מיכה אולמן
 | |
| מיכה אולמן ב-2006 | |
| לידה |
11 באוקטובר 1939 (גיל: 85) תל אביב, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| תחום יצירה | פיסול |
| השפעה מ | יצחק דנציגר |
| יצירות ידועות | הספרייה הריקה |
מיכה אולמן (נולד ב-11 באוקטובר 1939) הוא אמן ופסל ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת ה'תשס"ט (2009). עבודותיו, העוסקות בזיכרון ובהיסטוריה האנושית וכן ביחס בין האדם לטבע, משתמשות בתצורות אמנותיות שונות מתחומי הפיסול.
ביוגרפיה
מיכה אולמן נולד בתל אביב ללילי ויצחק אולמן. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל מוצנח. לאחר השירות היה שותף לגרעין נח"ל בקיבוץ ארז. חי ופועל ברמת השרון.
בין השנים 1960–1964 למד אולמן אמנות ב"בצלאל". לאחר סיום הלימודים יצא לשנת לימודי המשך בבית הספר המרכזי לאמנות ולאומנות בלונדון, שם התמחה בתחריט. עם שובו לישראל, בשנת 1966, עבד כמאייר וכמעצב גרפי בעיתון "מעריב". תחריטי המתכת שיצר, ובהם תיאורי נוף, הוצגו בשנת 1969 ב"גלריה דוגית" בתל אביב. ב-1970 קיבל משרת הוראה ב'בצלאל', בתחילה כמורה לרישום ותחריט.
המעבר מייצוג אמנותי אל 'פעולה' ממשית בחלל התרחש במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, בהשפעת האמנות המינימליסטית והאמנות מושגית, שפרחו באירופה ובארצות הברית. במסגרת השפעות אלו החל אולמן ליצור גרסה מקומית של אמנות אדמה, שסממנה המרכזי היה חפירה של בורות באדמה.
בהשפעתו של הפסל יצחק דנציגר התארגנה בשנת 1972 קבוצה של אמנים שכללה את אולמן ויצרה מקבץ של פעולות אמנותיות באזור שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי מייסר תחת הכותרת פרויקט מצר-מסר. אולמן, בעזרת בני נוער משני היישובים, חפר בור בכל אחד מן היישובים וביצע ביניהם החלפת אדמות סמלית. לצידו משה גרשוני כינס אספת חברים ובה חילק את האדמות קיבוץ מצר לחבריו, אביטל גבע יצר בשטח שבין שני היישובים ספרייה מאולתרת, המורכבת מספרות שמוחזרה ממפעל הנייר "אמניר"[1].
הרדיקליות של עבודתו, והיחס שפיתח בין האמנות לבין המרחב הפוליטי, תרמו לפופולריות של אולמן ב"בצלאל", שהגיעה לשיאה במהלך "מרד הסטודנטים". בעקבות אירועי המרד פוטר בשנת 1978 ממשרתו.
בשנת 1980 השתתף בביאנלה ה-39 של ונציה, לצד משה גרשוני. בתערוכה שנקראה "אשמורת שלישית: חפירות הגנה, אדמה ומלט" הציג בורות פעורים בחלל הביתן הישראלי ובהם שקועים מבנים בנויים מאדמה.
אולמן יוצר בעיקר פסלי חוצות וידוע בעיקר בזכות סדרת פסלי "האדמה". רבות מיצירותיו כוללות חפירה באדמה, התעסקות עם אדמה וחול אך גם עם יציקות בטון ופלדה. יצירתיו "הבית" ו"יסוד" מוצבות בשדרות רוטשילד בתל אביב.
פסלים שלו מוצבים בגרמניה, צרפת, פולין, יפן, איטליה, פינלנד ועוד. היצירה המוכרת ביותר שלו היא כנראה הספרייה הריקה בכיכר בבל במרכז ברלין, פרויקט שיצר לזכר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית.
בשנת 2004 יצר את "אנדרטת נצר אחרון" בהר הרצל בירושלים לזכר חללי צה"ל שעלו לארץ מן השואה ונפלו על תקומת המדינה במלחמת העצמאות ללא אפשרות להקים לעצמם דור המשך.
בשנת 2009 הוענק לו פרס ישראל לפיסול[2].
בשנת 2011 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו בשם "שעון חול" במוזיאון ישראל[3].
יצירתו של מיכה אולמן בשנות השבעים הייתה מעורבת, והגיבה - בכל סגנון שבחר ליצור בו - למציאות חברתית ישראלית. אז עשה זאת כמתעד מצבים עירוניים או כמגרה מחשבה באמצעות אירועים אמנותיים. כך בפרויקט מצר-מסר משנת 1972, בשיתוף עם אביטל גבע, הוחלפה אדמה בין כפר ערבי (מסר) לקיבוץ ישראלי (מצר). לאחר תקופה של יצירה אינטימית ביותר בתחום הרישום, תוך התייחסות לנוף, החל את סדרת פסלי האדמה שלו (אלה נגלו לראשונה לציבור בשנת 1980, בביינאלה של ונציה). פסלים אלה, עם הרישומים שליוו אותם, נתפסו כמעט מיד כציון-דרך, הם מזכירים "קברים", "מקלטים", "כיסאות" מטים ליפול. זהו פיסול היונק הן ממציאות פוליטית, חומרית וקיומית מקומית והן מתפיסת פיסול בינלאומית פוסט מינימליסטית (עיסוק במניפולציות של צורות יסוד תוך טעינתן במשמעות רגשית). פסליו מבטאים תחושות של התגוננות, התחפרות, מוות, ייאוש ונפילה, ולפעמים גם תקווה ושאיפה להתעלות רליגיוזית (למשל בפסל שיצר בגיא בן-הינום בתערוכה "80 שנות פיסול" של מוזיאון ישראל, 1984). פסליו של אולמן מייצגים קטע מהותי של החוויה הישראלית המודרנית.
