בבני ברק, לקראת סוכות תשס"ח
אנשים בוחנים ענפי הדס בשוק ארבעת המינים בבני ברק

חכמים למדו מהפסוק המצווה על נטילת ארבעת המינים שישנם מספר תנאים הנדרשים לכשרות המינים לשם קיום המצווה, ובהיעדר אחד מהם אצל אחד המינים - הוא פסול לנטילה. רוב התנאים קשורים לפגמים בגופו של המין, ומיעוטם קשורים לדרך השגת המין על ידי האדם הנוטלו.

נטילת ארבעת המינים מצווה מהתורה רק ביום הראשון של סוכות (ובמקדש לכל אורך החג), ובשאר הימים מצווה מדברי חכמים. לפיכך הלכות הכשרות של ארבעת המינים חמורות יותר ביום הראשון, וחלק מהתנאים פוסלים ביום הראשון בלבד. כאשר חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, נמצא שנטילת ארבעת המינים בכל החג היא רק מדברי חכמים.

זיהוי המינים

לשם קיום מצוות ארבעת המינים יש לקחת את ארבעת המינים המדויקים שזיהו חכמים בדרשתם על הציווי בתורה. למשל חכמים זיהו את המין המכונה בתורה "פרי עץ הדר" עם האתרוג ולכן נטילת פרי הדר אחר פסולה לחלוטין – בכל שבעת ימי החג. כמו כן, זיהו חכמים את "ענף עץ עבות" עם ההדס ולכן נטילת מין אחר שיכול לענות על הגדרת 'ענף עץ עבות' – פסולה בכל ימי החג. גם נטילת צפצפה, שהיא מין הדומה לערבה – פסולה.

צורת המינים

  • צורה חריגה: כאשר אחד המינים שינה את צורתו באופן משמעותי מהצורה הרגילה של אותו המין, כגון לולב שעליו גדלים רק לצד אחד של שדרתו או הדס שרוב עליו נשרו – פסול כל שבעת ימי החג.
  • אין בו שיעור: לכל אחד מארבעת המינים נקבע שיעור מינימלי. מין מארבעת המינים בגודל קטן מהשיעור הראוי לאותו המין – פסול כל שבעת ימי החג. השיעור הדרוש לאתרוג הוא נפח כביצה, ללולב דרושה שדרה בשיעור ארבעה טפחים, ולהדס ולערבה דרוש ענף בשיעור שלושה טפחים.
  • חסרון הדר: כאשר מראהו של אחד המינים פגום באופן שאינו משנה באופן משמעותי את צורתו אך מפחית מיופיו והדרו – הוא פסול לנטילה. למשל מין שהתייבש מעט או שנראה חבוט או פצוע, פסול משום שאינו נחשב ל"הדר". בעניין זה נחלקו אם הפסול הוא רק ביום הראשון או בכל שבעת ימי החג.
  • חסר: כאשר אחד המינים חסר בגופו, כגון אתרוג שנפצע ונחסר – פסול לנטילה ביום הראשון, אך כשר בשאר ימי החג.

השגת המינים

  • גזול: מין מארבעת המינים שהגיע לידי האדם בגזל או בגנבה – פסול לנטילה כל שבעת ימי החג.
  • שאול: אם שאל אדם מחברו את ארבעת המינים או אחד מהם – ביום הראשון לא קיים את המצווה, כל עוד לא רכש את ארבעת המינים בקנייה או במתנה. בשאר ימי החג רשאי אדם לשאול מחברו את ארבעת המינים.

גידול ארבעת המינים

בדיקת לולב בשוק מחנה יהודה
שוק ארבעת המינים שנערך לקראת סוכות בכיכר רבין

אתרוג

גידול האתרוג דורש מומחיות והשקעה גדולה. עץ האתרוג המקורי חלש ופגיע. הפתרון המקובל בהדרים - הרכבה על גזע של חושחש - אינו מתאים כאן, כי אתרוג מורכב פסול לברכה. המגדלים נאבקים קשות במחלות ובמזיקים. כמו כן נדרש טיפול פרטני בכל פרי. כדי להגן על הפרי משריטות הוא נקשר היטב, לבל יזוז ברוח. בנקודות חיכוך מושם ריפוד של צמר גפן. נדרש ריסוס מתמיד, כדי למנוע הגעת מזיקים, שפוגעים ביפי הפרי.

בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה, אתרוג 'חזון איש', האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד) והאתרוג המרוקאי.

ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם. חסידי חב"ד מגדלים בישראל את האתרוג מזן קלבריה, אך רבים מהם מעדיפים לברך על אתרוג שגדל בקלבריה שבאיטליה.

לולב

בעבר רוב הלולבים הנמכרים בישראל היו מיובאים ממצרים[15]. אך כיום כמעט כל הלולבים באים מעמק בית שאן ומהערבה שם ישנם גם מטעים המגודלים במיוחד לצורך הלולבים[16].לולבים אלו נקראים לולבי 'דרי',אולם יש ספק על כשרותם מסיבת היותם לולבים מדקלים שאינם נותנים פירות בעוד שבמקרא מצוין "... כפות תמרים, ומסיבה זאת נאסר לולב מדקל מסוג וושינגטוניה.

את הלולב יש לכרות בזהירות, כי אם כורתים לולבים בצורה שאינה נכונה, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לעץ.

מדי שנה נאבקות הרשויות המקומיות בישראל בקוטפי לולבים פירטיים, המנסים לכרות לולבים מעצי הדקל המשמשים לנוי.

הדס

ההדס ה'משולש' דורש טיפוח. יש בישראל מגדלים מעטים בלבד של הדסים, ורוב שדות הגידול ממוקמים בצפון הארץ ובמושב נוב ברמת הגולן. לאחר הקטיף יש להסיר ידנית את הענפים הרבים היוצאים לאורכו של ענף ההדס, כדי שיתקבל ענף אחד בלבד.

ערבה

אין גידול מיוחד של ערבות. עצי הערבה גדלים בר לאורך נחלי ישראל או בחצרות בתים, ומשם נקטפים בדי הערבות לקיום המצווה.

מצוות נטילת לולב

אגידת ארבעת המינים

מטבע ממרד בר כוכבא. יש הרואים בו את דעת רבי עקיבא, ויש הרואים בו כמות גדולה של הדסים כמנהג הגאונים ויהדות תימן
"הושענא" תימנית, עם הרבה הדסים

במשנה[17] אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. מטבע עתיק מימי בר כוכבא מראה ארבעת המינים שיש הטוענים שנאגדו לפי שיטתו של רבי עקיבא, שכנראה רווחה בזמנו.[18] יהודי תימן נוהגים להוסיף הדסים נוספים לנוי,[19] מנהג שהיה נפוץ בארץ ישראל בתקופת הגאונים,[20] וניתן למצוא לו עדויות במטבעות מימי הבית השני בהם ניתן לראות לולב, שתי ערבות, וכמות גדולה של הדסים.[21] באשכנז, בימי הביניים, היה נהוג לקחת מספר מרובה של ערבות.[22]

הלולב ההדס והערבה נקראים בלשון התלמוד "הושענא", וכך הם נקראים גם כיום בפי יהודי תימן.[23]

הלולב, ההדס והערבה מאוגדים ביחד, משום הידור מצווה (ולא כשיטת רבי יהודה שזו חובה). ביהדות אירופה נהוג לאגוד באמצעות קוישיקלך, אך לדעת פוסקים רבים יש צורך באגידה מעבר לכך. בחלק מן הקהילות אוגדים את ההדסים מימין ללולב והערבות משמאלו, כאשר שדרת הלולב היא כלפי הנוטל. מנהג אחר, על פי קבלת האר"י הוא לאגוד ערבה אחת מימין, אחת משמאל וכן הדס מימין, הדס משמאל והדס באמצע. האתרוג עומד בפני עצמו. בעת קיום המצווה, הלולב עם ההדסים והערבות מוחזקים ביד ימין, בעוד האתרוג מוחזק ביד שמאל, כאשר הפיטם שלו מופנה כלפי מעלה, מוצמד ללולב. במצב זה מנענעים את ארבעת המינים בשישה כיוונים.

הברכה על נטילת לולב

לפני קיום מצוות נטילת הלולב ונענועו מברכים: ”ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציוָנו על נטילת לולב.” בפעם הראשונה שמקיימים את המצווה באותה שנה מוסיפים ומברכים את ברכת "שהחיינו".

