פרדס חנה-כרכור

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף כרכור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרדס חנה-כרכור
סמליל המועצה
סמליל המועצה

סמל המועצה
סמל המועצה
תצלום אוויר של כרכור בלבד, ספטמבר 2013
תצלום אוויר (של כרכור בלבד), ספטמבר 2013
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז חיפה
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה הגר פרי יגור
גובה ממוצע[1] ‎48 מטר
תאריך ייסוד 1913 - כרכור
1929 - פרדס חנה
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 46,094 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי 51
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎2.8% בשנה
  - צפיפות אוכלוסייה 2,033 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי 120
תחום שיפוט[2] 22,670 דונם
    - דירוג ארצי 76
32°28′21″N 34°58′32″E / 32.4724031015046°N 34.975628820888°E / 32.4724031015046; 34.975628820888
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2021[3]
7 מתוך 10
    - דירוג ארצי 68
מדד ג'יני
לשנת 2019[2]
0.4439
    - דירוג ארצי 54
לאום ודת[2]
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 7.7%
גילאי 5 - 9 9.8%
גילאי 10 - 14 9.5%
גילאי 15 - 19 7.3%
גילאי 20 - 29 10.2%
גילאי 30 - 44 19.4%
גילאי 45 - 59 18.7%
גילאי 60 - 64 4.4%
גילאי 65 ומעלה 12.9%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 25
–  יסודיים 21
–  על-יסודיים 10
תלמידים 8,718
 –  יסודי 5,753
 –  על-יסודי 2,965
מספר כיתות 385
ממוצע תלמידים לכיתה 26.2
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל פרדס חנה-כרכור נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
http://www.pardes-hanna-karkur.muni.il
מבט על המושבה פרדס חנה ב-1938
בית האכר בפרדס חנה-כרכור

פַּרְדֵּס חַנָּה–כַּרְכּוּר היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל, שנוצרה בשנת 1969 מאיחוד שתי המועצות המקומיות פַּרְדֵּס חַנָּה (נוסדה ב-1929) וכַּרְכּוּר (נוסדה ב-1913) וכיום היא המועצה המקומית הגדולה בישראל.

היסטוריה

פרדס חנה וכרכור הוקמו על יער אלונים גדול, ובראשיתן היו שתי מושבות נפרדות.

כרכור

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. הגאוגרף עמירם גונן מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עִזבּת כרכור), כחלק מיוזמה של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור התגלגל בפי הערבים ל"כרכור". באזור ישבו גם שבטים הטורקמנים בארץ ישראל נודדים ובסמיכות מקום התנחלו מהגרים בוסנים וצ'רקסים[4].

ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד.

אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת היישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה:

  • בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור" (האיות שמופיע במסמכי "הכשרת היישוב" באותה תקופה). רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי (קומיסיון פלסתיניין) של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד יישוב הארץ ואופן הגשמתו. עדות להתרגשות שעוררה ברופין התגייסותה של יק"א להצלת עסקת הרכישה מתבטאת בפנייתו להנרי פרנק: "נאה הוא כי יביע את תודתו לבארון רוטשילד עצמו". על כך השיב לו פרנק: "אין טעם לשלוח מכתב תודה לבארון. אני הראיתי לו את זה ששלחת לי. זה די. האות הטוב ביותר של החזקת-טובה שתוכל לגמול לו הוא - להביא לארץ ישראל הרבה יהודים אמידים אשר יעשו שם מטעים גדולים". מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת - החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון - נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן.
  • בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א.

הכשרת הקרקע

לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול[5].

כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מיסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

מכירת הקרקע

אנדרטת "יד לשילוב" שנתרמה על ידי אזור התעשייה "גרנות" המקומי לציון איחוד פרדס חנה וכרכור ב-1969

בהמשך, בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים[6]:

  • הוועד האודסאי – קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור.
  • יצחק שלזינגר – יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור.
  • אחוזת לונדון א' (The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת).

תחילת ההתיישבות

שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.

מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי כרכור.

בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון (1934).

רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז - חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח - אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייוויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאוד, והיא הייתה חשופה לגנבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.

עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים - חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייוויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעובר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספרייה ציבורית.

אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה.

הקושי הגדול ביותר היה העדר מים. בארות רבות נחפרו, אך המים בהן היו בדרך כלל מועטים ומלוכלכים, והספיקו לשתייה של התושבים והבהמות, אך לא להשקיית שדות או מטעים. בחיפוש מים הושקעו סכומים עצומים. רק אחרי 12 שנים מהגעתו של עוזרמן לכרכור, השתכנע לבזובסקי כי קו המעיינות הנובעים בדרך ההולכת אל קיבוץ ברקאי שופע מים. לבזובסקי שכנע את בלום כי באדמתו יימצאו מים, והוא השקיע כסף בקידוח עמוק. כך בשנת 1932, אחרי כמה חודשים של ניסיונות קידוח ובעומק של 165 מטרים, התגלה שפע מים, והתגלית נחוגה ברוב עם, ומכל הארץ השתתפו בחגיגה.

בשנים 19241926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).

כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.

באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של גידול מהיר בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.

בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה[7].

פרדס חנה

אנדרטת חללי הנח"ל וחיל החינוך בפרדס חנה בתכנון אדריכל חנן הברון

פרדס חנה נקראה על שם חנה פרימרוז, הרוזנת מרוזברי לבית רוטשילד (1851-1890), "לפי מידע שנמסר למוזיאון בית הראשונים בשנות ה-80 [למאה ה-20] בעקבות בירור שנערך בזמנו מול ארכיון משפחת רוטשילד בלונדון."[8][9] חנה זו, אחת בתוך ארבע נשים לפחות בשם חנה במשפחת רוטשילד, היתה בזמנה האשה העשירה ביותר בבריטניה. היא הכירה באופן אישי את המלכה ויקטוריה ואת ראש ממשלת בריטניה דאז בנג'מין דיזראלי. בעלה של חנה הפך לראש-ממשלה לאחר מותה. עם קבלת השם פרדס חנה, הצטרפה המושבה דאז לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, בת שלמה; ובאזורים נוספים של ישראל: אשדות יעקב, מאיר שפיה, מזכרת בתיה, שדה אליעזר ושדמות דבורה. המילה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה החל ענף הפרדסנות בארץ ישראל לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים - כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים.

אבן הפינה למושבה הונחה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתוכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח - היום רח' הראשונים בפרדס חנה - שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד - היום חלק מרח' הנדיב - קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 - היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" - מאותה סיבה. בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף.

כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א[10][11]. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין חברת מטעי פרי הדר של ד"ר זאב ברין, בסיוע "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים[12], שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע.

עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" - יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב.

הקמת שכונת תל שלום בפרדס חנה. יומן כרמל 6 במרץ 1938

ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר.

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946.

שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים.

בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. בית הספר נקרא על שמו של הברון רוטשילד, שנפטר בשנת היווסדו, ואשר תרם את הקרקעות להקמתו של בית הספר. מטרתו המוצהרת של בית הספר הייתה לחנך איכרים בעלי השכלה עברית וכללית ברמה של תעודת בגרות, וכך הוא היה לבית הספר החקלאי בפרדס חנה היה ראשון בתי הספר החקלאיים אשר כלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים עיוניים מלאים לקראת תעודת בגרות. הוא היה גם בית הספר היחיד, שבו שולם שכר לימוד עבור הלימודים ועבור השהות בפנימיה. בית הספר נחשב בזמנו כאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ. נכון לשנת 2014 תלויה ועומדת בבית המשפט העליון תביעה כנגד מכירתן השנויה במחלוקת של אדמות בית הספר והפסקת פעילותו כבית ספר חקלאי[13][14].

בשנות המרד הערבי נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ־100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה - בעיקר מסילות הברזל - חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב.

שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת לייצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות.

על פי סקר הכפרים של המנדט הבריטי, בשנת 1945, כ־16 שנים לאחר הקמתו, חיו ביישוב 2,970 תושבים, מתוכם 2,300 יהודים ו-670 ערבים. שטח היישוב הכולל היה 22,408 דונמים, מתוכם 19,856 בבעלות פרטית של יהודים, 1,113 בבעלות פרטית ערבית, ו-1,439 קרקע ציבורית[15].

בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן. המדרשייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.

בזמן המנדט הבריטי שכנו פרדס חנה וכרכור בלב מתחם ענק של מחנות צבאיים בריטיים, ורבים מבני היישוב עבדו במחנות[16]. עם סיום שלטון המנדט נרכשו בידי הסוכנות היהודית. מחנה כרכור נרכש ופונה עוד טרם יציאת הצבא הבריטי את הארץ בפברואר 1948[17][18].

בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים.

רק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה.

בשנת 1995 נחנכה בפרדס חנה אנדרטה לחללי הנח"ל וחיל החינוך. בחלק התחתון של המגדל יש קיר הנצחה ל-1008 חללי הנח"ל ו-50 חללי חיל החינוך.

האיחוד

סמל כרכור לפני האיחוד
סמל פרדס חנה לפני האיחוד

עוד בשנות ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם אז חדלו מלדון ברעיון מכיוון שבפרדס חנה המפלגה שזכתה למרבית הקולות בבחירות הייתה מפא"י, בעוד שבכרכור "שלטה" מפ"ם. לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לקרום עור וגידים[19].

רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל[20]. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור[21], באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור[22] והאיחוד לא יצא אל הפועל[23].

הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים[24] בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט- 1969 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה-כרכור[25]. העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה.

פרדס חנה, לעומת זאת, הוקמה על ידי פיק"א לאחר עבודות תכנון מדוקדקות. גרעין המתיישבים הראשון נבחר בקפידה מבין בני הארץ, שברשותם היה גם ידע חקלאי וגם סכום כסף מסוים אותו שאפו להשקיע בהקמת משק חקלאי בארץ ישראל. כל מתיישב קיבל בית קטן, משק עזר ופרדס. גודל הנחלה נקבע על פי סכום הכסף שהושקע.

צביונו של היישוב

המתיישבים הראשונים בפרדס חנה, אשר קיבלו תגבורת משמעותית מהעלייה מגרמניה בשנים 1933–1939, עמלו על גידול הפרדסים הרכים, תוך שהם נתקלים בקשיים רבים. עבודה קשה הייתה מנת חלקם של מתיישבי פרדס חנה וכרכור, במיוחד משום שחרתו על דגלם את עקרון העבודה העברית העצמית. בעיתות לחץ, בעת קטיף או אריזה דחופה, היו מתגייסים למאמץ כל בני המקום, אנשים נשים וטף. ידיים נוספות נשכרו לעבודה רק בלית ברירה.

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת עולים מתימן. שכונת רמב"ם, שבה התיישבו העולים החדשים, שומרת עד היום על אופייה המיוחד. גלי עלייה גדולים שטפו את פרדס חנה כרכור מיד לאחר קום המדינה. מעברה גדולה הוקמה במקום, וביישוב נקלטו ניצולי שואה מאירופה, בעיקר מפולין, רומניה והונגריה, יוצאי ארצות ערב שהתגוררו בשכונות חדשות שהוקמו ממערב למושבה הוותיקה, ובהמשך גם עולים מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה, ממערב אירופה ומאמריקה. הצביון החקלאי המובהק התעמעם, אולם זה המשכו של תהליך העיור שהחל שנים קודם לכן: לפני קום המדינה הוקם סמוך לפרדס חנה מחנה גדול של הצבא הבריטי, אשר שימש מקור תעסוקה לא חקלאי לתושבים. עם קום המדינה הפך מחנה זה למחנה מעבר ענק לעולים (לעיתים הכיל 30,000 נפש) ותושבים רבים הועסקו שם בעיסוקים לא חקלאיים. עם זאת, למרות הבנייה המרובה והפיתוח המואץ נותר עדיין הצביון הכפרי. ברבים מן הבתים הכפריים מטפחים עדיין משקים ובוסתנים, וחלק מן האוכלוסייה עוסק בחקלאות.

