בור ספיגה
בור ספיגה, או בור סופג, הוא בור דמוי באר יבשה, ללא תחתית בנויה[1] היכול לשמש לאיסוף ואחסון של שפכים, פסולת ביתית נוזלית, כולל הפרשות אדם, כדי לאפשר חלחול הנוזלים לקרקע, כחלק ממערכת ביוב ביתית שאינה תלויה בתשתיות עירוניות. באופן מסורתי, צורתו של בור ספיגה היא גליל הנחפר עמוק אל האדמה, בקוטור של כמטר ובעומק של 2–3 מטרים. בור הספיגה דומה במראהו לבאר מים חפורה.
דפנות הבור עשויות להיות מצופות לבנים, בטון, או דפנות מתכת (למשל, מחביות נפט שפתחיהן הוסרו). בדפנות הבור פתחים רבים המאפשרים את ספיגת תכולתו לאדמה מצידו ובתחתיתו. פתחו העליון של הבור מכוסה בלוח אבן או בטון, עם מכסה הניתן לפתיחה לצורך ריקונו אם הוא עולה על גדותיו. במקרים אחרים (אם הקרקע ומי התהום מאפשרים זאת), הבור אינו נבנה אטום, כדי לאפשר לנוזל לדלוף החוצה (בדומה לבור מחראה).
שימוש
בורות ספיגה אפשרו לנוזלים שבתוכם לחדור אל הקרקע סביבם, בעוד חלקי המוצקים נצברו בתחתית הבור. לאחר הצטברות מוצקים רבים בבור, היה בור הספיגה מאבד מיעילותו; הבור היה מתמלא, דבר שהצריך לשאוב את תכולתו או לנטוש את הבור ולחפור בור ספיגה אחר.
באדמה שסביב דפנות הבור נוצר ביופילם המספק מידה מסוימת של סינון מזהמים והגבלתם לסביבה המיידית של בור הספיגה, אולם בורות ספיגה עמוקים עלולים לאפשר לביוב גולמי לחדור ישירות למי התהום, כמעט ללא טיהור ביולוגי, ולגרום לזיהום מי התהום ולפגיעה באיכות המים באופן שאינם ראויים עוד לשתייה. מסיבה זו, אם יש צורך בבארות מים בסביבה, חובה לקדוח אותן הרחק מבורות ספיגה.
כיוון שבורות ספיגה אינם אטומים, הם עלולים להיות מוצפים במי גשמים או בשלג נמס. בורות ספיגה הנמצאים סמוך לעצים עשויים אף להיסתם מחדירת שורשי עצים.
תקנות איכות הסביבה
מדינות מערביות רבות מנסות להפחית או לאסור את השימוש בבורות ספיגה באמצות חקיקה המחייבת חיבור מערכות ניקוז ביתיות למערכת ביוב עירונית, או שימוש במכלי אגירת שפכים האטומים לסביבה.
במדינות אחרות נאסרה חפירת בורות ספיגה באזורים רגישים, כגון נהרות ומקווי מים.
ארצות הברית
בחלק מהיישובים הכפריים בארצות הברית שקיימים בהם בורות ספיגה זה דורות, קיים היתר להמשיך ולהשתמש בבורות אלה עד אשר הם נסתמים. לאחר שהבור אינו יעיל עוד, חייב בעליו לנתקו ממערכת הניקוז של הבית ולהתחבר למערכת ביוב מודרנית. בחלק מן הרשויות המקומיות בארצות הברית אסורה מכירת נכס מגורים שבו בור ספיגה, עד אשר הבית מחובר למערכת הביוב העירונית. רשויות אחרות מתירות מכירה של נכסי מגורים אף אם הנכס אינו מחובר למערכת הביוב העירונית.
אירופה
בצרפת, בגרמניה, בספרד ובשווייץ קיים איסור על שימוש בבורות ספיגה.