יהודים מתפללים בבית הכנסת בחג הסוכות עם ארבעת המינים

הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים", מכיוון שכל ארבעת המינים כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם ושאר המינים טפלים לו. בערבית, המלה לולב פרושה דבר המתנועע, מסתובב. אם זה הפרוש המקורי של המלה גם בעברית, יתברר שאגודת ארבעת המינים אשר אנו מנענעים יחד היא הלולב, ולא כפות התמרים שהוא אחד המינים.

על מנת שהברכה תהיה לפני הנטילה יש המקפידים לברך לפני שהם תופסים את ארבעת המינים בידיהם. אחרים מחזיקים בעת הברכה את ארבעת המינים בידיים אך באופן שאינו מתאים לקיום המצווה, למשל כאשר האתרוג הפוך עם הפיטם כלפי מטה באופן שאינו "דרך גידולו", או שמחזיקים את הלולב האגוד עם ההדסים והערבות אך האתרוג מונח על השולחן, ורק אחרי הברכה מרימים את האתרוג ומצמידים אותו לשלושת המינים האחרים.

על פי תורת הקבלה, יש לברך על הלולב אחר תפילת שמונה עשרה לפני קריאת ההלל, אולם בגמרא[24] מסופר על מנהג אנשי ירושלים שבירכו בבוקר והלכו לבית הכנסת כשהלולב כבר בידם. לפני הברכה יש הנוהגים לומר את הבקשה הקבלית הבאה:

יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי וייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנווה אפריון למכון בית אלקינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו...[דרוש מקור]

נטילה ונענוע

האדמו"ר של חסידות טאש, משולם פייש לאווי (השני) נוטל את ארבעת המינים במהלך תפילת הלל בחג הסוכות

חיוב המצווה הוא הגבהת ארבעת המינים (גם אם בנפרד)[25] אך המצווה השלמה היא נענוע הלולב עם שאר המינים. מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה[26]. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". בגמרא מוסבר כי יש לנענע את הלולב במאוזן ובמאונך:

ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות, כ"ט, כ"ז).
אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי. אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת, שירי מצווה מעכבין את הפורענות.

הנענועים הם רינון של שמחה[27] לקיום ושמחתם לפני ה'[28], ודרך שבח והודייה למי שארבע הרוחות שלו, וכן לתפילה על הגשמים. לפיכך מנענעים בשעת הודו ובאנא ה' הושיעה נא. חז"ל נתנו אסמכתא לדבר בפסוק[29]: "אז ירננו כל עצי יער... הודו לה' כי טוב... ואמרו הושיענו"[30]. על פי המבואר בירושלמי[31] יש להרעיד (לכסכס) את עלי הלולב שהשמעת קול הרשרוש היא השירה והרינון שלהם[32].

אופן הנענוע שנכתב בתלמוד הבבלי ונפסק על ידי הרמב"ם[33] הוא בסדר הבא: הנעת הלולב קדימה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים, הנפת הלולב למעלה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים. כך נוהגים להלכה בקהילות יהודי תימן.

בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה. בקהילות אשכנז נוהגים כמנהג המהרי"ל, אחד מהמקורות העיקריים של מנהגי אשכנז, שפסק לעמוד לכיוון מזרח ולהניע את הידיים בלבד. מוליכים ומביאים שלוש פעמים קדימה, שלוש פעמים ימינה (צד דרום), שלוש פעמים מעל הכתף אחורה (צד מערב), שלוש פעמים שמאלה (צד צפון), מרימים שלוש פעמים למעלה, ומורידים שלוש פעמים למטה. סך הכול 36 נענועים בהולכה והבאה.

ברוב קהילות הספרדים והחסידים נוהגים כמנהג האר"י, לפיו סדר הנענועים הוא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. בעת הנענועים מפנים את הפנים ומסתובבים לכיוון הרוח אליה מנענעים. בקהילות תימן על פי מנהג הבלדי סדר הרוחות הוא: מזרח, מערב, מעלה, מטה, דרום, צפון. רוב השאמי מנענעים כשיטת האר"י שלעיל, ויש מקהילות השאמי שמנענעים כסדר השולחן ערוך שלעיל ומנהג אשכנז. יש לציין כי לגבי צורת העמידה נחלקו המנהגים בקהילות תימן: רוב המחוזות נהגו לעמוד כלפי מזרח ולהטות רק הלולב לכל הרוחות, ויש שנהגו לסובב גופם לכל רוח.

