פורטל:מוזיקה קלאסית
מוזיקה קלאסית הוא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה כנסייתית שאופיה נקבע באירופה בימי הביניים, ברנסאנס ובעת החדשה. המושג שאינו מוגדר באופן מוחלט נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה. המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית. במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית, כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18. המוזיקה הקלאסית (או המוזיקה המערבית) הוא שם כולל לכמעט כל הזרמים והתקופות במוזיקה שהיו לפני תקופתנו אנו, כלומר מלפני שנת 1945 (יש לציין כי גם משנת 1945 ועד לימינו אנו נכתבו יצירות שניתן להגדיר אותן כמוזיקה קלאסית עכשווית). בתוך ההגדרה הכללית והרחבה הזו קיימת קשת רחבה ומגוונת מאוד של סגנונות מוזיקליים, זרמים שונים במוזיקה, אידאולוגיות ותפיסות שונות וכיוצא בזה. המוזיקה הקלאסית המסורתית (בתקופות הרנסאנס ועד למוזיקה הרומנטית פחות או יותר) מצייתת לחוקים רבים ונוקשים, שהם למעשה הבסיס של המוזיקה של ימינו (במוזיקה הקלאסית הרומנטית והמודרנית נשברו החוקים שרווחו עד אז).
היצירות נכתבות בסוגות רבות, מהן אינסטרומנטליות, להרכבים רבים ושונים שכוללים כלי נגינה מגוונים ושונים, החל ביצירות סולו לכלי יחיד, מוזיקה קאמרית לשניים עד תשעה כלים, ועד סימפוניה לתזמורת, גדולה או קאמרית, קונצ'רטו לכלי סולו בליווי תזמורת, סונאטה לכלי סולו כמו פסנתר, כלי קשת או נשיפה בליווי פסנתר וכו', ויצירות כנסייתיות לעוגב, ומהן ווקאליות, החל בליד לקולות ועד יצירות למקהלה, משירים ועד אורטוריה, וכן סוגות המשלבות צורות אמנות שונות, כגון אופרה או בלט. כלי הנגינה נחלקים למספר משפחות שונות (כמו למשל: כלי הקשה, כלי נשיפה, כלי קשת ועוד). המלחין הוא זה שמחבר את המוזיקה, בשיטות קומפוזיציה שונות. הוא חייב להתייחס לחוקים שונים במוזיקה ולמוסכמות שונות כמו: קצב, מקצב, משקל, גובה ועוד. עם השנים חלו במוזיקה שינויים והתפתחויות רבים, במהלך 6 תקופות עיקריות, שלכל אחת מאפיין ייחודי לה. בכל תקופה השתנו המוסכמות המוזיקליות, אשר פינו את המקום למוסכמות חדשות.
|
|
|
|
|
|
|
אישים: גילברט וסאליבן - דומניקו סקרלטי - וולפגנג אמדאוס מוצרט - ריכרד וגנר - ג'ורג' גרשווין - קוזימה וגנר
מבנים מוזיקליים: פוגה
יצירות מוזיקליות: הסימפוניה החמישית של בטהובן - הסימפוניה השנייה של מאהלר - הסימפוניה הרביעית של מאהלר - רביעיות חליל של מוצרט
אסכולות מוזיקליות: אופרה צרפתית - אופרה גרמנית - מוזיקה קלאסית ישראלית - מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית
מוזיקה מנוגנת: ניצוח - פסטיבל ביירוית
"סימפוניית הצעצועים", פרי עטו של לאופולד מוצרט, אביו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, נחשבה במשך שנים ליצירתו של יוזף היידן. פה ושם אפשר עדיין למצוא תווים ישנים, שכותרתם משמרת טעות זו.
המוזיקה של לאופולד מוצרט נמצאת, מסיבות מובנות, בצלה של היצירה של בנו וולפגנג אמדאוס, אך "סימפוניית הצעצועים" שחיבר עדיין זוכה לפופולריות, וחלק מהסימפוניות שחיבר, כמו גם מספר יצירות נוספות, שרדו עד היום. הוא השתדל ליצור תחושה נטורליסטית ביצירותיו.
