ריכרד שטראוס
| לידה |
 מינכן, ממלכת בוואריה |
|---|---|
| פטירה |
 גרמיש-פרטנקירכן, בוואריה |
| עיסוק | מלחין, מנצח, פסנתרן, כנר |
| כלי נגינה | פסנתר, כינור |
ריכרד גאורג שטראוס (בגרמנית: Richard Georg Strauss; 11 ביוני 1864 – 8 בספטמבר 1949) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וכנר גרמני. הוא נחשב למלחין בולט בסוף התקופה הרומנטית והפוסט רומנטית. הוא תואר כיורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. יחד עם גוסטב מאהלר, הוא מייצג את הפריחה המאוחרת של הרומנטיקה הגרמנית, שבה משולבים סוגי תזמור עם סגנון הרמוני מתקדם.
בשנת 1911 נבחר שטראוס במשאל של עיתון בדרזדן כאחד האנשים הנערצים בעולם, יחד עם גרהרט האופטמן וג'ורג' ברנרד שו[1]. פרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם נחשב לתקופת שפל מבחינת אהדת הקהל ליצירותיו של שטראוס ומסמלת דעיכה מסוימת מבחינה אומנותית.
בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, 1933-1935, שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים החיים באותה תקופה לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה אותו. בקיץ 1935 הוא התפטר מתפקידו, בנימוק הרשמי של גיל, אולם בעיתונות פורסם שהסיבה הייתה השימוש ביצירה של חברו הקרוב שטפן צווייג היהודי באופרה שכתב[2]. שטראוס אף הוזמן לגסטפו לחקירה.
מידת מעורבותו הרגשית והאידאולוגית בממשל הנאצי היא עדיין נושא הנתון במחלוקת. ב-1934 הוא ספג ביקורת ב"דר שטירמר" על שכתב אופרה על פי יצירה של שטפן צווייג היהודי[3]. ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אולם הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה הוא צוטט כאומר[4]: "אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותיי..."
שטראוס מת בגרמיש-פרטנקירכן ב-1949. עד היום, יש המחרימים את יצירותיו עקב העובדה שהסכים לשמש בתפקיד הניהול המוזיקלי בזמן השלטון הנאצי[5][6]. אחרים מניחים כי קיבל את המינוי גם מתוך דאגה לגורל המוזיקה תחת השלטון החדש, ולמעשה, פוטר על ידי הנאצים, משום שלא פעל על פי האידאולוגיה שלהם. עם זאת, יש הסוברים כי עשה זאת מדאגה לאשתו היהודייה של בנו ולנכדיו היהודיים ממנה.[7]
היחס בישראל כלפי יצירותיו
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ניהל שטראוס במשך מספר שנים מוסדות מוזיקליים שונים במדינה עד שפוטר על ידי הנאצים. שטראוס לא היה אדם עם תודעה פוליטית ויש הטוענים כי הסכים לעשות זאת כדי לשמור על חיי כלתו ונכדיו שהיו יהודים.
עקב המחלוקת בנוגע ליחסו של שטראוס כלפי הנאצים, כאשר רדיו ירושלים השמיע מיצירותיו בשנת 1947, נתקבלו בתחנה תלונות רבות מהציבור[8]. במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו, עקב קשריו לנאצים. בסוף 1952 התזמורת בחרה לנגן את אחת מיצירותיו, דבר שעורר מחלוקת בארץ[9].
בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל הכנר יאשה חפץ ברסיטלים שלו את הסונאטה לכינור מאת ריכרד שטראוס[10]. באותו זמן ראו רבים בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד וגנר. אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." במשך מסע הופעותיו התקבלה הסונאטה של שטראוס בדממת מוות. חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד מלון המלך דוד שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי". התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב. הוא עזב את ישראל ולא חזר אליה עד 1970.
הערות שוליים
- ^ מי הוא האיש היותר נערץ בזמנינו, דואר היום, 24 ביולי 1928
- ^ השימוש ביצירת סטפן צווייג, דואר היום, 14 ביולי 1935
- ^ איום לשטרוס, דואר היום, 30 ביולי 1934
- ^ פרט - ריכארד שטראוס - חסיד הנאצים, דבר, 27 בינואר 1946
- ^ אוליה זילברמן, רשימות מוזיקליות, על המשמר, 4 במרץ 1949
- ^ הפולמוס סביב ואגנר ושטראוס, דבר, 22 ביוני 1966; המשך
- ^ Gilliam & Youmans 2001
- ^ ריכרד שטראוס ברדיו ירושלים, דבר, 27 בינואר 1946
- ^ אוליה זילברמן, אל ינגנו את ריכארד שטראוס בתזמורת הפילהארמונית, על המשמר, 3 בדצמבר 1952
- ^ רפאל חסמן, הסונאטה של בית הבובות, הצופה, 19 באפריל 1953
36112996ריכרד שטראוס