גלריה
-
אדמה, 1987
ברזל
מרל, גרמניה -
-
-
-
-
-
-
שער, 1995
המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב-יפו -
-
-
-
עמוד, 2005
לוחות ברזל -
הוראה
- 1978-1970 - בצלאל, ירושלים
- 1976 - מרצה אורח, האקדמיה לאמנויות יפות, דיסלדורף, גרמניה
- 1979 - פיסול ורישום בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
- 1985-1979 - הפקולטה לאדריכלות ותכנון ערים, הטכניון, חיפה
- 1991 - פרופסור באקדמיה בשטוטגרט.
פרסים
- 1963 - פרס סונבורן, האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל", ירושלים.
- 1971 - פרס קולינר, מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 1980 - פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 1985 - פרס פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 1989 - מלגה שנתית, ברלין
- 1995 - תערוכת הפרס ע"ש קטה קולביץ, האקדמיה לאמנויות, ברלין, גרמניה.
- 1996 - פרס זוסמן, יד ושם, ירושלים.
- 1996 - חבר באקדמיה הגרמנית לאמנויות, ברלין, גרמניה.
- 1997 - פרס החברה לתרבות ולשלום בינלאומי, עמאן, ירדן.
- 1998 - פרס ירין, קרן התרבות אמריקה-ישראל.
- 2000 - פרס חיים גמזו, מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 2004 - דוקטור לשם כבוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
- 2005 - פרס תומא, באדן ויטמברג, ברנאו, גרמניה.
- 2009 - פרס ישראל בתחום הפיסול.
יצירות אמנות במרחב הציבורי
- שמים, אבן גיר, תל חי, 1983
- ברזל וכבל, גיא בן הינום, ירושלים, 1984
- אשת לוט, אדמה, הר סדום, 1984
- יסוד, בטון וחול, שדרות רוטשילד 129, תל אביב, 1989
- שחודנייה (מזרח), אספלט, לודז', פולין, 1991
- פני הים, יציקת בטון, אבן כורכר וזכוכית, רח' אלנבי 22–24 תל אביב, 1992
- אף-אחד, פלדת קורטן וחול חמרה, גרופיוס באו, ברלין, גרמניה, 1992
- ספריה, בטון וזכוכית, כיכר בבל , ברלין, גרמניה, 1995
- מים, כיכר ציון ורחוב האחים, ירושלים, 1997-1996
לקריאה נוספת
- יגאל צלמונה ואורחים, שעון חול: עבודתו של מיכה אולמן, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים 2011; רונית שטיינברג, עמ' 387–389 ועוד; חיים באר, עמ' 412-416; רחל אליאור, עמ' 433-441; אמיתי מנדלסון עמ' 442–443
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיכה אולמן |
- מיכה אולמן באוספי מוזיאון ישראל
- מיכה אולמן, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מיכה אולמן, באתר ארופיאנה (באנגלית)
- קורות החיים של מיכה אולמן, באתר פרס ישראל
- נימוקי השופטים בהענקת פרס ישראל למיכה אולמן, באתר פרס ישראל
- דנה גילרמן, אדמה זכרון בית, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2006
- חגית פלג-רותם, משורר האדמה, באתר גלובס, 30 במרץ 2009
- יניב יהודה אייגר, חובה לראות את פסליו של אולמן, באתר nrg, 19 ביוני 2009
- אלי ערמון אזולאי, חזון מיכה, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2009
- סמדר שפי, הרטרוספקטיבה של מיכה אולמן במוזיאון ישראל - משנות ה-60 ועד היום, באתר הארץ, 15 ביולי 2011
- עוזי צור, השמים היו לעפר הארץ, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2011
עופר אדרת, בעומק הספרייה של מיכה אולמן בברלין, באתר הארץ, 23 ביולי 2014- יאיר גרבוז, "הבסיס" שיחות על אמנות ישראלית - מיכה אולמן ונחום טבת, רדיו תל אביב, 2016
- נעמה ריבה, חתן פרס ישראל מיכה אולמן הכניס את הבית שלו לתוך מוזיאון, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2018
- רחל אליאור, יום השוויון –באמנות הפיסול ומלאכת המחשבת של מיכה אולמן ובהיסטוריה של הלוח במחשבה היהודית
הערות שוליים
- ^ ראו: גינתון, אלן, "העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1998, עמ' 88-989
- ^ מרב יודילוביץ', פרס ישראל לפסל מיכה אולמן, באתר ynet, 3 במרץ 2009
תמרה שרייבר, פרס ישראל בפיסול למיכה אולמן, באתר גלובס, 3 במרץ 2009 - ^ הילה שקולניק־ברנר, "שעון חול": מיכה אולמן כבד ורציני אך לא מגלומני, באתר הארץ, 8 ביולי 2011
| זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית | ||
|---|---|---|
| פיסול | זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008) | |
| ציור | יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008) | |
| ציור ופיסול | זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000) | |
| אדריכלות | דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013) | |
| עיצוב | יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007) | |
| תולדות האמנות | בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004) | |
| צילום | דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010) | |
| אמנות פלסטית | יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023) | |
36700380מיכה אולמן