אף כי יצירתו הייתה מקיפה ורחבה, קשה להעריך את היקפה האמיתי או את איכותה, שכן רובה אבד וקשה לדעת עד כמה מייצגות היצירות ששרדו את מכלול יצירתו. חלק מיצירותיו יוחסו בטעות לבנו, וחלק מהיצירות שיוחסו לו התבררו בסופו של דבר כיצירות של בנו.
מוזיקה היא אמנות סידור הצליל והשקט במרחב הזמן. מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם. המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוזיק"), "(האמנות) של המוזות".
חוקרים מעריכים, בהתבסס על קיומה של מוזיקה בכל תרבויות העולם, כולל תרבויות החיות חיי ציידים-מלקטים, כי מקורותיה של המוזיקה בתקופה הפרה-היסטורית. נראה כי המוזיקה הראשונה שנוצרה הייתה מוזיקה קולית מלווה במחיאות כפיים, ומאוחר יותר גם בכלי הקשה, שכנראה היו כלי הנגינה הראשונים שנוצרו. עדויות לכלי נשיפה עתיקים מאוד (מלפני 30,000 שנים) נמצאו גם כן. התיווי, הדרך הפשוטה ביותר לתעד מוזיקה, הומצא רק לקראת סוף ימי הביניים על ידי הכנסייה הקתולית באירופה אשר גילתה כי המוזיקה יוצרת קשר עז בין התפילה למתפלל. עד אז לא הייתה כל דרך לתעד מוזיקה. בכל אופן, מוזיקה הייתה קיימת כמעט משחר ימי האדם, בתרבויות שונות במקביל. חקר ההיסטוריה של המוזיקה הוא תת-תחום של המוזיקולוגיה, הקרוי תולדות המוזיקה.
המוזיקה התפתחה במשך אלפי שנים- החל ממחיאות הכפיים וקול נקישות העצים והאבנים של האדם הקדמון- דרך המוזיקה בימי הביניים והבארוק, ועד לשיא המוזיקה התזמורתית בתקופות הקלאסית, הרומנטית והמודרנית. המוזיקה הייתה תמיד כלי ביטוי לרגשות ולאידאולוגיות שונות בקרב עמים רבים ושונים. את המוזיקה הקלאסית נהוג לחלק לשש תקופות פעילות וזרמים שונים, כאשר כל תקופה הביאה חידושים למוזיקה, וכל תקופה תרמה משהו משלה למוזיקה.
לערך המלא • לקטגוריית המוזיקה
מוזיקת ימי הביניים מתייחסת למוזיקה שהייתה נהוגה באירופה שנחשבה לעולם המערבי בימי הביניים – התקופה שבין נפילת האימפריה הרומית ועד לתקופת הרנסאנס.
רוב המוזיקה עסקה בתכנים דתיים בעיקר מוזיקה גרגוריאנית שהייתה נהוגה בכלי אחד והלכה והתפתחה לשילוב כלים רבים החל מהמאה ה-12. מרבית מחברי המנגינות באותה תקופה היו נזירים שנהגו לשיר מוטטים ווקאלים בכנסיות ובמנזרים שלהם. המילים של אותן מנגינות הסתמכו על הברית החדשה והברית הישנה. חלק מהמנגינות נכנסו לתוך התפילות הנהוגות עד היום בקרב הציבור הנוצרי.
חלק מהמחברים של המוזיקה היו חילוניים – ונקראו טרובדורים. אלה היו משוררים וזמרים שמקורם מצרפת בחבל פרובאנס בתחילת המאה ה-11. לרוב אף הטרובדורים חברו ושרו את שיריהם בעצמם על כלי הנגינה שבחרו לנגן.
