אינטגרציה (חינוך)
בחינוך, אִינְטֶגְרַצְיָה היא מהלך של מיזוג חינוכי בין תלמידים בני קבוצות חברתיות שונות. מיזוג חינוכי זה נקרא בשיח האמריקאי "דה-סגרגציה" (כלומר: ביטול ההפרדה). הקבוצות החברתיות יכולות להיות נבדלות אלו מאלו מבחינות גזעיות, אתניות וחברתיות-כלכליות.
כפשוטה נתפסת האינטגרציה בחינוך כעירוב והפגשה של תלמידים הבאים משכבות סוציאליות או מקבוצות מוצא עדתיות שונות במסגרת לימודית משותפת - בית-ספר הטרוגני וכיתה הטרוגנית. באינטגרציה מדובר על קבוצות עדתיות, קבוצות חברתיות-כלכליות, קיימת גם אפשרות של חלוקה לפי כישורים והישגים לימודיים.
מדיניות אינטגרטיבית בישראל ובעולם
בעיית האינטגרציה בחינוך כרוכה בסוגיות של הגדרה ושל מדיניות כאחת, שטרם נמצא להן פתרון. רק מדינות מעטות בעולם אימצו את האינטגרציה ברפורמות החינוכיות שלהן באופן מערכתי, ובין הבולטות שבהן נמצאות ארצות הברית וישראל. בבריטניה, למשל, לא הייתה מעולם אינטגרציה כפויה, אף שבתי ספר מקיפים נפוצים למדי. בארצות הברית מתייחס המונח אינטגרציה לעירובם של ילדים מקבוצות אתניות או גזעיות שונות, החייבים מכוח החוק ללמוד יחד באותו בית-ספר או באותה כיתה.
בישראל אמורה האינטגרציה להתרחש בין בני קבוצות, שאין ביניהן הפרדה אתנית או חברתית גלויה כמו בארצות הברית. שלא כמו בארצות הברית, בישראל האינטגרציה נעשתה בתוך הציבור היהודי בלבד וכן, בשלב מאוחר יותר ובמידה מסוימת, בתוך הציבור הערבי.
אמצעי או מטרה
נהוג לזהות שתי גישות עיקריות הקשורות למושג האינטגרציה. גישה אחת רואה באינטגרציה מטרה חברתית בפני עצמה. לעומת זאת, יש המציגים את עיקר חשיבותה של האינטגרציה בחינוך כאמצעי להשגת יעדים שונים, במישורים הלימודיים, הפסיכולוגיים החברתיים והכלכליים העתידיים. כאמצעי להגשמתן של מטרות, שואפת האינטגרציה לבנות כיתות בעלות הרכב אופטימלי או יעיל, שיביא למירב התפוקות החינוכיות.
האינטגרציה בישראל
ב-29 ביולי 1968 החליטה הכנסת ברוב קולות (69 בעד, 3 נגד, 18 נמנעים) לקבל את הצעת הוועדה הפרלמנטרית לבחינת מבנה החינוך היסודי והעל-יסודי בישראל על כל סעיפיה. בכך הפכו הצעות הוועדה הפרלמנטרית בראשותו של ד"ר אלימלך-שמעון רימלט להחלטת הכנסת, שעל פיה הופעלה הרפורמה במבנה החינוך.
המטרות העיקריות שלשמן נעשה השינוי היו:
- העלאת רמת ההוראה וההישגים הלימודיים והחינוכיים בכל שלבי החינוך.
- הפחתת הפער הקיים כיום בין ילדי ישראל ברמת ההשכלה והסיכויים להשתלב בחברה ובמשק מתקדם.
- הפגשת הילדים מכל השכבות, בניהם של יוצאי הורים מכל ארצות המוצא, במסגרות לימודים משותפות.
בדברי הסיכום שלו אמר ד"ר רימלט:
....אותם חברים שהצביעו בעד הרפורמה ידעו שהם לא עושים דבר לנצח או לדורות, אלא הם מקדמים את מפעל החינוך. וכדי שמפעל החינוך יוכל להתקדם, אסור לדעתי להנציח מסגרות, נכון שעצם הפשרת קיפאון של מסגרות אין בו שינוי תכנים - המסגרת עצמה לא קובעת, אבל מצד שני אי אפשר לשנות תכנים ויעדים אם המסגרות קבועות ואינן משתנות.
מטרות אלו נוסחו באופן דומה במסמך ההנחיות של משרד החינוך לביצוע הרפורמה.
