נובוסליצה
 סמל נובוסליצה | |
 | |
| רחוב בנובוסליצה, 2002 | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 צ'רנוביץ |
| חבל ארץ | בסרביה |
| ראש העיר | מריה ניקוליץ' |
| תאריך ייסוד | מתועדת לראשונה ב-1456 |
| שטח | 6.47 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 7,642[1] (2016) |
| קואורדינטות | 48°13′N 26°16′E / 48.217°N 26.267°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
נובוסליצה (באוקראינית: Новоселиця, נובוסליציה; ברומנית: Noua Suliță, נואה סוליצה; ברוסית: Новоселица; ביידיש: נאוואסעליץ) היא עיר במערב אוקראינה במחוז צ'רנוביץ, על הגדה המערבית של נהר הפרוט. בעיירה מתגוררים כ-7,600 תושבים (נכון ל-2016)[1]. נובוסליצה שכנה בעבר על הגבול בין שני חבלי הארץ ההיסטוריים בסרביה ובוקובינה. בין השנים 1774–1877 שכנה העיירה במשולש הגבולות בין האימפריה האוסטרית (דוכסות בוקובינה), נסיכות מולדובה שנמצאה בקשרי חסות עם האימפריה העות'מאנית, והאימפריה הרוסית (פלך בסרביה).
משמעות השם "נובו-סליצה" בשפות הסלאביות הוא "כפר חדש".
היסטוריה
נובוסליצה מוזכרת לראשונה בכתובים משנת 1456 כחלק מנסיכות מולדובה, שהייתה משנת 1387 מדינה בחסות חלקית של ממלכת פולין, והחל משנת 1513 של האימפריה העות'מאנית.
מתחילת המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-19 היה אזור בסרביה זירת קרבות בין האימפריה העות'ומאנית לממלכת פולין-ליטא ובין האימפריה העות'ומאנית לאימפריה הרוסית, ונכבש כל פעם על ידי צד אחר שהחזיק בו לתקופה קצרה. לאחר חלוקת פולין וניצחון הרוסים במלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) נכבש האזור הצפוני של נסיכות מולדובה על ידי האוסטרים מממלכת הבסבורג. הגבול החדש בין האימפריה האוסטרית לאימפריה הרוסית באזור זה עבר בתוואי של נחל רוקיטנה, יובל של נהר הפרוט. כתוצאה מכך, נובוסליצה, ששכנה על שתי גדותיו של הנחל, נחצתה לשניים: חלקה המערבי סופח לממלכת הבסבורג האוסטרית (ולאחר מכן לאימפריה האוסטרית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית), והפך לחלק מדוכסות בוקובינה שבירתה צ'רנוביץ ("נובוסליצה האוסטרית"); ואילו חלקה המזרחי נותר בנסיכות מולדובה, מדינה שנמצאה תחת חסותה של האימפריה העות'מאנית.
בשנת 1812, במסגרת הסכם בוקרשט אשר סיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), הועבר כל חלקה המזרחי של נסיכות מולדובה, מנהר הפרוט ועד לנהר הדנייסטר לידי האימפריה הרוסית. החל משנת 1813 נקרא אזור זה על ידי הרוסים "בסרביה", ובירתו הייתה קישינב. חלקה המזרחי של נובוסליצה ("נובוסליצה הרוסית") נכלל במחוז חוטין של בסרביה. משנת 1812 ועד למלחמת העולם הראשונה ישבה העיירה על משולש הגבולות: עד 1878 בין האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית, ומ-1878 בין האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת רומניה.
בשנת 1884 הונחה מסילת ברזל בין נובוסליצה האוסטרית לצ'רנוביץ, וב 1892 חוברה נובוסליצה הרוסית למסילת הברזל לז'מרינקה. מסילות הברזל הפכו את נובוסליצה לנקודת מעבר חשובה בגבול רוסיה-אוסטריה, ודרכה עברו סחורות רבות ואנשים. לתושבי נובוסליצה הקבועים היו זכויות מיוחדות אשר איפשרו להם מעבר בין החלק הרוסי לחלק האוסטרי. בתקופה זו התפתחה נובוסליצה לתחנת מעבר חשובה לסחורות, ואוכלוסייתה גדלה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה נובוסליצה בקו הראשון של החזית הדרום-מערבית בקרבות בין צבא רוסיה לצבא אוסטרו-הונגריה. לעיירה נגרמו נזקים כבדים, ונובוסליצה האוסטרית הוחרבה. בשנת 1918, לאחר התפרקותן של האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הרוסית, סופחו בסרביה ובוקובינה על ידי ממלכת רומניה, ובכלל זה שני חלקיה של נובוסליצה.
ב-28 ביוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השתלטה ברית המועצות על בסרביה וצפון בוקובינה, ונובוסליצה סופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית שבברית המועצות. ב 5 ביולי 1941, במסגרת ההסכם בין גרמניה הנאצית לממשלה הרומנית הפאשיסטית בראשות יון אנטונסקו, נכבשו בסרביה וצפון בוקובינה ע"י הצבא הרומני, ובכללן העיירה נובוסליצה.