חלק מכלי הנגינה הרבים שהיו נהוגים באותה תקופה קיימים עד היום אם כי בשינויים קלים. למשל החליל היה בנוי באותה תקופה מעץ ואילו עכשיו נהוג לעשותו מכסף.חליל פאן הינו עד היום באותה מבנה. כלי מיתר היו שונים בתקופה של ימי הבינים מאלה הנהוגים היום במספר המיתרים ובמנה הכללי שלהם. אבל הנבל נותר כשהיה אם כי כעת החומר ממנו הוא עשוי שונה. קיים שוני בכלים שהתפתחו בין הארצות השונות באירופה באותה תקופה. כך למשל העוגב היה שונה ממדינה למדינה במספר הקלידים בגודלו ובצורתו.
מקובל לומר כי מוזיקת הרנסאנס נתחמת בין השנים 1450-1600, לאחר תקופת ימי הביניים ולפני תקופת הבארוק. יש המקדימים את תחילתה לסוף המאה ה-14 ויש המאחרים עד לשנת 1470.
מוזיקת הרנסאנס נחשבת לתור הזהב של המוזיקה הווקאלית (המוזיקה המושרת, בשונה מן המוזיקה האינסטרומנטלית- המנוגנת). בתקופה זו פרחו ארבעה ז'אנרים ווקאליים עיקריים: מדריגל, מוטט, מיסה, (שכבר הייתה קיימת מתקופת ימי הביניים), לאודה ועוד.
בנוסף לכך, המוזיקה קיבלה בהדרגה מרקם פוליפוני, שהחליף את המרקם המונופוני ששלט במוזיקה של ימי הביניים, דהיינו, במקום קו אחד בביצוע קול יחיד, מורכבת המוזיקה ממספר קווים זהים בחשיבותם, המושמעים במקביל, דבר אשר מוסיף "צבע" למוזיקה. הפוליפוניה של הרנסאנס היא הבסיס למוזיקה הפוליפונית המתוחכמת של הבארוק.
עקב המצאת מכונת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, ההשכלה אשר הייתה מנת חלקם של האריסטוקרטים בלבד (כולל ההשכלה המוזיקלית), נעשתה נגישה יותר לשכבות ומעמדות שונים בעם. הצמיחה של תנועת ההומניזם בתקופת הרנסאנס השפיעה על המוזיקה בכך, שהעמידה את האדם במרכז, ולא את הכנסייה, ולכן קמו סוגות מוזיקליות חילוניות, כמו מדריגל למשל. הרפורמציה הדתית של מרטין לותר, אשר פילגה את הנצרות, התבטאה בכתיבת כוראלים פרוטסטנטיים, שהם יצירה ווקאלית לארבעה קולות, מבוססת על טקסט ליטורגי (דתי).
מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק בין השנים 1600 ו-1750 לערך.
על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית תקופת הבארוק נמצאת אחרי מוזיקת תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. תחת השם "בארוק" נכללים סגנונות רבים של מוזיקה, שמקורם מאזורים רבים באירופה ושנכתבו במהלך תקופה של כ-150 שנה. החלת המונח בארוק על מוזיקה החלה רק בתחילת המאה העשרים, ועד שנות השישים הייתה מחלוקת בעניין הכללתם של סגנונות מגוונים כשל באך, דומניקו סקרלטי ויאקופו פרי, אך כיום המונח התקבל ונכנס לשימוש נרחב.
גם במוזיקת הבארוק וגם במוזיקת הרנסאנס נעשה שימוש נרחב בפוליפוניה ובקונטרפונקט. אלא שאם בתקופת הרנסאנס ההרמוניה הייתה תוצר לוואי של הפוליפוניה, בתקופת הבארוק המבנה ההרמוני נעשה חשוב. בתקופת הבארוק מתפתחת ההבדלה בין חשיבות הקולות השונים – מתן משקל יתר לקול העליון ולקול הבאס, הבחנה שבאופן כללי לא הייתה קיימת במוזיקת הרנסאנס, בה לקולות השונים ניתן משקל שווה.
ישנם הבדלים נוספים בין מוזיקת הרנסאנס למוזיקת הבארוק. במוזיקת הבארוק ניתן לרגש מקום חשוב יותר, (היווצרות תורת האפקטים) ויצירות רבות שואפות לתאר רגש מסוים על גווניו. לעיתים קרובות, מוזיקת הבארוק נכתבה לנגנים וירטואוזים, ובאופן כללי היא קשה יותר לביצוע מאשר מוזיקת הרנסאנס.