נשים בנטילת לולב

מעיקר הדין נשים פטורות ממצוות נטילת לולב ככל מצוות עשה שהזמן גרמא[34], אולם מנהג הנשים להחמיר על עצמם ליטול לולב, כמו מצוות  שופר וסוכה[35], ורואי להודיען שלא יתכוונו לקיום חיוב דאורייתא דאורייתא, בכדי להמנע מחשש איסור בל תוסיף[36], ויש שכתבו שנשים רק נוטלות ולא מנענעות[37].

מצוות ערבה במקדש

הקפות בבית כנסת החורבה
ערכים מורחבים – הושענות, מצוות ערבה במקדש

בנוסף לנטילת הערבה יחד עם שאר המינים, יוחד טקס נוסף לערבות בלבד, בבית המקדש. במשנה[38] נאמר כי היו לוקחים ערבות ממוצא שליד ירושלים, מביאים אותן למקדש וזוקפים אותן בצידי המזבח. ערבות אלו היו גדולות במיוחד וגובהן היה גדול באמה מגובה המזבח - שגובהו היה עשר אמות. לאחר מכן היו מקיפים את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". כך, בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת), וביום השביעי- מקיפים את המזבח שבע פעמים ועושים זאת גם אם הוא חל בשבת.

לאחר החורבן, נשאר זכר למצווה זו במנהג ההושענות, שבו מקיפים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים. בכל יום מששת הימים הראשונים של חג הסוכות מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים את הבימה שבע פעמים ומקיימים חיבוט ערבה.

אספקת ארבעת המינים באירופה בימי הביניים

כשעם ישראל ישב על אדמתו, יכול היה כל אדם להשיג את ארבעת המינים סמוך לחג הסוכות, אולם לאחר חורבן המקדש והתפזרות עם ישראל לגלות ובין השאר גם לאירופה, נערמו על כל המבקש לקיים את המצוות ארבעת המינים קשיים רבים. בארצות מרכז אירופה וצפונה לא גדלו שלושה המינים: תמר, אתרוג והדס מפאת חוסר התאמה אקלימית. את שלושת המינים הללו ניתן היה לייבא מדרום איטליה, איי יוון וספרד. אך היו תקופות בהן הסחר לא היה מפותח ואופי ההתיישבות היהודית באירופה שהיה מפוזר באזורים נרחבים ומרוחקים ובריכוזים קטנים הערימו קשיים על אספקת ארבעת המינים לקהילות אלו. בקושי זה דנו בהרחבה בספרות ההלכה של פוסקי אשכנז, בעיקר בנוגע ל'לולב היבש'. במאה ה-17 חלה שיפור בזרימת המסחר לאירופה ובכך התאפשרה חלוקה סדירה וצודקת לכל הקהילות ואף לאנשים פרטיים.[39]

רמזים בארבעת המינים

לולב לצד מנורת שבעת הקנים בפסיפס בית הכנסת העתיק ביריחו. ארבעת המינים מהווים מוטיב חוזר בעיטורי בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל.

לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לה', לאישים מהתנ"ך, לעם ישראל ולאברי האדם, וכן כרמז למים.

משל לקב"ה

ארבעה מינים שבלולב רומזים לקב"ה[40], כל מין מפני פסוק שהקב"ה מוזכר בו.

אישים מהתנ"ך

עוד רומזים המינים לאבות האומה[40]:

בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות[41]:

משל לעם ישראל

ארבעת המינים, גבעת ברנר

עוד רומזים המינים לחלקים בעם ישראל[40]:

  • אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח).
  • לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך מעשיהם אינם טובים.
  • הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך מעשיהם טובים.
  • ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים.

אגידת ארבעת המינים, מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל[42].

משל לאברי גוף האדם

נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו[43]:

  • האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול.
  • הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה.
  • ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות.
  • הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.