מאז הוכרזה מודיעין עילית עיר ואינה מועצה מקומית עוד, הפכה פרדס חנה-כרכור למועצה המקומית הגדולה בישראל במספר תושביה. היא גדולה יותר מערים בולטות רבות, בהן אופקים, אור עקיבא, אריאל, בית שאן, טירת כרמל, צפת וקריית אונו[26]. היא אינה רוצה להפוך לעיר למרות מספר תושביה המצדיק זאת, כדי לשמור על צביונה הכפרי כמושבה ותיקה.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בפרדס חנה-כרכור 46,094 תושבים (מקום 51 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2.8%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 82.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 12,912 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[27]

אוכלוסיית היישוב מגוונת למדי, ומורכבת מעולים חדשים מחבר העמים ומאתיופיה, לצד יקים ועולים ותיקים מפולין ומרוקו. נהירת משפחות מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-גבוה מהמרכז אל פרדס-חנה-כרכור היא תופעה ידועה ב-10 השנים האחרונות.[דרוש מקור] המושבה היא היישוב הגדול ביותר בישראל שלא הוכרז כעיר.

תחבורה

כבישים

פרדס חנה-כרכור יושבת על כביש 65 המקשר את מישור החוף עם עמק יזרעאל והגליל. הכניסה למושבה מכביש זה היא משלושה צמתים: צומת אלון, ממנו יוצא צפון-מזרחה אל המושבה דרך פיק"א (כביש 650); צומת חנה, ממנו יוצא צפונה דרך הנדיב (כביש 652), אשר ממשיך צפונה לבנימינה ולזכרון יעקב; וצומת כרכור, ממנו יוצא צפון-מערבה דרך עירון.

בשנים האחרונות המועצה עושה מאמצים רבים כדי לשפר את הדרכים הישנות ומחדשת כבישים רבים ביישוב. בנוסף, נסללות דרכים רבות במושבה, כדי להתאים את הכבישים לגדילת האוכלוסייה עם השנים.

עד שנת 1937 לא היו כבישים סלולים במושבה; בשנה זו סלל הצבא הבריטי את דרך הנדיב שנקרא אז "רחוב 800".

אוטובוסים

בכרכור פעל משנת 1946 אוטובוס פרטי של מורי בנדס שהוביל נוסעים לפרדס חנה ולתחנת הרכבת בחדרה (היום "חדרה מזרח"). בשנת 1949, לאחר התיישבות העולים מגרמניה בפרדס חנה, החל לפעול קו של חברת "אגד" בנתיב חיפה-חדרה-תל אביב. קו זה גרם להתמעטות מספר הנוסעים לתחנת הרכבת בחדרה, ובנדס מכר את הזיכיון לאריה אריזון, נהג "אגד" מפרדס חנה.

לאחר סלילת הכביש הראשון על ידי הצבא הבריטי בשנת 1937 החלו אוטובוסים של "אגד" לעבור גם במושבה עצמה. במשך עשר שנים הייתה תחנת "אגד" בצריף שעל מגרש של מר בירנבוים בדרך הנדיב. בשנת 1947 נבנתה תחנה על יד הצומת של דרך הנדיב עם דרך הבנים. בשנת 2004 נסגרה התחנה בשל כוונת בעלי הקרקע ליעד אותה לבניית קניון.

בשנת 2001, עם פתיחת שוק התחבורה הציבורית לתחרות, החלה גם חברת נתיב אקספרס[28] להפעיל קווי אוטובוס העוברים במושבה בתעריפים הזולים ב-15% עד 30% ביחס לתעריפים הקודמים של "אגד", וליעדים אליהם לא היו קיימים קווים של "אגד" מהמושבה. קווים אלו עברו לחברת קווים בשנת 2013.