שינוי נוסף שחל בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק הוא עלייתם של הקטעים האינסטרומנטליים, וירדתו של סגנון הא-קפלה של שירה ללא לווי כלי. קישוט נרחב של היצירה הוא מאפיין חדש נוסף שנכנס למוזיקת הבארוק. לעיתים קרובות הקישוט אולתר על ידי הנגן.
התקופה הקלאסית במוזיקה מערבית השתרעה על מרבית המאה ה-18 ונמשכה עד תחילת המאה ה-19. מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה.
על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים מוזיקת רוקוקו.
המאה ה-18 מאופיינת בחוסר אחידות סגנוני: בחלקה הראשון הבארוק עוד בשיאו, בחלקה השני פורחת כבר הקלאסיקה. המעבר בין שתי התקופות אינו מוגדר ואינו חד משמעי.
באמצע המאה ה-18 אירופה החלה לאמץ סגנון חדש, שהתבטא בארכיטקטורה, בספרות ובאמנות בכלל – הקלאסיציזם. התרבות החדשה עדיין שמרה על קשר הדוק עם תרבות החצר האירופאית, על רשמיותה ומתן הדגש על סדר והיררכיה, אך גם הולידה סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות. הפשטות המבנית הזו חלחלה גם אל תוך המוזיקה, ועוררה מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה – שילוב הנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין.
שינויים פוליטיים וכלכליים היו חלק מהגורמים לשינוי הסגנון באירופה. במאה ה-18, האצולה הפכה לפטרונית העיקרית של המוזיקה. בנוסף האופרה הקומית הפכה לחביבת הציבור. שינויים אלה הובילו לתמורה בדרך בה המוזיקה בוצעה – ובעיקר מעבר לקבוצות כלים סטנדרטיות. בניגוד לתקופה הבארוק, בה ניתן היה לצרף כלים נוספים לקו התחתון בחופשיות, בתקופה הקלאסית בחירת הכלים ופרישת התפקידים היו בפירוש בידי המלחין. מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים. מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופייניים – מארש הלוויה והמינואט.
בנוסף, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב אטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.
בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני השנים 1800–1900 ובאה לאחר זו הקלאסית. הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים – מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.
ביטוי רגשני זה המאפיין את הרומנטיציזם, התפצל לשני תת-זרמים אשר נבדלו זה מזה באופן הביטוי – אלה שבחרו בפן הגרנדיוזי של הביטוי לעומת אלה אשר בחרו בפן האישי והאינטימי שלו. אלה הראשונים, האדירו את ממדי הביצוע (תזמורות ומקהלות גדולות יותר מהמקובל), יצירות ארוכות מאוד, לרוב יצירות בעלות מסר תוכניתי. אלה האחרונים בחרו בפורום מבצע אינטימי וקאמרי, יצירות קטנות היקף וכיוצא בזה. כך קרה שגם פרחו להם הז'אנרים הקאמריים (הרכבים אינסטרומנטליים של שניים עד שמונה מבצעים), ז'אנר הליד (השיר האמנותי) לרבות מחזורי שירים, וז'אנר המיניאטורה (יצירה קצרה לפסנתר בעלת מבנה חופשי כדוגמת בלדה, נוקטורן, אינטרמצו, ערבסקה, נובלטה, אמפרופטי).
כמו כן, ברומנטיקה היה המאבק ה"נצחי" בין ה"שמרנים", אשר העדיפו לדבוק במסורת הכתיבה על פי צורה, ל"חדשנים", אשר העדיפו להתיר את כל ה"כבלים" שהיו נהוגים במוזיקה עד אז לטובת רעיונותיהם בתחום הביטוי האישי. אלה האחרונים דגלו בשילוב אמנויות ולכן כתבו בעיקר מוזיקה תוכניתית (דוגמאות: האופרות של ואגנר, "הסימפוניה הפנטסטית" מאת ברליוז), וכמו כן חידשו רבות בתחום ההרמוניה והתזמור.
