נביא
נביא הוא חוזה עתידות ומדבר בשם ה', ולהבדיל המתנבא בשם אלהים אחרים הנקרא ביהדות נביא שקר[1].
מהות הנבואה
מיסודות הדת לידע שה' מנבא את בני האדם. הנבואה חלה רק על איש גדול בחכמה, גבור במדותיו ומתגבר על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה ומיושבת מאד, הפורש מהבלי העולם, והוגה תמיד בסתרי העולמות העליונים, עד שנהפך לאיש אחר ומתעלה להיות כאחד בין המלאכים[2].
הנביא מקבל את הנבואה במשל ומבין את פשרו, אך לפעמים הנבואה מכילה משל בלי נמשל. כך הן חלק מנבואות יחזקאל וזכריה[3].
הנביא מקבל את תוכן הנבואה ומוסר אותו בסגנונו הוא, אך לעתים נמסרת לו הנבואה במלים ספציפיות המכילות מספר משמעויות, ופעמים שבעצמו אינו יודע מה פשרן המדויק[4].
יש שהנביא מצטווה לעשות איזה מעשה כדי להמחיש את נבואתו, וכן להוסיף לה תוקף על ידי הוצאתה לפועל בעולם הגשמי[5].
כוחות טומאה שונים עלולים להביא את המתלמד בנבואה לידי טעות בהשגתו (כפי שקרה לצדקיה בן כנענה), אך ישנם סימנים הידועים למנוסים בדרכי הנבואה לזיהוי נבואת שקר, ומהם ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[6]
תפקידו של הנביא
אל הנביא היו מגיעים אנשים שרצו להתייעץ בקשר לייעודם או עתידם, דברים שבהווה, או קבלת תמיכה ומזור נפשי[7]. לעיתים רבות מלכים היו מחזיקים בחצרם, נביא מיוחד להתייעץ עמו לפני כל פעולה אסטרטגית[8].
בעוד שבאומות העולם תפקיד הנביא הצטמצם למסירת העתיד וראיית דברים נסתרים[דרוש מקור], בישראל תפקידו העיקרי של הנביא היה להיות הדובר של הקב"ה, להיות מתווך בין העם לה', מחנך רוחני ומוכיח בשער[9]. בשל כך נביאים לעיתים היו בעימות עם העם ומנהיגיו, כשהאחרונים התנהגו שלא כרצון ה'. יחסו של הנביא אל העם היה אמביוולנטי, מחד גיסא - הוא אחד מהם, ומאידך גיסא - הוא נציג ה' בעולם.
בני הנביאים
בתנ"ך מוזכרים בכמה מקומות בני הנביאים והם תלמידי הנביאים המכינים עצמם לנבואה על ידי התבוננות בנסתרות האלוקיות, ומתוך הכנה נפשית של שמחה וטוב לב בעזרת כלי נגינה[10], כי אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה[11]. מי שהגיע לדרגה הראויה לנבואה היה זוכה לחגור אפוד בד לסימן שראוי לרוח הקודש ככהן הנשאל באורים ותומים[12].על אף ההכנה הרבה יתכן שלא תשרה עליהם נבואה, כמו שאירע לברוך בן נריה תלמיד ירמיהו הנביא[13].
נביא ה'
ערך מורחב – הנבואה במסורת ישראל
נביא במקרא
נביא (נקרא גם "הרואה", "חוזה") הוא אדם במדרגה רוחנית גבוהה של דביקות בה'. אשר זכה להתגלות נבואית. הרמב"ם כותב[14]: "הנביא - אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו... ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".
משה הינו גדול נביאי ישראל. נבואת משה שונה מנבואותיהם של שאר הנביאים, מפני שזכה לנבואה בדרגת בהירות שלא זכו לה אף אחד מן הנביאים שלאחריו, (המוגדרת "באספקלריה המאירה") וכתיאור הכתוב:”ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט” (ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ח').
במשך תקופה של מאות שנים מתאר התנ"ך שרשרת של נביאים ובני נביאים, המשתלבים בהנהגת ישראל באופן כזה אחר. ישנם מכתירי מלכים כמו שמואל; ישנם שופטים כמו דבורה; יש שיועצים למלכים כמו חולדה הנביאה; יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס ויש החוזים את החורבן כמו ישעיהו וירמיהו.
התורה שואפת להגיע למצב שבו עם ישראל כולו יגיע למדרגה זו של נביא הדבק בה' כפי שהדבר מתבטא בדברי משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כט), וכפי שיקרה לעתיד לבוא: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (יואל ג, א-ב).