הרפורמה המבנית שיצרה את חטיבת הביניים כשלב מתווך בין בית הספר היסודי לחטיבה העליונה של בית הספר העל-יסודי, וההחלטה לאמץ במסגרתה מדיניות של אינטגרציה, הפכה בפועל את חטיבת הביניים למוקד ההפעלה של המיזוג המכוון, ויצרה זיהוי מוחלט בין הרפורמה לאינטגרציה בשיח הציבורי והחינוכי.
היישום ההדרגתי של הרפורמה
בנאומו בכנסת אמר שר החינוך והתרבות זלמן ארן ב-29 ביולי 1968: ”אני מציע לכנסת לאשר את המלצות הוועדה הפרלמנטרית שביצוען ההדרגתי יימשך כמה שנים ויתרום תרומה היסטורית להאדרת החינוך במדינת ישראל”. השר לא נקב במספר השנים שלדעתו יעברו עד אשר תושלם הרפורמה במלואה. היעדר חוק מחייב גרם ליישום הרפורמה בהדרגה, בקצב שהיה איטי מהמצופה. בשנת הלימודים הראשונה ליישום הרפורמה (1968 - 1969), הוקמו 8 חטיבות ביניים שכללו 8% מתלמידי ז'-ח', בשנת הלימודים 1973–1974 למדו רק 30% מהתלמידים בחינוך העברי במסגרת של חטיבת ביניים.
בתחילה יושמה הרפורמה על פי עקרון "ההתנגדות הקלה", כלומר, ביישובים או בשכונות שלא הייתה בהן התנגדות ציבורית למהלך והאינטרס שלהם חייב מהלך זה. בשנים הראשונות הופעלה הרפורמה בעיקר בעיירות הפיתוח, שראו ביישומה הזדמנות לבסס את מערכת החינוך שלהן. בשנות השמונים, בייחוד במחצית השנייה שלהן, חל צמצום ניכר בקצב גידול יישום הרפורמה (פחות מ-1% לשנה) אך בתחילת שנות התשעים חל גידול בקצב הפעלת הרפורמה ויישומה בערים, שעד אז התנגדו לה כדוגמת נתניה, חולון, בת-ים באר שבע. בשנים אלו האינטגרציה כבר לא הייתה עוד העניין המרכזי ביישום הרפורמה.
היבטים משפטיים - מקומו של בית המשפט באכיפת האינטגרציה
עיגונה הראשי והראשון היה בבג"ץ קרמר נ' עיריית ירושלים,[1] בו עתרו הורים כנגד כוונת העירייה למנוע מהם לשלוח את ילדם לבית-ספר על פי בחירתם ולאלצם לשלחו לבית הספר התיכון ע"ש דנמרק, תיכון אינטגרטיבי חדש שהוקם באותה שנה. בית המשפט בפסק-דין זה עיגן לראשונה את הרפורמה באופן מלא ופסק דין מייסד זה קבע:
- ”טובתו ושלומו [של האזרח - א.ח.] כפופים לא פעם לטובת שלום הכלל, ולעתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות וטובת הכלל... כך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים והחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ולשגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקידו בידי הפרט בלבד. ...הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי...”
בית המשפט פרש את משנתו לעניין חשיבות קביעת בית המשפט בעניין גיבוי מדיניות הממשלה בעניין זה ואת תפקידו בה:
- ”אנו מבינים כי עניינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים".”[2]
וכן:
- ”אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…”[3]
כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת שנות התשעים, גיבה בית המשפט העליון את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך, ודחה את העתירות שהוגשו לאורך השנים[4] מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה, שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים שהיו מעוניינים בחינוך שונה. לקראת סוף שנות השמונים הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים, והחיל אותה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הוועדה.[5]
מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית,[6] התרחשה תפנית[7] משמעותית בפסיקת בית המשפט העליון בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותוכנית האינטגרציה: הוא סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו, כך שניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.[8]
בית המשפט העליון מעולם לא הפך את הלכת קרמר, ותמיד נמצאו סיבות להחרגת המקרה הספציפי המדובר מההלכה הכללית, או להצגת העניין הספציפי כאילו לא עסק באינטגרציה אלא בנושאים אחרים. מקובל לחשוב כי לא מיוזמתו הפסיק בית המשפט העליון לאכוף את מדיניות האינטגרציה, אלא, נוכח מדיניותו ההפכפכה של משרד החינוך עצמו, החל בית המשפט להתיר חריגות משמעותיות ועקביות ממנה. מאז אמצע שנות השמונים החל תהליך של ביזור בפועל של סמכויות השלטון לרשויות המקומיות, שנאלצו למצוא פתרונות יצירתיים לשמור על איזון תקציבי; פתרונות אלו באו לידי ביטוי גם בתחום החינוך וגרמו לחוסר שליטה (ואף אנדרלמוסיה) ביישום מדיניות השילוב בין האוכלוסיות.