מלחין אשר כתיבתו הייתה בין זו השמרנית לזו החדשנית היה רוברט שומאן, שאמנם חיבר גם מוזיקה רבה על פי הצורות המסורתיות (סונאטות, סימפוניות, קונצ'רטי), אך עם זאת, הוסיף למוזיקה רבדים נוספים של עומק, פיתח את האידיאלים של "מלודיה בלתי-נגמרת" ו"הרמוניה משוטטת" (אידיאלים שהושגו במלואם רק על ידי ואגנר). שומאן אף תרם רבות לליד בכך ששינה את "מאזן הכוחות" של הפורום המבצע (זמר ופסנתרן) ונתן לפסנתר תפקיד חשוב לא פחות מזה של הזמר (תפקיד הפרשן, התת-מודע). בנוסף לרוברט שומאן גם שופן שילב במוזיקה שלו את העומק וההבעה אף יותר משומאן. שופן הגיע לשיא ההומופוניה ארפג'י שבור ביד שמאל לעומת מנגינה מלודית ובעלת עומק ביד ימין.
מוזיקה בתקופה המודרנית היא מוזיקה שחוברה מסוף המאה ה-19 עד ימינו אלה. הערך עוסק בעיקר במוזיקה קונצרטית מערבית, אך בוחן גם את ההשפעות ההדדיות בינה לבין סוגות אחרות, כמו ג'אז, רוק ופופ לסוגיהם מצד אחד ובין תרבויות המזרח ומוזיקה עממית, מצד שני.
מאז היות המוזיקה, מימי הביניים ועד התקופה הפוסט-רומנטית, הרחיבו המלחינים את המסגרות, שינו והוסיפו צורות, הגדילו הרכבים, פיתחו כלי נגינה חדשים ושיכללו כלים קיימים. התקופה הקלאסית הביאה עמה את צורת הסונאטה ואת הסימפוניה, אך שמרה על תבניות הרמוניות וצורניות מוגדרות ועל גבולות ברורים, שנקבעו בתקופות הקודמות. התקופה הרומנטית, החל בבטהובן, שיחררה את המלחינים מכבלי המבנים המקובלים, הוסיפה מוזיקה ווקאלית לסימפוניה, הגדילה את התזמורת לממדי הענק של מאהלר ואת האופרה לחזיונות המדהימים של וגנר.
אך בכל השינויים העצומים האלה, נשמרו עדיין יסודות ההרמוניה שנקבעו בתקופת הבארוק, כאשר ירשו הסולמות את מקום המודוסים של ימי הביניים והרנסאנס. חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף המאה ה-19, ביצירות פוסט-רומנטיות ואימפרסיוניסטיות, ובמיזוג השפעות מן המזרח הרחוק במוזיקה המערבית, אך המאה העשרים הביאה עמה פריצת גדרות גמורה, כאשר שנברג, תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן הטונאליות והחלו לחבר בשיטת שנים-עשר הטונים. משם ואילך לא היה עוד כל מעצור – הסכר נפתח והכל הותר, במוזיקה כמו בשאר האמנויות: הציור המופשט (וסילי קנדינסקי), תיאטרון האבסורד (יוג'ין יונסקו), המחול המודרני (מרתה גראהם) ועוד.
בשנת 1923 הזמין ארנולד שנברג תלמידים וידידים לביתו כדי להשמיע להם את המצאתו החדשה – שיטה להלחנה בשנים עשר טונם המתייחסים זה לזה בלבד". השיטה הומצאה, לדבריו כי התעייף מ"הרגשנות הקיצונית" של הכתיבה באטונליות חופשית, והוא חיפש מנגנון יותר שיטתי וברור.