בתקופת בית שני נפסקו הנביאים. בתלמוד נאמר שאחר חורבן בית ראשון ניטלה הנבואה מהנביאים וניתנה לילדים ושוטים או לחכמים (בבא בתרא י"ב). כלומר, כל מציאות הנבואה במתכונת המוכרת הייתה רק עד ראשית הבית השני, כאשר הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי.
הגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) קובעת, כי "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה". וכך, רק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות אמרו נבואות בעלות משמעות לדורות. בספר שמואל אנו מוצאים ששאול בא לנביא בשביל למצוא אתונות, ומהפסוקים ניכר שדבר זה אף היה לגיטימי באותה תקופה, גם בשל זוטות של חיי היומיום, ולא רק בהקשר לדברים בעלי משמעות מדינית או היסטורית.
מקומן של הנשים לא נפקד מתחום זה, בתנ"ך מוזכרות בפירוש שבע נביאות, והמדרש (שיר השירים רבה ד, כב) מעיד: "כשם שעמדו להם לישראל ששים ריבוא נביאים כך עמדו להם ששים ריבוא נביאות".
הנביא בהלכה
מצוה לשמוע לנביא אמת, שנאמר: אליו תשמעון[15]. העובר על דברי נביא מתוך זלזול[16] או אף נביא שעבר על דברי עצמו חייב מיתה[17]. נביא הכובש נבואתו ואינו אומרה חייב מיתה.
בחירת מקום המקדש צריכה להקבע על פי נביא[18]. גם הוספה על שטח ירושלים או בית המקדש צריכה לקבל בין השאר הסכמת נביא[19].
העמדה ראשונית של מלך ישראל נעשית על ידי נביא (כמו שאול ודוד על ידי שמואל וירבעם על ידי אחיה השילוני)[20]. ביחס הנהגת הכבוד בין המלך והנביא מתואר באגדה כעין "ויכוח" בין חזקיהו לישעיהו מי צריך לבוא לפני מי[21], אך ברמב"ם[22] פוסק שהנביא צריך לבוא לפני המלך ומשתחוה לפניו, כמו שנהג נתן הנביא עם דוד.
נתינת מופת
הנביא בתחלת נבואתו צריך לתת אות או מופת לאימות נבואתו, כמו שכתוב בתורה: ונתן אליך אות או מופת[23]. דעת רב האי גאון[24] ורס"ג[25] שהנביא צריך לעשות אות בשינוי הטבע. מאידך דעת הרמב"ם[26] שאינן הנביא צריך לשנות הטבע כמופתי אליהו ואלישע אלא שיודיע דבר הצפוי להיות, ובכך יבחן, כמו שנאמר:"אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה'"[27]. הרמב"ם מוסיף שאף שהמעוננים והקוסמים מתיימרים גם הם להגיד עתידות, הנביא ניכר בכך שכל דבריו מתאמתים ולא יפול מהם ארצה[28].
אין שומעים לכל מי שנותן אות, אלא אם ידוע כראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו בקדושתו בפרישותו[29].
בנוסף מדגיש הרמב"ם, שהמופת מצד עצמו אינו ראיה ודאית, כי יתכן שנעשה בשקר ובאחיזת עינים, אלא שכך נצטוינו לנהוג ולהעמיד הנביא על חזקת צדקתו, וכמו שציותה תורה לסמוך בדיני תורה על שני עדים, ונאמר[30].: הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו.
יש לבחון את הנביא פעמים רבות, אך אחר שהוחזק לנביא אסור להרהר אחריו, ואסור לנסותו יותר שנאמר: לא תנסו את ה' אלוקיכם[31]. אם העיד עליו נביא אחר (כמו משה ליהושע) אינו צריך לתת אות[32].
התורה נותנת כלים להבחין בין אדם הטוען לנביא, לבין אדם שאינו נביא:
וכי תאמר, בלבבך: איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא יהיה הדבר, ולא יבא הוא הדבר, אשר לא-דברו ה': בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו
— דברים י"ח, כ"א - כ"ב
הרמב"ם מבאר על פי הכתוב בירמיהו[33] שבחינה זו היא רק בנבואה לטובה אך נבואה של פורענות שלא התקיימה אינה סימן לנביא שקר, כי כל עיקרה לא נאמרה אלא להתראה לשוב בתשובה ושמא שבו ונסלח להם[34].
תנאים הכרחיים לנביא
בתלמוד נאמר כי נביא צריך להיות אדם בעל שאר רוח, ויכול להיות נביא רק מי שהוא חכם, גיבור ועשיר[35].
