חטאות המתות

חטאות המתות
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"א עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י' עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ד', הלכה א'

חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת היא הגדרה הלכתית לחמשה סוגי קרבן חטאת, שאינם ראויים להקרבה.

הגדרה

חמשת סוגי חטאות המתות הם:

1. חטאת שהתכפרו בעליה - קרבן חטאת שנאבד או שמסיבה אחרת בעליו הקריב אחר תחתיו, ולאחר שכבר נתכפר נמצא הקרבן המקורי.
2. וולד חטאת - עז נקבה או כבשה שהוקדשו לשם קרבן חטאת, וילדו.
3. חטאת שמתו בעליה - כלומר שלא הוקרב בחיי בעליו של הקרבן החייב בכפרה, ומכיון שהכפרה אינה חלה לאחר מיתת הבעלים, לא ניתן להקריבו על המזבח
4. תמורת חטאת - אדם שהמיר באיסור את קדושת הקרבן על בעל חיים אחר, מה שלא מסיר את הקדושה מהקרבן הראשון, אך מחיל על התמורה דיני קרבן חטאת, למרות שלא ניתן להקריבה. (בניגוד לתמורת עולה, תודה ואחרים שניתן להקריבם).
5. חטאת שנמצאת בעלת מום - ולכן לא ניתן להקריבה.

מקור

מקור דין זה הוא הלכה למשה מסיני. בגמרא מובא כי בני ישראל פנו אל פינחס, לברר הלכה זאת שנשתכחה אחר מיתת משה.

אמר רבי יצחק נפחא, אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס שאל, אמר להם: לא בשמים היא.

— מסכת תמורה, דף ט"ז עמוד א'

במשנה מוזכר דין זה במסכת תמורה: ”וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ”, כדי לזרז את מיתת בעל החיים סוגרים את החטאות המתות בחדר סגור ומונע מהם מים ומזון עד שימותו, ולפי דעת הרמב"ם גם זה הלכה למשה מסיני.

במשנה שם נאמר כי ישנם שני חילוקים נוספים בין חטאות המתות לחטאות כשרות: ”וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.”. בטעם הדבר שחטאות המתות אינן עושות תמורה פירש רש"י לפי שאינם קדושות לא קדושת מזבח ולא קדושת דמים, ולכן קדושתה קלושה להתפס בקרבן אחר.

בדין איסור הנאה הבא לידי ביטוי בדברי המשנה "לא נהנין" נחלקו הראשונים: ישנה דעה שעל חטאות המתות חל איסור הנאה מדאורייתא, וישנה דעה שהאיסור הוא מדרבנן. המשנה קובעת ש"אין מועלין", כלומר גם אם עברו על איסור זה, אין עוברים על איסור מעילה אפילו מדרבנן.

דין חטאות הציבור

במשנה נאמרה מחלוקת אם דין חטאת שכיפרה בעליה קיים בקרבן ציבור, שבטעות או בעקבות אבידת הקרבן, התכפרו באמצעות קרבן אחר: ”חַטַּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ.” ברש"י מוסבר כי קיימת מחלוקת בגדר ההלכה למשה מסיני, אם נמסרה רק כלפי חטאת יחיד או גם כלפי חטאת ציבור. רבי שמעון מכריע כדעת החכמים מתוך ראיה; כשם שדינם של שלושת מתוך חטאות המתות בוודאי נאמר רק ביחיד כך בשני סוגי חטאות המתות האחרים, בוודאי הדין קיים רק ביחיד ולא בציבור.

דין תערובת

המשנה הראשונה בפרק התערובות עוסקת בדין תערובת של קרבנות עם "חטאות המתות", אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל", והיא קובעת ש ”אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא” כלומר אפילו אם עשרת אלפים קרבנות התערבו עם אחד מבעלי החיים האסורים להקרבה, "יָמוּתוּ כֻלָּם" ואסור להקריבם.

בגמרא מקשים החכמים, מדוע לא נוציא את בעלי החיים ממקום קביעותם, כך שהדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא יחול עליהם, וממילא יתבטל האיסור ברוב, ומתרצים כי חז"ל אסרו לעשות כך, משום גזירה שמא יהיה אדם שלא ידע את ההלכה, ויחשוב שגם במקרה שבעלי החיים נמצאים במקומם, חל עליהם דין ביטול ברוב, ולכן הם קבעו כי כל כמות בעלי החיים שהתערב בהם האיסור, אסורים.

במקרה שבעל החיים הוקרב בטעות על ידי אדם שלא ידע שהוא אסור להקרבה, תלויה כשירותו של הקרבן בשאלה האם חל דיחוי על קרבנות שנפסלו להקרבה בעודם חיים, ולאחר מכן חזרו והוכשרו. לדעת רבי שמעון, שהקרבן כשר, משום שדין דיחוי אינו תקף על בעלי חיים, גם כאן הקרבן כשר, ואילו לדעת רבי יהודה הקרבן נפסל. דעה שלישית היא דעתו של רבי אליעזר שסובר שאם הכהן הקריב בטעות אחד מהקרבנות ניתן להקריב את כולם, מכיון שהוא סובר כדעתו של חנן המצרי שלא חל כלל דין דיחוי, אפילו על בשרו של קרבן שנשחט, ומכיון שלפי דעתו של רבי אליעזר ניתן לתלות בקרבן שהוקרב בטעות את הקרבן שנאסר, ולהתייחס לשאר כבעלי חיים המותרים להקרבה, נמצא שלאחר הקרבתו של אחד מהם הותרו כולם.