בנוסף לקווים הבין-עירוניים, מפעלה "אגד" גם כמה קווים פנימיים במושבה, ביניהם קו 4-א' מצומת כרכור לתחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה וקו 28 משכונת נווה עובד לתחנת הרכבת.

רכבת

תחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה

המושבה ממוקמת בסמוך למסילה הראשית של רכבת ישראל – קו תל אביב-חיפה, ובתחנת הרכבת קיסריה - פרדס חנה עוצרות בימי חול כ-20 רכבות מאספות לכיוון דרום, וקרוב ל-30 לכיוון צפון.

בתקופת המנדט נקרא הקו "חיפה - לוד", ובמשך תקופה קצרה בשנות ה-30 עצרה קרונית בפרדס חנה.

לאחר קום המדינה, משנת 1949 ועד 1954, שוב הוגדרה תחנת רכבת במושבה, בה עצרו שתי רכבות ביום. מ-1954 הייתה הפסקה בעצירת רכבות במקום, ותחנות הרכבת הקרובות היו בחדרה ובבנימינה. בשנת 2001 נפתחה התחנה החדשה, תחנת קיסריה - פרדס חנה, תחילה רק בחלקה המערבי, באזור התעשייה של קיסריה. בשנת 2006 נפתחה התחנה לכניסת נוסעים אף מצידה המזרחי בפרדס חנה.

אופניים

במושבה נסללו מספר שבילי אופניים ייעודיים. אחד, בדרך הבנים, שביל המקשר את כרכור ופרדס חנה. שביל אחר מוביל מדרך הים לתחנת הרכבת. שביל זה משמש תושבים העובדים באזור המרכז ובחיפה.

במושבה פועלת קבוצת מתנדבים שמנסה לקדם את נושא תחבורת האופניים על ידי קיום רכיבה חודשית (מסה קריטית).

כיכרות

כיכר הנשיא שבמפגש רח' הדקלים ודרך הבנים, ובו פסלי העזים של בנימין ויטל – מבט מצפון-מערב

בתחילת שנות ה-50 החליטה חברת פיק"א לבנות כיכר במרכז המושבה, שי למושבה: זוהי "כיכר הנשיא" שבמפגש דרך הבנים ורח' הדקלים; הקמתה הסתיימה בשנת 1954. בשנת 2006, לקראת סיום הסלילה מחדש של דרך הבנים המקשרת את פרדס חנה וכרכור, הזמינה המועצה המקומית עשרה פסלים של עזים מהפסל תושב כרכור בנימין ויטל, והציבה אותם בכיכר.

בעשור השני של המאה ה-21 מעגלי תנועה נמצאים בכיכרות רבות בשטח המועצה. ביניהן, "כיכר מגד" שעל דרך פיק"א; הכיכר ע"ש האלוף אמיר דרורי, בן פרדס-חנה, בכניסה לבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה במפגש דרך הנדיב ודרך פיק"א, הכיכר במפגש רח' המייסדים (המשכה של דרך עירון) ודרך הבנים בכרכור.

הדת במושבה

רבני המושבה

כרבניה של פרדס חנה כיהנו במהלך השנים:

כרבה של כרכור בין השנים 19341988 כיהן הרב משה זרצקי. לאחר פטירתו, לא התמנה רב חדש לכרכור בפני עצמה, והרב של פרדס חנה מכהן כרב שתי המושבות.

בתי כנסת ומוסדות דת

בית הכנסת הגדול

"בית הכנסת הגדול" (נחנך ב-1936)