ב-30 במרץ 1944 נכבשה העיירה על ידי הצבא האדום, ובשנת 1945 סופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. בשנת 1965 הפכה נובוסליצה לנפה, שכפופות לה 25 מועצות כפריות. החל משנת 1991, עם התפרקותה של ברית המועצות, נמצאת נובוסליצה בשטחה של אוקראינה.
הקהילה היהודית
היסטוריה
.jpg)
ידוע שיהודים התגוררו בנובוסליצה החל מהמאה ה-15, וזאת על פי כתובות על מצבות של יהודים מנובוסליצה שנקברו באותה התקופה בבית העלמין בעיירה קלישקוביץ (כ-20 ק"מ מנובוסליצה). במהלך המאה ה-16 הגיעו לאזור יהודים ממגורשי ספרד. בשנים 1649-1648 הגיעו לאזור יהודים רבים שנמלטו מפולין ומאוקראינה בעקבות הפוגרומים שבוצעו על ידי הקוזאקים של חמלניצקי. בתחילת המאה ה-19, כאשר עברה בסרביה לשלטון רוסיה, הגיעו לנובוסליצה יהודים רבים מליטא, בלארוס ואוקראינה, וגם מבוקובינה ומגליציה שבאוסטריה. בסוף המאה ה-19 חיו בעיירה כ-4,000 יהודים, אשר היוו כ-2/3 מכלל תושביה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה נובוסליצה בקו החזית בין צבאות רוסיה ואוסטרו-הונגריה, ויהודים רבים נמלטו מנובוסליצה הרוסית ומנובוסליצה האוסטרית על מנת להתרחק מהחזית. מיד לאחר סיום המלחמה, בנוסף לתושבים שחזרו לעיירה, השתקעו בעיירה יהודים רבים מהכפרים שבסביבה, ומספר היהודים הגיע לפי הערכות לכ-10,000. עם השתלטות רומניה על בסרביה ובוקובינה ב-1918, איבדה העיירה את יתרונה הכלכלי כתחנת מעבר בגבול רוסיה-אוסטריה. עם הדלדלות מקורות הפרנסה החלה הגירה, במיוחד של צעירים, שרצו לחמוק משירות החובה בצבא רומניה. קבוצות ויחידים עלו לארץ ישראל, בייחוד לאחר הצהרת בלפור, והיו בין מקימי קיבוצים, יישובים ומוסדות היישוב. אך עם סגירת השערים החלה הגירה משמעותית לדרום אמריקה, לארצות הברית ולקנדה. במקביל המשיכו נובוסליצאים לעלות לארץ במסגרת ההעפלה.
מוסדות הקהילה
עד מלחמת העולם השנייה, הייתה נובוסליצה עיירה יהודית טיפוסית ("שטעטל"), על מגוון מוסדותיה ועיסוקי תושביה. בעיירה היו מספר בתי כנסת גדולים ("קלויזען") ומספר רב של בתי תפילה קטנים ("שטיבלעך"), בייחוד של בעלי המלאכה. הקהילה החסידית התפלגה בין מספר חצרות אדמו"רים, שהעיקרים בהם חצרות סדיגורה, בויאן ושטפנשט. מוסדות הציבור כללו תלמוד-תורה, בית-ספר "תרבות", הקדש, חברה קדישא, מפעלי צדקה, ספריה וכו'. היהודים בעיירה עסקו במגוון מקצועות: חייטים, סנדלרים, עגלונים, פרוונים, רופאים, רוקחים ובעלי עסק קטנים, וסיפקו שירותים לכל הכפרים באזור.
ציונות
הציונות הייתה פופולרית בקרב הדור הצעיר בעיירה. כמעט לכל התנועות והמוסדות הציוניים היו סניפים בנובוסליצה: "חובבי ציון", "החלוץ", בית"ר, "השומר הצעיר" ו"מכבי". במקביל, נמשך חלק מהנוער לתנועה הקומוניסטית וגם התקיימה פעילות של "הבונד". הנוער הציוני שאף להגיע ארצה, וצעירים מנובוסליצה היו בין בוגרי המחזורים הראשונים של גימנסיה "הרצליה". עם כניסת הסובייטים לעיירה בשנת 1940, גורשו חלק מהמשפחות הציוניות לסיביר.