שיטת שנים עשר הטונים, או הדודקאפוניה, היא שיטת הלחנה כמעט מתמטית שבבסיסה עומד נושא שמשתמש בכל שנים עשר הטונים בסולם כרומטי, מבלי שאף אחד מהם יחזור פעמיים. הנושא הזה נקרא סדרה, וישנן 12 עצרת (כלומר, 479,001,600) אפשרויות שונות לנושאים שכאלה. עם הסדרה הזאת עובד המלחין לאורך היצירה, כשהוא משנה אותה על פי אחת משלוש מניפולציות, טרנספוזיציה (העתקת הסדרה כלפי מעלה או מטה) הילוך סרטן (היפוך של הסדרה מהסוף להתחלה) וראי (היפוך הסדרה).
האקספרסיוניזם במוזיקה היא תנועה שמרכזה היה בווינה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. חלק הארי של התנועה הזאת היה האסכולה הווינאית השנייה, שכללה את ארנולד שנברג ושני תלמידיו אלבן ברג ואנטון וברן. למרות ששנברג לא היה המלחין הראשון שכתב ללא מרכז טונאלי ברור, פרנץ ליסט כתב בשלהי המאה התשע עשרה כמה יצירות בכללן "בגטלה ללא טונאליות", אך שנברג היה פורץ דרך ברדיקאליות שבה הוא שבר את ההרמוניה הטונלית.
מלחין או קומפוזיטור הוא אדם העוסק בהלחנה, יוצר מוזיקה, לרוב תוך שימוש בייצוג מוזיקלי כדוגמת תווים.
בזמן תחילת התפתחות המוזיקה האירופאית הקלאסית, תפקיד המלחין לא היה חשוב יותר מאשר תפקיד המבצע. שימור יצירות אינדיבידואליות לא נעשה כמעט כלל ומוזיקאים מבצעים שינו יצירות תכופות. לעומת זאת, כעבור זמן, הייצוג המוזיקלי שנכתב על ידי המלחין קיבל חשיבות כשל הוראות נוקשות, מהם למבצעים אסור לסטות ללא סיבה.
המלחין מתייחס ביצירותיו גם להוראות הביצוע המוזיקליות, שאותם הוא משאיר על מנת שהמבצעים את יצירותיו בעתיד ידעו כיצד הוא רצה שיצירותיו יישמעו. הלחנה היא פעולת חיבור מוזיקה, אם בתווים, ואם באלתור (אימפרוביזציה). מחבר המוזיקה לא חייב להיות מלחין במקצועו. מוזיקה יכולה להיכתב לכל הרכב שהוא, מכלי יחיד ועד לתזמורת, קאמרית או סימפונית, וכל ההרכבים האפשריים שבין שני קצוות אלה.
מלחין צריך להכיר את תכונות הכלים שהוא כותב להם, סגולותיהם ומגבלותיהם. מלחינים רבים נוהגים להלחין ליד הפסנתר, הודות לאפשרות שהוא מציג לשימוש ברב-קוליות, כלומר, בהשמעת ההרמוניה. מלחינים רבים כתבו לפסנתר ואחרים עיבדו את יצירותיהם לתזמורת מלאה (לדוגמה, "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי בתזמור מוריס ראוול, לפי הזמנת סרגיי קוסביצקי).
דבר מקובל הוא לעבד יצירות שנכתבו לכלי אחד לכלי אחר, ויש יצירות שנכתבו מלכתחילה לכמה צירופים אפשריים – כינור ופסנתר או חליל ופסנתר, למשל. דוגמה ידועה היא ה"סונאטה ארפג'ונה" של שוברט, שנכתבה בשנת 1823 לכלי מיתר מוזר ומיוחד במינו, שהמציא גיאורג שטאופר שנה קודם לכן. הארפג'ונה היה בעל שישה מיתרים, כלאיים של צ'לו וגיטרה, ונעלם מחיי המוזיקה לאחר שנים לא רבות. כיום מבצעים את היצירה בכלים המתאימים לאופיה, ויולה, צ'לו או קלרנית, בליווי פסנתר.
בישראל מאוגדים המלחינים במסגרת איגוד הקומפוזיטורים בישראל.