בית הכנסת הראשון של כרכור נבנה בשנותיה הראשונות של המושבה בכספי אחוזה, וספר התורה נשלח מלונדון. בית הכנסת פעיל גם כיום, והוא נמצא על דרך הבנים, סמוך להצטלבות עם רחוב הראשונים, בחלקה הצמודה לבית אחוזה, המשמש כיום כספרייה ציבורית, אחת משלוש הספריות הציבוריות במושבה. תושבי פרדס חנה התפללו בתחילה בכרכור, אך כעבור מספר חודשים הונח ספר תורה במבנה ציבורי שהוקם על ידי פיק"א, אשר שימש באותה עת כגן ילדים, וכיום - הוא בית הראשונים פרדס חנה-כרכור. כך, בחגי תשרי של שנת 1930, כבר התפללו תושבי פרדס חנה בנפרד. בית הכנסת הראשון של פרדס חנה (בתמונה), נבנה לפי תוכנית של האדריכל רוזוב. עלותו, 3,600 לא"י, נתרמה על ידי הברונית עדה רוטשילד, ומיד ניטעה מסביבו חורשה. תכנון הבניין נעשה כך שיוכל לשמש כמגן לכל תושבי המושבה בעת צרה, כך שניתן לשכב על הגג ולהשקיף על כל הסביבה ולהתגונן מפני מתקפה. בבית הכנסת גם נבנה "סליק" לנשק, ובמרתפו נערכו הדרכות על נשק לחברי הגנה ואצ"ל. בית הכנסת הגדול היה אחד המבנים המפוארים במושבה, והוא בולט בייחודו גם כיום. טקס חנוכת בית-הכנסת נערך ב-31 בינואר 1936, וכלל:

בבית-הכנסת ספרייה על-שם הברון אדמונד דה רוטשילד ובה 900 ספרים (1996): ספרי קודש, מילונים, ספרי היסטוריה וספרי ידיעת הארץ.

בארון הקודש של בית הכנסת הגדול עומד ספר תורה שהוא אוד מוצל מאש ליל הבדולח בגרמניה, שהוברח לארץ בתקופת המנדט בדרך לא דרך. ספר התורה ייחודי גם במראהו ובכתב היד והעיטורים.

מוסדות אחרים

לפי "מאגר בתי הכנסת הארצי" של אתר האינטרנט "כיפה"[29], נכון לשלהי 2016, פעילים בפרדס חנה-כרכור 21 בתי כנסת, כולל בית הכנסת הגדול: מהם 10 בתי כנסת בנוסח יהודי ספרד, 5 בנוסח יהודי תימן ו-3 בנוסח אשכנז (בהם "אחוזה" – בית הכנסת הגדול כרכור).

במושבה שני מקוואות, שנבנו עוד לפני האיחוד: אחד בפרדס חנה ואחד בכרכור.

החל משנת 1943 פעול בית הילד - נווה מיכאל.

פרשת נווה-רותם

בשנת 1997 הגיעה קבוצת חרדים לשטח בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, הצמוד לשכונת נווה-רותם, והקימה שם שכונת קרוואנים. בעקבותיהם הגיעו קבוצות נוספות של חרדים, שתכננו לבנות במקום שכונה בעלת צביון חרדי, בית כנסת וקריית חינוך. נציגי מפלגת ש"ס תמכו בחרדים, והגיעו לעצרות תמיכה בהם.

תושבי נווה רותם, חילונים ברובם, התעמתו עם חברי הקבוצה והפגינו נגד תוכניותיהם. כמו כן הוגשה עתירה בבית המשפט המחוזי בחיפה לפינוי החרדים מהשכונה. במהלך השנים 1997–1998 נרשמו עשרות תקריות אלימות בעימותים בין החרדים לחילונים.[דרוש מקור]

בסופו של דבר התקבלה עתירת תושבי נווה רותם, והתוכניות לבניית מרכז חרדי בוטלו. קבוצת החרדים פונתה מהמקום בסוף שנת 1998.

תרבות

פרדס חנה-כרכור מושכת אליה לא מעט יוצרים ואמנים המגיעים מתל אביב והמרכז. את הגל סימנו הנס ואילנה פלדה מפלסטיק פלוס מראשי רחוב שינקין הבוהמי, אליהם הצטרפו אמנים ויוצרים שונים דוגמת הפזמונאית שמרית אור שאף נבחרה לכהן במועצה המקומית. בין מי שעברו להתגורר במקום, נמנים גם הזמרים מאיר אריאל, חנן בן ארי, אברהם טל, והשחקן שי אביבי.

