מחיית שבעה עממים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מחיית שבעת עממין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחיית שבעה עממים
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ'
תלמוד ירושלמי תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ו', הלכה א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם: עשה קפז
ספר החינוך: תכה

מחיית שבעה עממין (או מחיית ז' עממין) היא מצוות עשה הכתובה בספר דברים, ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה מחייבת כריתת זרעו של שבעה עממין יושבי ארץ הכנעני, העמים שגרו בארץ כנען בתקופת צאתם ממצרים; הכנעני, החיתי, החיוי, האמורי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי.

מקור המצוה

מקור המצווה מופיע בספר דברים; ”רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ” (דברים כ טז).

התורה מרבה להזהיר מן התוצאות השליליות של השארת העמים החוטאים בקרב ישראל[1].

הנביאים הרבו להוכיח על הדבר[2], ותלו בו את חטא עבודה זרה שפשה בעם ישראל:

לא השמידו את העמים אשר אמר ה' להם. ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. ויעבדו את עצביהם ויהי להם למוקש

טעם המצוה

הרמב"ם כותב כי התורה סמכה את האיסור של "לא תחיה כל נשמה" לאזהרה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלקיכם" להיזהר כי אין לחשוב שמחיית עמים אלו היא אכזריות או שאיפת נקמה אלא היא חשובה כפעולה שמחייבת אותה "המחשבה האנושית" לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק.[3].

גם המשך חכמה הרחיב את הדיבור בנימוקי מצווה זו וקשר את המצווה אל ברכת ה' לאברהם כי יירש זרעו את שער אויביו ולמרות כן לא יתדבק בזרעו מידת האכזריות;

וירש זרעך את שער שונאיו והתברכו בזרעך וכו' - הנה האכזריות הוא מדה נשחתה והיא מחלה המתדבקת כי אם יעשה האדם זה פעם אחד יקנה בו מדה הפחותה הזאת ויהי כחיתי טרף להשחית ולחבל גם לבלי תועלת והפליגו בזה עד כי השובר כלים בחמתו כו' אמרו בשבת (דף קה עמוד ב) כי הוא כעובד עבודה זרה ואף אם עושה האדם דין ומשפט במקום המועיל אבל אין דרך בני אדם להתברך בו אמנם עכשיו שאברהם השתמש במדת האכזריות לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לזקנותו אשר הוא נגד הטבע ולא כוון רק לקיים רצון השי"ת ולפרסם אלקותו לכן מעתה ירש זרעך את שער שונאיו שמעתה נתונים העמים הנשחתים הם הז' אומות שבארץ ישראל שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ טז) ואסור לחמול אף על עולל ויונק שלזה צריך אכזריות לכאורה ובכ"ז אני יודע כי והתברכו בזרעך כו' שלא יכוונו בהאכזריות רק לקיים מצות השי"ת וכמו שדרך יהושע בעצמו על צוארי המלכים (יהושע י כד) לקיים מצותו יתברך בלבד אבל לא שיקנה בהם מדת האכזריות חלילה והבן.

משך חכמה, ספר בראשית, %45

דיני המצוה

האיסור קיים על כל המשתייכים מבחינה אתנית לשבעת העממים (הנקבעת לפי האב[4]) אף הגרים בחו"ל[5].

גם במלחמה עם שבעת העממים ישנה מצווה לקרוא לשלום. אם השלימו וקבלו עליהם לפרוש מעבודה זרה[6] מותר להחיותם, ולא נאמר האיסור אלא משפתחו במלחמה[7].

בכך מוסברת עובדת החיותה של רחב הזונה שהשלימה עם בני ישראל[8].

בתלמוד ירושלמי[9] מבואר שיהושע בן נון שלח אגרות התראה לשבעת העממים לפני כניסתם לארץ ובהן נאמר:”הרוצה להשלים - ישלים, להילחם - ילחם”. הרמב"ם מוכיח זאת מן הפסוק:”כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם לבלתי היות להם תחינה” (ספר יהושע, פרק י"א, פסוק כ'), מכאן יש להסיק שניתנה להם אפשרות שלום.

הדבר מעורר קושי על כך שתושבי גבעון[10] שהוצרכו לבוא בערמה ולהתחזות לתושבי ארצות רחוקות כדי לזכות בברית שלום עם ישראל. הרמב"ם[11] והרמב"ן[12] מבארים שיושבי גבעון לא התוודעו לאגרותיו של יהושע או שלא בטחו בהן אחר שלא נענו להן מיד.

אך לפי דרכם מתעוררת תמיהה אחרת: מדוע כעסו יהושע וישראל על הרמייה ורצו להכותם אילולי השבועה שנשבעו להם הנשיאים?[13] הרמב"ם משיב על כך משום שגרמו להם לכרות להם ברית שהיא אסורה. סבר נוסף מזביר הרמב"ן שאין איסור כריתת ברית נוהג בעמים שקבלו איסור עבודה זרה אלא שבמרמתם בקשו הגבעונים להשיג ברית בתנאים מועדפים כבין שני עמים שווים ללא מס ושעבוד כמשפט גרי תושב בארץ.

הראב"ד מסביר שאחר שעברו ישראל את הירדן נחשב הדבר כפתיחה במלחמה, וכבר לא ניתנת האפשרות של שלום.

המצווה בימינו

בימינו אבדה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם שבע האומות, ואין להם שם בפני עצמם[14]. עם זאת המצווה נחשבת כנוהגת לדורות משום שקיומה אינו מוגבל בזמן[15].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק י"בספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ה
  2. ^ ספר שופטים, פרק ב', פסוק ג'
  3. ^ מורה נבוכים חלק א מד (דף פו במהדורת ר"י קאפח)
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ח עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ה עמוד ב'
  6. ^ ראב"ד בהשגות. לדעת הרמב"ם תנאי זה נוהג גם בתנאי שלום עם עמים אחרים אך תוספות עבודה זרה דף כו עמוד ב חולקים על כך.
  7. ^ תוספות גיטין דף לה עמוד ב,משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה א'. בתוספות ציינו שכן משתמע מן הפסוקים בדברים כ, טו. ובתוספות סוטה דף לה עמוד ב כתבו שכך נאמר ליהושע מפי הדיבור.
  8. ^ תוספות, מסכת סוטה דף לה עמוד ב
  9. ^ שביעית פרק ו הלכה א
  10. ^ ספר יהושע, פרק ט', פסוק א'
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה א'
  12. ^ דברים פרק כ פסוק יא
  13. ^ ספר יהושע, פרק ט', פסוק י"ח
  14. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפז ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ד'
  15. ^ ספר המצוות לרמב"ם שם