טומאת זב
| מקרא | ויקרא פרק ט"ו |
|---|---|
| משנה | זבים |
| ספרי מניין המצוות |
ספר החינוך קעח, ספר המצוות עשה קד |
בהלכות טומאה וטהרה, זב הוא איש שיצאה ממנו הפרשה הנקראת "זיבה", והדבר קרה מספר פעמים. על פי המבואר בתורה עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז יוכל ליהטהר על ידי טבילה במעיין והקרבת קורבנות.
מהות הזיבה
בחז"ל מבואר שלזיבה ישנו דמיון מסוים לנוזל זרע, אבל היא שונה מעט בצבע ובמרקם הפנימי שבין חלקיה[1]. בין הראשונים קיימות שתי תפיסות על טיבה של מחלה זו:[2] יש אומרים שמדובר בהפרשה מוגלתית, כתוצאה ממחלה מידבקת בדומה למחלה הקרויה בימינו "זיבה"[3]. לדעת הרמב"ם מדובר על הפרשת זרע פגום[4].
תליית הזיבה בשבעת הדברים ובאונס
בגמרא מבואר שטומאת הזיבה חלה רק כאשר הזיבה נגרמת ללא גורם חיצוני, ולא כאשר הדבר נגרם מחולשה כללית של הגוף וגם לא זיבה הנגרמת כתוצאה מגורם חיצוני (שאינו מחלה), לכן, ישנן שבעה דברים שתולים בהם את הזיבה, למשל: אם ידוע שגופו נחלש כתוצאה מאכילה או שתייה מרובה או שאכל ושתה דברים הגורמים לזרע לזוב, או שהתאמץ לסחוב דברים כבדים או שקפץ, או שהרהר בענייני יחסי אישות או שראה מראה של אשה נאה שמראיה עשוי להשפיע על כלי הזרע, אין הוא נחשב לזב. קיימות אף דעות מקילות יותר של רבי יהודה ורבי עקיבא, רבי יהודה סובר שאף הרואה בהמה חיה או עוף מתעסקין בזיווג או שראה בגדים נאים צבועים של נשים ניתן לתלות בכך את הזיבה, והגדיל להקל רבי עקיבא הסובר שכל שהזב אכל או שתה משקה כל שהוא באותו יום בו ראה את הזיבה, ניתן לתלות באכילה או שתייה מועטת זו את הזיבה.
אם כי, כלל זה קיים רק לפני שחלה על הזב טומאת זיבה. אך משהחלו לחול עליו דיני טומאת זיבה, לאחר שראה בוודאי זיבה יום אחד, אם ראה שוב זיבה שנייה אין בודקים אותו האם אכל או שתה הרבה, אלא רגליים לדבר שהוא חולה במחלת הזיבה וששני המקרים קשורים זה לזה[5]. מכך נראה, כי חז"ל סוברים שהסבר לזיבה קשור יותר לתופעות שאותן אנו מוצאים באיברי הזרע עצמם מאשר תופעות חיצוניות. לדעת רב הונא[6] ראיה ראשונה מטמאה אפילו אם היא באונס לעניין טומאת זב, ומה שכתוב במשנה שבודקים את הזב אם הראייה הייתה באונס הכוונה רק לעניין חיוב קרבן בזב גדול שראה שלוש ראיות.
תליית הזיבה בקרי
עם זאת, נפסק במשנה כי ”הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת”, אך קיים חילוק בין יהודי לגר: כאשר יהודי רואה זיבה בפעם הראשונה, אנו אומרים כן, אך לאחר שכבר "נזקק לזיבה", והוא כבר חלה במחלת הזיבה, אין תולים את הזיבה בקרי אלא במחלת הזיבה, אך ”גר שראה קרי ונתגייר - מיד הוא מיטמא בזיבה”. בראשונים מובאים מספר הסברים אפשריים לכלל זה:
- לאחר יציאת נוזל זרע מגוף האדם, יוצא גם זרע גרוע שאינו יוצא יחד עם הזרע עצמו, ולכן ייתכן שהנוזל שיצא אינו זיבה אלא המשך של נוזל הזרע שיצא באותה יממה. - הסבר הרמב"ם.
לפי הסברם של הר"ש משאנץ[7] ופירוש רש"י לנזיר[8], דווקא בראיה ראשונה של הזב, אנו אומרים כן, אך לאחר שכבר "נזקק לזיבה", והוא כבר חלה במחלת הזיבה, הגיוני יותר לומר שהזיבה קשורה למחלתו ולא לקרי שראה באותו יום[9], ולכן גם קובעת המשנה כי ”גר שראה קרי ונתגייר - מיד הוא מיטמא בזיבה”, כי גרותו של גר נחשבת כמחלה המחלשת את הגוף וגורמת לזיבה מפני ש"דואג בקבלת המצוות"[10].