דווקא בבתי המשפט המחוזיים בישבם כבתי משפט לעניינים מנהליים, ניכרת מגמה שונה בפסיקה. עתירות רבות המוגשות לספם נדחות בנימוקי חשיבות האינטגרציה[9] וגיבוי מדיניות השלטון המקומי. אין זה ברור אם תופעה זו נוצרת כתוצאה מכך ששופטי בתי המשפט המחוזיים מרגישים מחויבים לפסוק לפי ההלכה המוצהרת של בית המשפט העליון (שהייתה ועדיין יישום תוכנית האינטגרציה) או שעקב חוסר נכונותו של בית המשפט העליון לפסוק באופן גלוי ומוצהר על המדיניות הרצויה, ואולי חוסר יכולתו לעשות כן, מרגישים שופטי בתי המשפט המחוזיים חופשיים לפסוק על פי צו מצפונם וייתכן כי עולה כאן מחלוקת אידאולוגית.
בשנת 2010 פסק בג"ץ בעניין בית הספר "בית יעקב" בעמנואל, בפסק הדין התקבלה טענה בדבר אפליה על בסיס עדתי בין תלמידות ממוצא מזרחי לבין תלמידות אשכנזיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בעמנואל. סירוב ההורים לקיים את הוראת בית המשפט העליון לשלוח את בנותיהם לבית הספר בעמנואל, הוביל לכך שהוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל. המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים. פשרה שהושגה בין הצדדים הביאה לשחרור ההורים מהמאסר, ובאישור משרד החינוך נפתח לבנות המגמה החסידית בית ספר נפרד (במעמד של מוסד פטור), שהמדינה והמועצה המקומית מנועות מלתקצבו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אינטגרציה |
- ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", עיוני משפט כח (תשס"ה), עמ' 347.
- אלי בר חיים, מאיר יעיש ויוסי שביט, במעלה המדרגות היורדות: התרחבות וריבוד במערכת החינוך, סוציולוגיה ישראלית, י (1) 2008 עמ' 61–79
- איילת ברק-מדינה, הקצאת משאבים בחינוך, עקרון האינטגרציה ובתי-ספר ייחודיים במגזרים שונים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 2 באפריל 2003
- שירה קדרי-עובדיה, המטרה הייתה לשלב תלמידים חזקים ומוחלשים. ניסיונות הסיכול החלו כבר מהרגע הראשון, הארץ, 28 בספטמבר 2022
הערות שוליים
- ^ בג"ץ קרמר נ' עיריית ירושלים, פ"ד כה(1) 767
- ^ בג"ץ קרמר, עמ' 769
- ^ בג"ץ קרמר, עמ' 784
- ^ לסקירה מקפת ראו דן גבתון, "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", עיוני משפט כח(2) (תשס"ה), עמ' 498. כמו כן: סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, מגמות לו 185. כמו כן, ראו ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", עיוני משפט כח (תשס"ה) 347, עמ' 384.
- ^ בג"ץ 595/88 שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א, פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. בית המשפט השתמש בתוכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו.
- ^ גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
- ^ דן גבתון, טופי-גן, עמ' 498-499
- ^ דן גבתון, טופי גן, עמ' 499-504
- ^ ראו עת"מ (י-ם) 304/01 שלם נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, פס"ד מתאריך 14.02.02). כמו כן בש"א (ב"ש) 4567/02 בר נ' ראש עיריית אופקים (לא פורסם) - מתוך דן גבתון, טופי גן, עמ' 504. עת"מ (י-ם) 1320/03 אלקלסי נ' עיריית ביתר עילית (לא פורסם, ניתן בתאריך 21.06.04), עת"מ (חי') 1334/05 אדות נ' משרדת החינוך (לא פורסם, ניתן ב-23.10.05) עת"מ (חי') 1292/03 אפרת נ' תירוש (לא פורסם, ניתן בתאריך 24.05.2004), עת"מ (י-ם) 241/06 האגודה לזכויות האזרח נ' משרד החינוך והתרבות (לא פורסם, ניתן בתאריך 26.04.2006).
34975347אינטגרציה (חינוך)