ארבעת המינים והמים

ערבה על גדות נחל

ארבעת המינים מתייחדים בכך שהם "גדלים על המים", ולכן מבטאים את שפע המים בארץ ישראל ואת התלות בהם[44], כפי שנכתב בתלמוד הבבלי[45]: ”ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר להם[46] בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים.” והלקיחה שלהם היא שמזכה בהורדת המטר[47]. מאפיין זה מתחבר עם עניינו של סוכות, חג האסיף כשמו בתורה[48], שהוא זמן האסיף של יבול הצומח.

בתלמוד הירושלמי[49] נאמר:

ארבעת מינין הללו גדילים על המים, לפיכן הן באין פרקליטין למים.

  • כפות תמרים - ממחישות יותר מכל את שפעת המים באזורים היבשים בארץ, בבקעה ובנאות המדבר.
  • ערבת הנחל – כשמה מבטאת את שפעת הנחלים והמעיינות ומזכירה את המקומות המרובים ביותר במים, שם היא נפוצה ביותר. הערבה היא גם התלויה ביותר במים מבין ארבעת המינים, שהרי ענפי הערבה שבלולב נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים.
  • הדס – כשמו "עץ עבות", הוא הצמח הדחוס ביותר בעלים[50] וממחיש את השפע, הרעננות והירקוּת העצומה שבטבע. במקרא מופיע ההדס בין הצמחים המסמלים פוריות: ”אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם, אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס.”[51]. לעומת בדי ערבה שכומשין לאחר קטיפתם, ההדסים נשארים זקופים ורעננים גם ללא מים זמן ניכר.
  • אתרוג - הוא הפרי שצריך הכי הרבה מים בחקלאות הארץ ישראלית הטבעית. עובדה זו מתבטאת בהלכה "האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו"[52], טעם הדבר הוא תלותו במים בדומה לגינת הירק[53], ומהאמור בתלמוד ירושלמי ”אמר רבי תנחומא תירגם עקילס הדר - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים[54] ומעוד מקורות דומים בחז"ל[55]. האתרוג מסמל פוריות מכיוון שעץ האתרוג נותן את פירותיו כל השנה. כמו כן, הפיטם, הקצה המורחב של עמוד העלי שהוא האבר הנקבי של הפרח, הוא תנאי לכשרותו[56]. שלא כמו שאר הפירות, הפיטם נשאר בראש האתרוג גם לאחר הבשלתו.

לקריאה נוספת

  • זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, הוצאת המחבר, צווה צוף, התש"ע.
  • זהר עמר, אתרוגי ארץ-ישראל:בירור מסורת קדמותם של אתרוגי ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת המחבר, נווה צוף, התשע"א
  • זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, ירושלים, התשע"ב, עמ' 91-89; 104-102; 109-106; 122-121.
  • הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות ארבעת המינים, בסוף הספר למעלה מ-100 ציורים תלת ממדיים שמדגימים הלכות רבות. מהדורה ראשונה יצאה בתשע"ו.

ראו גם

סמל היישוב בית חורון הנושא עליו את ארבעת המינים

קישורים חיצוניים

כתבות ומאמרים:

הלכות:

שונות:

הערות שוליים

  1. ^ וכן משתמע מדברי המשנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ג'
  2. ^ ספר החינוך, מצווה שכ"ד
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב עמוד ב' בתוספות רא"ש סוכה דף מג עמוד ב הוסיף שמא יביאנו דרך רשות הרבים לבית המקדש או לבית הכנסת
  4. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה י"ג
  5. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ד'. על פי הדין ביום הראשון צריך ליטול לולב משלו
  6. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה א'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד עמוד א'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י"ז
  9. ^ ראה ספר החילוקים במהדורת מרדכי מרגליות, עמ' 172-173.
  10. ^ ארנון סגל, כמו בימי הבית: נוטלים לולב בשבת, מקור ראשון.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה עמוד א'
  12. ^ בהקדמה לפירוש המשניות, באתר אוצר החכמה
  13. ^ ויקרא פרק כג פסוק מ
  14. ^ בראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז' ועוד
  15. ^ [1]
  16. ^ [2]
  17. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ד'
  18. ^ תמר הירדני, הקשר המרגש בין מטבע בר כוכבא לסוכות
  19. ^ משה גברא, מחקרים בסידורי תימן, כרך ג', עמ' 313–325
  20. ^ ירחמיאל ברודי (מהדיר), תשובות רב נטרונאי גאון, אורח חיים, סימן ר"ו; תשובות גאונים קדמונים, סימן כ"ז; אוצר הגאונים, סוכה דף ל"ד עמוד ב'; שערי תשובה, סימן שי"ט
  21. ^ יוסף שאער (עורך), צנעא וסביבתה בצילומי יחיאל חייבי, הערת הרב יוסף קאפח; יעקב ישראל סטל, "ריבוי הדסים", באר חיינו מ"ב, תשפ"ב
  22. ^ הגהות מיימוניות הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ז', הלכה ז', סעיף ט'; יעקב ישראל סטל, "המנהג להרבות בהדסים או בערבות - ראשית המנהג באשכנז והמעבר מהדסים לערבות", ישורון
  23. ^ הרב יוסף קאפח, הליכות תימן
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"א עמוד ב'
  25. ^ מדאגבהיה נפק ביה! תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב עמוד א' ומשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה ט'
  26. ^ תוספות, מסכת סוכה, דף ל"ז עמוד ב', ד"ה הודו. במשנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז' לא הובא דין נענוע בשעת הברכה. הדבר נוגע לשיעור גיל הקטן החייב בחינוך למצות לולב שהוא מזמן שיודע לנענע. התוספות מפרשים שיודע לנענע בשעת הברכה, אולם לפי הרמב"ם הכונה לנענועים בשעת ההלל, וכן דעת פסקי תוספות ערכין פרק א אות ה'
  27. ^ מאירי סוכה דף לז עמוד ב, ספר הפרדס הגדול לרש"י סימן קפט, לבוש סימן תרנא סעיף ח
  28. ^ ביאור רבי ירוחם פישל פרלא על רס"ג עשין מילואים סימן ה'. השווה: ודוד בכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים... ובמנענעים" ובבמדבר רבה, פרשה ד': "זה לולב שאדם מנענע בו", ותלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג', הלכה י"א בשמחת לולב הכתוב מדבר
  29. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ג
  30. ^ ירושלמי מובא בתוספות, מסכת סוכה, דף ל"ז עמוד ב', ד"ה בהודו
  31. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג', הלכה ח'
  32. ^ לבוש סימן תרנא סעיף ח-ט
  33. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה י'
  34. ^ רמ"א, אורח חיים, סימן תרנ"ח, סעיף ט'
  35. ^ תשובות רעק"א מהדו"ק א בהשמטות
  36. ^ פרי מגדים פתיחה כוללת ח"א מ
  37. ^ שו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים יב, הליכות שלמה פרק י"א הערה 80
  38. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'
  39. ^ זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, נווה צוף: הוצאת המחבר, התש"ע, עמ' 100-80
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 על פי פסיקתא דרב כהנא, פרשה כח - פיסקא ולקחתם לכם, ועל פי ויקרא רבה, פרשה ל'
  41. ^ פרשנות זו מצאה ביטוי בפיוט "סוכה ולולב לעם סגולה" (ראו בוויקיטקסט) המושר בפי עדות המזרח בחג הסוכות
  42. ^ "יעשו כלם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (מהפסיקתא)
  43. ^ דברים אלו מבוססים על מדרש תנחומא פרשת אמור כח (מהדורת בובר)
  44. ^ זהר עמר - ארבעת המינים, תל אביב תש"ע. טעימות מארבעת המינים, באתר בשבע, שיעורים מהרב דביר טל, ומהרב פייבלזון.
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ב' עמוד ב'
  46. ^ המילה "להם" (שיותר מתאימה תחבירית) היא לפי כתבי היד: הספרייה הבריטית, הרב הרצוג, מינכן 140, מינכן 95. מהאתר הכי גרסינן.
  47. ^ ויקרא רבה, פרשה ל', פסקה ח'
  48. ^ בספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ט"ז ובספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ב
  49. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א', הלכה א'
  50. ^ ראו פסיקתא דרב כהנא כז,ט.
  51. ^ ספר ישעיה, פרק מ"א, פסוקים י"ח-י"ט
  52. ^ רמב"ם מעשר שני א,ה
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ד עמוד ב'.
  54. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג', הלכה ה',
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה עמוד א', ובויקרא רבה.
  56. ^ "ניטלה פטמתו...- פסול" משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ו'


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34613355ארבעת המינים