- לאחר יציאת הזרע מגוף האדם, האדם נחלש, וממילא שוב יש לתלות את יציאת הזיבה ב"חולי", שהוא אחד משבעה הדרים שבהם בודקים את הזב ותולים בהם את הזיבה. - הסבר המובא בר"ש, ודיעה זו גם מובאת במסכת נזיר (ס"ו) בפירוש רש"י ותוספות כדעתו של רב פפא, ולפי פירוש התוספות בנזיר, ההסבר אינו מספק נימוק מה הוא ההבדל בין יהודי לגר, שהרי בשניהם קיימת חולשה זו, מסקנת הגמרא היא שמדובר ב"גזירת הכתוב" (ראו בקטע הבא).
לפי הסבר של הר"ש משאנץ, חולשה זו אינה פוטרת את הזב מכיוון שהנוזל שיצא ממנו אינו "זיבה", (בשונה מההסבר הקודם המסביר כי מדובר בנוזל זרע ולא בנוזל זיבה), אלא מפני שמדובר באונס, ולכן תלייה זו היא רק בראייה השנייה שלא מטמאה באונס, אך בגר שאינו מטמא בעודו גוי, גם אם היה זב, מכיוון אינו טמא בטומאת זיבה, נחשבת הראיה שלו לראיה ראשונה.
- גזירת הכתוב: לפי מסקנת התלמוד במסכת נזיר, כפי פירוש התוספות, מדובר בגזירת הכתוב כפי המפורש בברייתא: נאמר בתורה ”וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם”[11] - כלומר - גם לאחר שפנה היום, יש להמתין עד הערב ולאחר מכן בעל הקרי יכול לטבול גם אם ראה בינתיים זיבה, רבי יוסי שמצמצם את הזמן שניתן לתלות את הזיבה בקרי לומד זאת מהפסוק הקודם בו נאמר ”כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה”, כלומר זמן הקרי נמשך רק לילה אחת ולא שניים.
בכל מקרה, מכיוון שגזירת הכתוב היא שטומאת קרי גורמת לקולא - שניתן לתלות בה את הזיבה שביום או מעת לעת שאחריה, מובן שדין זה קיים רק ביהודי שבו נאמרו פסוקים אלו ולא בגוי, ומכאן השוני בין יהודי לגוי[7].
רבי יוסי מחמיר ומתיר לתלות את הזיבה בזרע רק באותו יום עצמו אך ההלכה לא נפסקת כמותו[12].
חילוק בין זב בעל שתי ראיות לזב בעל שלוש ראיות
חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים - דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב גם בקרבן.[13]
טהרת הזב
טבילה
ערך מורחב – טבילה במעיין
חידוש מיוחד קבעה התורה בעניינו של הזב, שעליו לטבול במעיין דווקא, ולא די במקווה[14].
קורבנות הזב
למחרת יום טבילתו, עליו להביא קרבן להשלמת טהרתו[15]: זוג עופות, אחד לקורבן חטאת והשני לקורבן עולה, בדומה לקרבן הזבה. עד הבאת הקורבנות הוא מנוע מלהיכנס לבית המקדש ומלאכול קורבנות, כמו כל "מחוסר כיפורים".
דיני טומאה וטהרה
- ערך מורחב – טומאת זיבה
התורה קבעה על הזב והדומים לו (נידה, זבה, יולדת) סדרת חומרות מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו בטומאת מת.[16]
לקריאה נוספת
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:טומאת זב |
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי מסכת נדה דף לה עמוד ב
- ^ ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב
- ^ רבי אברהם אבן עזרא בויקרא טו, ח, רמב"ן שם פסוק יא, ספר החינוך מצווה קעח
- ^ משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה פרק ב הלכה א, ובהרחבה בפירושו למשנה, מסכת זבים, פרק ב משנה ב
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ב', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ה עמוד א'.
- ^ 7.0 7.1 הר"ש משאנץ על מסכת נזיר ג ב.
- ^ שמקובל שחיברו הריב"ן
- ^ לפי דבריו זה הוא פירוש רב פפא במסכת נזיר "איידי חולשא הוא דחזי", כלומר לכן בנזקק לטומאה אין תצולים את הראיה בקרי, כי מסתבר לומר שחולשת הזיבה גמרה לו את הראייה
- ^ ובכך הוא מסביר את הדיון בין רבא לרב פפא במסכת נזיר, ”אמר לו רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה א"ל אין לך חולי גדול מזה".”.
- ^ דברים כג יב
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ב', משנה ג'.
- ^ משנה מסכת זבים פרק א משניות א-ג, מסכת מגילה פרק א משנה ז
- ^ ויקרא טו, יג
- ^ יקרא טו, יד
- ^ משכב והיסט - משנה מסכת זבים פרק ד משנה ו. מעיינות - תלמוד בבלי מסכת חולין דף פח עמוד א
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