לערך המלא • לקטגוריית המלחינים
  |
|
   |
|
        |
|
     |
|
        |
|
       |
|
מוזיקה קלאסית ישראלית החלה להתפתח בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20.
ראשוני המלחינים הגיעו מאירופה – חלקם כמוזיקאים ותיקים, שכבר עשו להם שם בארצות מוצאם (כמו פאול בן חיים, עדן פַּרְטוֹש, יהויכין סְטוּצֶ'בְסקי ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ'), ואחרים כצעירים בראשית הקריירה (כמו גארי בֶּרְתִינִי, יוסף טל ואבל ארליך) או כילדים (כמו מרדכי סתר ויצחק סדאי).
בין מלחינים אלה היו שעסקו בחקר מסורות עבר ובמוזיקה אתנית-יהודית לענפיה השונים, והיו שהשתדלו לעקוב אחר המהלכים במוזיקה החדשה בארצות אירופה. במוזיקה הישראלית אפשר למצוא כל שילוב אפשרי בין מרכיבים אלה, אם בדרך של סימביוזה ואם בדרך של סינתזה.
לערך המלא • לקטגוריית המלחינים הישראלים
     |
|
      |
|
היצירה המוזיקלית היא אחד ההיבטים החשובים ביותר במוזיקה הקלאסית.
מלחין, בבואו לחבר מוזיקה, בוחר בצורה המוזיקלית שישווה לה, ויהיה זה קטע קטן לכלי סולו או סימפוניה כבירה בנוסח מאהלר, ליד לקול ופסנתר או אורטוריה לצוות זמרים, מקהלה ותזמורת, סונאטה לכלי יחיד או שמינייה. המלחין יכול לתכנן מראשית הכתיבה יצירה לתזמורת סימפונית מלאה או לתזמר מלודיה, בין אם פרי עטו ובין אם יצירה של זולתו. הצורות המוזיקליות הן רבות מאוד והן התפתחו במשך השנים, כשכל תקופה מפתחת צורות ומבנים חדשים על יסודות שנבנו בתקופות שקדמו לה. צורות כגון מדריגל ומוטט היו אופייניות למוזיקה עתיקה, בעוד שהקונצ'רטו, ואחריו הסימפוניה, התפתחו בתקופות מאוחרות יותר, כל תקופה והמבנה הצורני האופייני לה. אם בתקופות שמימי הביניים עד המאה ה-18 היו הצורות המוזיקליות מוכתבות על ידי מסורת מגבילה, הרי חדשנותו של בטהובן בראשית המאה ה-19 הביאה לפריצת דרך אצל חלק מן המלחינים, במשך התקופה הרומנטית וביתר שאת במוזיקה של המאה ה-20 וה-21, שבה נפרצו לכאורה כל הגדרות וכל מלחין הישר בעיניו יעשה (ראו ג'ון קייג', מוזיקה אליאטורית).
צורות מוזיקליות קטנות כמו מחולות בנוסח מנואט, פולונז, סרבנד וכדומה יכולות להופיע בנפרד, לכלי סולו או להרכב קאמרי קטן, או בסוויטה, צורה שהייתה מקובלת מאוד בתקופת הבארוק. מנואט, טריו, רונדו, סקרצו וכדומה מופיעים גם כפרקים בסונאטות של התקופה הקלאסית, ושירים עשויים להוות חלק ממחזורי שירים גדולים כדוגמת מסע החורף. אחת הצורות הגדולות, המורכבות והמפוארות ביותר היא האופרה, המשלבת בה צורות שונות, מאריה לקול סולו ועד מקהלות ענק, בלט ופעלולים שונים כיד הבמאי הטובה עליו. מאז הסימפוניה התשיעית של בטהובן ניתן ביטוי גם לקול האנושי בסימפוניות (השנייה, השלישית והרביעית של גוסטב מאהלר, לדוגמה). יצירה מוזיקלית יכולה להיות תוכניתית (הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז) או מוזיקה אבסולוטית, חילונית או דתית כמו מיסה, רקוויאם או פאסיון, כשהתוכן הכנסייתי מכתיב את מבנה היצירה.