הרמב"ם[36] מאריך לשלול את הדעה שנטענה בדתות אחרות (כמו האיסלאם) שתתכן נבואה לאדם חסר דעת. מאידך אינו מסכים עם הפילוסופים שהנבואה היא טבעית ומוכרחת לכל המגיע לשלמות מסוימת. הרמב"ם קובע על פי חז"ל שאכן הכשרה לנבואה היא הכרחית, אך הדבר תלוי גם כן ברצון ה'.
הרמב"ם מוסיף שגם במעמד הר סיני שהיה בהתגלות פומבית לעיני כל, לא היו כולם שוים בדרגת הנבואה.
הנהגות הנביאים
הנביאים היו מתנבאים בצורות שונות. בפסוק מובא גם על נבואת שאול "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה" (שמואל א יט כד). במפרשים כתבו שהנביא מתדבק בדעתו לה' עד כדי שלא שם אל ליבו למצב גופו, כשאצל שאול הכוונה שהוריד את בגדי המלוכה מעצמו "כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלקים"[37], או ש"פשט בגדי מלכות להתדמות להנביאים במלבושיהם ובל יתגאה עליהם"[38]. מצב של כעס או יהירות עשוי לגרום להפסקת הנבואה מן הנביא[39].
מדברי חז"ל
- "עשרה שמות נקרא נביא אלו הן. ציר. נאמן. עבד. שליח. חוזה. צופה. רואה. חולם. נביא. איש האל-הים"[40].
- "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים. שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים"[41].
- כל מי ששמו ושם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא. שמו ולא שם אביו - בידוע שהוא נביא ולא בן נביא. שמו ושם עירו - בידוע שהוא מאותה העיר. שמו ולא שם עירו - בידוע שהוא מירושלים"[42].
זה לעומת זה
נביאי הבעל
נביאי הבעל היו שורטים שריטות בגופם עד זוב דם, כחלק מעבודת הבעל: ”וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם”[43]. לדעת חלק מהמפרשים[44], אופן התפילה והקריאה אל הבעל היה באמצעות הרמת קול: ”וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל”[45]. אולם לדעת מפרשים אחרים[46] היה זה רק בעקבות דברי אליהו, שנאמרו בהיתול: ”קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱ-לֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ”.
ראו גם
- נבואה
- הקדשה לנבואה
- הנבואה הקלאסית בישראל
- חכם עדיף מנביא
- רוח הקודש
- נביאי האסלאם
- נבואותיו של נוסטרדמוס
לקריאה נוספת
- Jonathan Stökl, Prophecy in the Ancient Near East: A Philological and Sociological Comparison, Leiden: BRILL, 2012 מסת"ב 9004229922
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: נביא |
- המאמר "נבואה עממית ונבואה קלאסית", מאת אילון אביבי
- חיים מזר, תוחלת החיים של נביא, בבלוג של אלי אשד באתר "רשימות", 8.7.2009
הערות שוליים
- ^ ומכונה גם כן "נביא" בתורה, כמו שכתוב בספר דברים, פרק י"ג, פסוק ב': כי יקום בקרבך נביא וגו'. מורה נבוכים חלק ב פרק לב, וראה גם רמב"ן שמות כב ו
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה א' ראה זכריה, ג', ז'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד ב' דרך ה' חלק ג פרק ד אות ז
- ^ רמב"ן בראשית יב, ו דרך ה' שם אות ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד א',דרך ה'שם
- ^ ספר שמואל א', פרק ט', פסוק ו', ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה ד'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק י"ט
- ^ רש"ר הירש דברים יח, טו
- ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק י', הלכה י"ג
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז'
- ^ ספר דברים, פרק י"ח, פסוק ט"ו
- ^ מנחת חינוך מצוה תקטז על פי רש"י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד א'
- ^ ספרי ראה סב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ד עמוד ב'
- ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ו משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י' עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ב', הלכה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד ב'
- ^ בתשובות הגאוניםסימן קטו
- ^ בספר האמונות והדעות מאמר ג
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י'
- ^ וראה רמב"ן דברים יג שאות הוא הגדת עתיד, ומופת הוא שינוי טבע
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז', רש"י, מסכת סנהדרין, דף פ"ט עמוד ב', ד"ה היכא דהוחזק
- ^ ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"ח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכות ב'–ה'
- ^ כ"ח, ט'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ב עמוד א'
- ^ מורה נבוכים חלב ב פרק לב
- ^ מלבי"ם
- ^ מצודת דוד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו עמוד ב'
- ^ אבות דרבי נתן פרק לד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו עמוד א'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ח.
- ^ אלשיך ומלבי"ם על ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ח.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"ח.
- ^ אברבנאל ומצודות דוד על הפסוק שם.
| מ"ח נביאי ישראל | |
|---|---|
|