השואה
ב-5 ביולי 1941 נכנס הצבא הרומני לעיירה והחל פוגרום ביהודי נובוסליצה והכפרים שבסביבתה. כ-900 יהודים - גברים נשים וילדים - נרצחו בבתיהם או נורו ברחובות העיירה, רכוש היהודים נבזז וכמחצית מבתיהם נשרפו. פוגרומים כאלו, והגירושים שבאו בעקבותיהם בוצעו בכל אזור בסרביה וצפון בוקובינה, כחלק משואת יהודי רומניה, בהתאם להוראותיו המפורשות של מנהיג רומניה הפאשיסטית יון אנטונסקו. לאחר הפוגרום רוכזו היהודים ששרדו בבית החרושת לספירט "קראוזה". הם הוחזקו שם מספר ימים בתנאים קשים ולאחר מכן הורשו לחזור לבתים שלא נשרפו, למעט שלושים ושבעה גברים צעירים ושתי נשים צעירות שנעצרו בחשד ל"קומוניזם". שלושים ושבעה הגברים הוצאו להורג לאחר כשבועיים, ב-28 ביולי 1941. ב-31 ביולי רוכזו היהודים הנותרים (5,570 על פי עדויות) במרכז העיירה, והוצאו בשיירה לכיוון טרנסניסטריה (שטח הכיבוש הרומני באוקראינה הסובייטית, מעבר לנהר הדניסטר). כ-4,000 צעדו ברגל, והשאר - חולים, זקנים ונשים עם ילדים - הוסעו בכ-200 עגלות. בדרך לטרנסניסטריה, שהתמשכה מספר חודשים, נספו יהודים רבים בצעדות מוות. בטרנסניסטריה רוכזו היהודים בגטאות ובמחנות ריכוז - ידיניץ, אטאקי, קוסאוץ, ז'מרינקה, ברשד, קושרניצה, שרגורוד, צ'צלניק ועוד. רוב בני הקהילה נספו במחנות אלו בחורף של השנים 1942-1941 מקור, רעב, מחלת טיפוס הבהרות ומחלת הדיזנטריה. בחודש מרץ 1944 שוחרר האזור על ידי חיילי ברית המועצות. מתוך כ-7,000 יהודים ערב פרוץ המלחמה, שבו לעיירה כ-400 בלבד.
יוצאי נובוסליצה בישראל
בתום מלחמת העולם השנייה נדדו חלק ניכר משרידי הקהילה כפליטים ברומניה. חלקם עלו ארצה במסגרת העלייה הבלתי-לגאלית, וחלקם עלו בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. רוב רובם של העולים בני נובוסליצה נשלחו עם הגעתם ארצה להתגורר במעברות. יוצאי נובוסליצה, שהיגרו לארצות הברית, קנדה ודרום אמריקה לפני המלחמה החליטו, מתוך דאגה לבני עיירתם ניצולי השואה, להקים עבורם שכונת מגורים. הפעילה המרכזית במיזם זה הייתה ח"כ חנה למדן, יוצאת העיירה. בעזרת תרומתו של מרדכי (מקס) פקר, יוצא העיירה תושב פרו, וארגון יוצאי נובוסליצה בארץ, הוקמה ב-1953 שכונה לניצולי השואה מנובוסליצה ברמת השרון. במשך שנים נקראה שכונה זו "שיכון פקר". בית הכנסת "יד ושם לזכר קדושי נובוסליצה" שבשכונה נחנך בשנת 1964, ועל קירותיו מונצחים שמות בני משפחותיהם של יוצאי העיירה שנספו בשואה.
בחזית חצר בית הכנסת ניצב קיר מורשת יהודי נובוסליצה וראשוני שיכון פקר, המציג את תולדות הקהילה היהודית, חורבנה בשואה ותקומתה במדינת ישראל. מאחורי בית הכנסת ניצבת אנדרטה לזכר קורבנות השואה מנובוסליצה, ועליה חקוקים שמותיהם של 37 הצעירים שהוצאו להורג בעיירה ב-28 ביולי 1941.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלום דורנר (עורך), ספר נובוסליצה בסרביה, הוצאת ארגון יוצאי נובוסליצה, 1983.
- יוסף כפרי (יוסף פיקר), ילקוט עיירת התאומים, נובוסליצה - פרקי זכרונות והווי, הוצאת שמיר, 1963.
- דב ריינס, זיכרון עירתי נובוסליצה (בסרביה) - גורלות בשואה, הוצאת המחבר, 1993.
- ז'אן אנצ'ל ותיאודור לביא, פנקס הקהילות - רומניה, כרך ב', הוצאת יד ושם, ירושלים, 1980.
קישורים חיצוניים
- "נובוסליצה", באתר JewishGen (באנגלית)
- יהושע מרקוס, השבת השחורה של יהודי נובוסליצה, על המשמר, 5 ביולי 1966
- מפת המחנות ומקומות ההשמדה בבסרביה ורומניה
- תמונה של רחוב בנובוסליצה משנות ה-20 של המאה ה-20, מתוך ספרו של צ'ארלס קלארק, 1927
- תמונות ישנות של נוסובסליצה האוסטרית, בוקובינה
- מאמר (באנגלית) על ביקור בנובוסליצה כולל תמונות עדכניות של בית הכנסת בעיירה וציורי הקיר שנחשפו בו
הערות שוליים