לערך המלא • לקטגוריית הצורות המוזיקליות
   |
 |
 |
|
   |
|
- התזמורת הפילהרמונית של ברלין (נוסדה בשנת 1862). התזמורת היא בין התזמורות הראשונות במעלה בעולם. המנצח הראשי הנוכחי שלה הוא סימון ראטל, הנודע בעידוד מוזיקה קלאסית מודרנית. התזמורת תומכת גם בכמה הרכבי מוזיקה קאמרית. התזמורת נוסדה בברלין בשנת 1862 על ידי בנימין בילזה, בשם "התזמורת של בילזה".
- התזמורת הפילהרמונית של וינה (נוסדה בשנת 1842). התזמורת היא התזמורת הנודעת ביותר באוסטריה ואחד ההרכבים המעולים ביותר בעולם. משכנה הקבוע הוא ה-"מוזיקפראיין" המפורסם. התזמורת ידועה במיוחד בשל קונצרט השנה החדשה שלה.
- התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק (נוסדה בשנת 1842). התזמורת היא תזמורת אמריקאית שבסיסה בעיר ניו יורק. היא נחשבת לאחת התזמורות הנודעות ביותר בארצות הברית. היא נחשבת לוותיקה ביותר בתזמורות אמריקה.
- התזמורת הפילהרמונית הישראלית (נוסדה בשנת 1936). התזמורת היא התזמורת הסימפונית העיקרית והידועה ביותר במדינת ישראל.
- ארתור רובינשטיין (1887- 1982). היה פסנתרן יהודי-פולני מגדולי הוירטואוזים בדורו. זכה לתהילה בינלאומית במיוחד על ביצוע יצירותיו של שופן ועל עידוד מוזיקה ספרדית.
- דניאל בארנבוים (1942-). פסנתרן ומנצח ישראלי-ארגנטינאי. בעל תואר אביר במסדר המלוכה הבריטית.
- יצחק פרלמן (1945-). חתן פרס הגראמי, כנר ישראלי-אמריקאי מפורסם ומורה למוזיקה. הוא נחשב לאחד הכנרים הדגולים של המחצית השנייה של המאה ה-20. בנוסף לקריירת הנגינה שלו, לפרלמן גם קריירת הוראה ענפה, והוא נותן שיעורים פרטיים וכיתות אמן ברחבי העולם.
- ג'יימס גולוויי (1939-). חלילן יליד בלפסט, אירלנד הצפונית, שמרבים לכנותו "האיש עם חליל הזהב". הוא היה לאחד החלילנים הראשונים לבסס לעצמו קריירה כסולן. המלכה אליזבת השנייה העניקה לו תואר אבירות ביוני 2001.
- יו-יו מה (1955-). נגן צ'לו צרפתי-סיני-אמריקני, הידוע בזכות כישוריו ועבודותיו הרבות והמגוונות. מה נולד בפריז לאם זמרת ולאב שהיה מנצח ומלחין, שניהם ממוצא סיני.
בחלון זה מופיעה תצוגה מתחלפת של ספרים שנועדו להנגשת המוזיקה הקלאסית לציבור הרחב.
ספר היום: פורטל:מוזיקה קלאסית/מדף הספרים/22
- ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית: גדולי המלחינים והיצירות שלהם, הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- הספרייה הווירטואלית למוזיקה: מלחינים, הספרייה למוזיקה של מכללת לוינסקי
- לפרטיטורות ותווים של יצירות רבות ברשת, פרויקט ספר התווים הבינלאומי IMSLP
- כאן אפשר למצוא ערימה של קצרמרים בתחום המוזיקה שרק מחכים שירחיבו אותם.
- הוסיפו תמונות לערכים. רשימת תמונות מבוקשת אפשר למצוא בדף בקשת תמונות ואיורים.
מצאו ערכים לשיפור בנושא מוזיקה קלאסית: לשכתוב • לעריכה • להשלמה • קצרמרים • חדשים • דורשי מקור • לפישוט •
בלי תמונה (יש לגלול את המסך כלפי מטה)