ישראל
שימוש בבורות ספיגה בישראל אינו מוסדר בחקיקה בת תוקף לכל מדינת ישראל, אלא בחקיקה אשר תוקפה חל בתחומי רשויות מקומיות שקיימות בהן מערכות ביוב עירוניות. ברשויות שבהן תאגיד מים וביוב חל סעיף 97 ל"כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות), תשע"א-2011"[2] קובע: ”חברה תשלח לכל צרכן שברשותו או בבעלותו בור ספיגה או בור רקב המחובר לבור ספיגה ושקיימת ערב פרסום כללים אלה מערכת ביוב באזור מגוריו, הודעה בדואר רשום ולפיה עליו להתחבר אל מערכת הביוב הקיימת בתוך שלושה חודשים מיום קבלת ההודעה; הודעה זו תכלול, בין השאר, את ההכנות שנדרש הצרכן לבצע לצורך התחברותו למערכת הביוב.” רשויות מקומיות שונות קבעו בחוקי עזר עירוניים כללים להפסקת השימוש בבורות ספיגה. כך, לדוגמה, בחולון חייב בעל נכס להפסיק להשתמש בבור ספיגה מעת שהנכס חובר למערכת הביוב העירונית. אולם הרשות מאפשרת המשך שימוש בבורות ספיגה בנסיבות מתאימות, וקובעת כללים ל"ניקוי ואחזקת בורות שפכים".[3]
הוראות נוספות לקביעת מיקומם ולאחזקתם התקינה של בורות ספיגה קיימות במספר חוקים אחרים.[4][5][6]
היסטוריה
אירופה
בורות ספיגה נחפרו באירופה מן המאה ה-16, כאשר האוכלוסייה העירונית גדלה בקצב מהיר יותר מבעבר. הגידול המהיר באוכלוסייה יצר ביוב שהציף את רחובות הערים כי הוא זרם לבריכות בתעלות פתוחות ברחוב שלא יכלו להכיל את נפחו. עד המאה ה-18 לא היו תקנות מחייבות לבניית בורות ספיגה כאשר התעורר צורך בבנייתם. בורות ספיגה נוקו על ידי אנשי מקצוע באמצעות אתים ועגלות רתומות לסוסים. הבורות נוקו רק בלילה, כדי להפחית את מפגע הריח לציבור. בורות ספיגה היו מרוקנים בכל 8 עד 10 שנים. תסיסה של הפסולת המוצקה בבורות הספיגה גרמה זיהומים מסוכנים לסביבה וגזים ששאפו אלה שרוקנו אותם הובילו למקרי מוות. במאה ה-19 החלו לנקות בורות ספיגה באופן קבוע יותר, ובאותה תקופה נקבעו אף תקנות באשר לאופן בניית הבורות והאוורור שלהם.[7]
בטרם הוכנסו חידושים בבניית בורות ספיגה בתחילת המאה ה-19, פסולת נוזלית מחלחלת מן הבור אל הקרקע סביבו ואילו פסולת מוצקה הייתה נותרת בבור. בעוד שתהליך זה הקל על הוצאת הפסולת המוצקה מן הבור, הפסולת נוזלית זיהמה לעיתים קרובות את מקורות המים, סיכוני בריאות לציבור. החל מן המאה ה-19 נדרש כי בורות ספיגה באזורים עירוניים יהיו בנויים עם קירות אבן ובטון אטומים. כתוצאה מכך השפכים נותרו בבור, דבר שהביא לצורך לרוקן בורות ספיגה בתדירות גבוהה יותר, בממוצע פעמיים או שלוש פעמים בשנה. בתהליך הריקון היה צורך לשאוב את נוזלי הביוב ולאחר מכן להוציא פסולת מוצקה, אשר נוצלה לייצור אמוניה כדשן.
בשנת 1846 תברואן הציבור אלפון ג'ראר (Alphone Guérard) העריך כי 100 בורות ספיגה רוקנו בפריז מדי לילה, בידי 200–250 עובדי עירייה שהתמחו בריקון בורות, מתוך סך כולל של כ-30,000 בורות ספיגה. לאורך שנים התנגדו פקידי עיריית פריז להחלפת מערכת בורות הספיגה בעיר במערכת ביוב מודרנית, לא על בסיס צורכי בריאות הציבור, אלא על בסיס שיקולים כלכליים, מתוך רצון להמשיך ולאסוף את הפסולת המוצקה לצורכי דשן במקום להזרימו במערכת הביוב. רק בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלה מודרניזציה של מערכת הביוב בפריז, כאשר החל שימוש בצנרת ניקוז מי גשם לצורך הזרמת ביוב. חלק מבורות הספיגה בעיר היו עדיין בשימוש במאה ה-20.[8]
הערות שוליים
- ^ Tilley, E.; Ulrich, L.; Lüthi, C.; Reymond, Ph.; Zurbrügg, C. Compendium of Sanitation Systems and Technologies - (2nd Revised 2rEdition). Swiss Federal Institute of Aquatic Science and Technology (Eawag), Duebendorf, Switzerland. ISBN 978-3-906484-57-0.
- ^ כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות), תשע"א-2011. אתר נבו
- ^ חוק עזר לחולון (ביוב), תשס"ג-2002. אתר נבו
- ^ חוק הגנת הדייר [נוסח משולב, תשל"ב-1972], סעיף 63.
- ^ פקודת בריאות העם מס' 40 לש' 1940, סעיף 53
- ^ פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 242
- ^ La Berge, Ann Elizabeth Fowler (2002). Mission and Method: The Early Nineteenth-Century French Public Health Movement. Cambridge University Press. pp. 207–9. ISBN 9780521527019.
- ^ La Berge, Ann Elizabeth Fowler (2002). Mission and Method: The Early Nineteenth-Century French Public Health Movement. Cambridge University Press. pp. 209, 215. ISBN 9780521527019.
24008863בור ספיגה