במושבה פועלות מזה שנים תנועות נוער רבות כדוגמת הנוער העובד והלומד, עזרא (תנועת נוער), בני עקיבא, ומש"צים. התנועה הגדולה ביישוב היא הצופים, כשביישוב מתקיים מזה כשמונה עשורים "שבט אלון" - שבט צופים שמונה כ-1,000 חניכים, תלמידות ולתלמידי כיתות ג'-יב'.

בפרדס חנה מרוכזת גם פעילות ענפה של חוגי סיירות על שם אורי מימון. במושבה פועלת קומונה של הארגון ומדי חודש יוצאים ממנה עשרות חניכים לטיולים ברחבי הארץ.

במושבה פועלות מזה שנים רבות להקות המחול "הורה אביב פרדס חנה".

באביב התשנ"ח, 1998, התקיים לראשונה במושבה יריד אמנים בשיטת "הבית הפתוח", שבו יוצרים מציגים את יצירותיהם בסטודיו ובבתי המגורים שלהם. היוזמה הייתה של הגב' אסנת דן קוצר, לפי מתכונת "שבת אמנים" שנערך בקריית טבעון. היריד התקיים שמונה פעמים ברציפות, בסיוע המתנ"ס המקומי. בשנה הראשונה השתתפו בו 19 אמנים, ובשנה האחרונה, בפסח התשס"ו (2006), הציגו כ-100 תושבים את עבודותיהם.

בסוף 2006 החליטו המארגנים לשנות את המתכונת, ולקיים באביב התשס"ז (2007) אירועי תרבות ואמנות בשם "דרך האמן". האירוע התקיים בתאריכים 21-23/3/07 בימי רביעי חמישי וביום שישי עד כניסת השבת והתפרס על כ-50 נקודות ואתרים ברחבי המושבה. 120 אמנים השתתפו באירוע. בתאריך 24–25 באוגוסט 2007 התקיים אף "הבית הפתוח", זו הפעם התשיעית.

מסורת נוספת בלתי פורמלית שהתקיימה בפרדס חנה משנות התשעים נקרתה "השיקשוק". מדי יום שישי הראשון בכל חודש נתקבצו תושבי האזור לשוק בוואדי שבמרכז המושבה של פרדס חנה בו כל אחד רשאי לפרוס את רכושו במחירון יד שנייה, או מכירת פרטי אמנות ואומנות. הבזאר כלל גם דוכני אוכל שונים, דוכני יצירה לילדים, סדנאות ודוכנים בתחום ההוליסטי ואף גם במה עם הגברה אליה אנשים יכלו לעלות ולהופיע. מאחר שמעולם לא היה שום ארגון או חסות פורמלית על העניין, כולל אבטחת האירוע, נסגר השיקשוק מטעמים ביטחוניים בשנת 2005, אך יוזמות זהות ובאותו מקום המשיכו להתקיים. ב-2017 הוחזר "השיקשוק", ונכון ל-2019 הוא מתקיים בימי שישי כיוזמה קהילתית בוואדי של פרדס חנה[30].

רשת הספריות הציבוריות

הספרייה הציבורית הראשונה בפרדס חנה על שם "אלי כהן" הוקמה בשנת 1930 על ידי יעקב רודה. מאז נוספו עוד שתיים, וכיום קיימות במושבה שלוש ספריות: הספרייה המרכזית, השוכנת במבנה המתנ"ס, ספריית נווה פרדסים בשכונה המערבית של המושבה וספריית כרכור, הצמודה לבית הספר הממלכתי כרכור. ספריית כרכור שוכנת במבנה לשימור, בית המגורים הראשון בכרכור. הספריות מציעות מגוון אירועי ספרות ותרבות, בנוסף לשירותי השאלת ספרים, מחשבים ומרחבי אינטרנט, עיון, לימוד וקריאה, הניתנים ללא תשלום לכל באי הספריות. הספריות פועלות כרשת ארגונית אחת, אך שומרות על ייחודה של כל ספרייה, בהתאם לאופי ולצורכי התושבים אותה היא משרתת.

לקריאה נוספת

  • זאב וילנאי, "אנציקלופדיה לידיעת הארץ", הוצאת ידיעות אחרונות, על ידי "קריית ספר" בע"מ, תשט"ז, 1956, כרך ג', עמוד 1045.
  • תלמה לוי, טלי גורדון; חוברת מידע על תולדות פרדס-חנה בהוצאת "המרכז לתולדות פרדס-חנה" ע"ש יעקב תבורי; 1989, עמ' 27–28.
  • ל' איזן, ז' בדש, י' מוריס, מ' י' פרח (חברי מערכת), אחוזה א' לונדון–כרכור (תרע"ג/1913 – תשכ"ט/1968) / ריכז את החומר: מ' י' פרח; תרגום התמצית לאנגלית: י' מ' לסק; ערך: א' עבר-הדני, כרכור: אחוזה א' לונדון-כרכור, תשכ"ט.
  • טובה (וקנין) הורוביץ, כרכור מחצבתי – שנים ראשונות: 1912–1948, בנימיה: גבעתי, תשס"ה 2004.
  • אהרון אבן חן, "האיש שלנו בכרכור", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2022
  3. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  4. ^ רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019.
  5. ^ כרכור, הפועל הצעיר, 27 במרץ 1914
  6. ^ כרכור, הפועל הצעיר, 14 באפריל 1919
  7. ^ ש. יבנאלי, י. הלפרין, תשובה, דבר, 2 בנובמבר 1934
  8. ^ לפי התכתבות פרטית בין נציג המוזאון לבין עורך ויקיפדיה, אפריל 2022
  9. ^ https://rishonim.house
  10. ^ תל צבי, דבר, 20 במאי 1932
  11. ^ נקודות בשומרון, דבר, 17 באפריל 1936
  12. ^ שכונת פועלים בפרדס חנה, דבר, 13 במרץ 1931
  13. ^ גל אוחובסקי, ‏יודע חקלאי פיקח, באתר ‏מאקו‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏
  14. ^ סרטונים יוסי מזרחי, ‏במקום לולים לעופות– נדל"ן לווילות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏13 בינואר 2010; במקור, מתוך מהדורת החדשות המרכזית של חדשות 2
  15. ^ מסמך סרוק - סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל באתר "פלסטיין רממברד"
  16. ^ עובדי מחנות תובעים הכרה בארגונם, משמר, 18 באפריל 1945
  17. ^ חביב כנען, כיצד נרכשו מחנות הצבא הבריטיים לאחר הכרזת החלוקה, הבוקר, 20 ביוני 1958
  18. ^ עמירם אורן, אזרוח מחנות הצבא הבריטי - כלכלה במלחמה : קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד יצחק בן-צבי 2017
  19. ^ 2 רשויות מוניציפליות לבתים הנוגעים זה בזה, מעריב, 17 בינואר 1961
  20. ^ משרד הפנים לא יתחשב, דבר, 25 בינואר 1962
  21. ^ ותיקי כרכור מתנגדים למיזוג, מעריב, 24 בינואר 1962
  22. ^ כרכור לא תתאחד עם פרדס חנה, חרות, 29 באפריל 1962
  23. ^ ישראל שיוו, איחוד כרכור ופרדס־חנה, דבר, 14 ביוני 1962
  24. ^ מיזוג פרדס חנה וכרכור, דבר, 16 באוקטובר 1967
  25. ^ המושבות פרדס חנה וכרכור אוחדו אתמול ליישוב אחד, מעריב, 6 באוגוסט 1969
  26. ^ נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף יוני 2010
  27. ^ פרופיל פרדס חנה-כרכור באתר הלמ"ס
  28. ^ אודות החברה, באתר נתיב אקספרס
  29. ^ בית כנסת בפרדס חנה כרכור, באתר "כיפה"
  30. ^ עמוד הפייסבוק של "השיקשוק"


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33675465פרדס חנה-כרכור