צ'לו
סיווג | קורדופוניים |
---|---|
קבוצה | כלי קשת, כלי מיתר |
נגנים | צ'לנים |
מנעד | |
צֵ'לוֹ (בעברית: בַּטְנוּנִית, ובאיטלקית Violoncello, וִיּוֹלוֹנְצֵ'לוֹ, תרגום: ויולונה קטן) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו.
היסטוריה של הצ'לו
הצ'לו פותח בצפון איטליה במהלך המאה ה־17 מכינור הבס שרווח החל מהמחצית השנייה של המאה ה־15 והיה בין היתר גדול מהצ'לו. ב־1660 פותחו "מיתרי גיד מלופפי מתכת" (מיתרי כלי הקשת היו עשויים ממעי בהמות המונח המקובל "מיתרי גיד"), פיתוח זה איפשר שימוש נוח ומדויק בצלילים הנמוכים בכלים בעלי גוף תהודה קטן יותר לעומת מיתרי הגיד הקודמים. שלב משמעותי בהתפתחות היה במחצית השנייה של המאה בכלים בעלי הגוף המוקטן שבנה אנטוניו סטרדיווארי. כאמור ישנן דוגמאות לכלים הדומים מאוד לצ'לו המודרני, עד כדי הגדרתם כצ'לו לכל דבר, כבר מייצורו של סטרדיוואריוס, אך רק במחצית השנייה של המאה ה־18, עם התמסדות התזמורות הראשונות התקבעה צורתו של הצ'לו וגודלו. צ'לואות מתקופת הבארוק שונים אלה מאלה בגדלם, ונבדלים מהכלי המודרני במספר מאפיינים טכניים (זווית צוואר הכלי, גובה הגשר, גלם המיתרים) המתרגמים בעיקר למתח המיתרים, המאפשר בכלי המודרני צליל עוצמתי יותר, ועיצוב (למשל הוספת רגלית למשען הצ'לו במקום החזקתו על שוקי הנגן) המאפשר נגינה נוחה פחות במהלכים מוזיקליים מסוימים.
בתחילה ניגנו בכינור הבס המוקטן (או הצ'לו המוקדם) בדומה לאחיזת הכינור והויולה, ולמעשה היה זה אחד המאפיינים המבחינים בינו ובין הויולה דה גמבה ומשפחת כלי הויול, שבכולם, גם בבעלי גוף התהודה הקטן, מנגנים במאונך בדומה לאחיזת הצ'לו המודרנית. מאפיינים מבחינים נוספים בין משפחת הויול למשפחת ה"ויולה דה בראציו"[1] הם היעדר הסריגים מהשחיף, מספר המיתרים הקטן (4 מיתרים כמו גם גרסת 5 מיתרים) וצורת גוף התהודה השונה. כאמור אם הצ'לו המודרני נשען על הקרקע, הצ'לו הקלאסי נאחז בין שוקי הנגן, הצ'לו המוקדם מאמצע תקופת הבארוק נאחז בניצב לעצם הבריח ולכתף. גישה זו לנגינה שוחזרה מציורים תקופתיים על ידי סיגיסוולד קאוקן, ואומנם נראה שלא האריכה ימים, ובשיאו של הבארוק הצ'לו שהיה עודו "כלי חדש" כבר נאחז במאונך בין שוקי הנגן.
מבנה הצ'לו
בצמרת הכלי ישנם מפתחות כיוון, בעזרתם מותחים את המיתרים על מנת לשנות את גובה הצליל ההתחלתי המופק מהם. מפתחות אלה לא מחוברים לצמרת הכלי (כמו בגיטרה, למשל), אלא תפוסים בעזרת לחץ. במפתחות הכיוון יש חור, ובו מושחלים המיתרים. מפתחות אלו, מחוברים למוט, שעליו מלופף המיתר. כאשר מסובבים את המפתחות, המוט מסתובב ומביא למתיחת המיתר ולהרפייתו. כך ניתן לשלוט על גובה הצליל. על מנת לכוון את הצליל בקלות, משתמשים בבורגי הכיוון הקטנים הנמצאים בתחתית הכלי. בעזרתם ניתן לכוון את צלילי המיתרים ביתר דיוק. צמרת הכלי מסתיימת בצורה של "שבלול".
מתחת למפתחות הכיוון נמצא הצוואר, ועליו יש שחיף. הצוואר עשוי מחתיכה ארוכה של עץ, המעוגלת ברוחבה. השחיף, העשוי מעץ שחור, ממשיך אל גוף הכלי. את המיתרים לוחצים כנגד השחיף בעזרת אחת מארבע האצבעות, כשמאחוריו מניחים את האגודל. מתיחת המיתרים, הנגרם כתוצאה מהלחיצה משנה את גובה הצליל.
הגוף - מתחת לצוואר, מתחילה תיבת התהודה, שתפקידה להגביר את הצליל ולהוסיף נפח בצליל. לתיבת התהודה יש שוליים הבולטים החוצה לכל אורך תיבת התהודה, ומחזקים את הכלי שלא יתפרק.
גב הכלי והדפנות עשויים עץ אדר (מייפל) או עצים אחרים ובטן הכלי עשויה מעץ אשוח. גב ובטן הכלי קמורים בדרך כלל, כדי להוסיף עוד נפח לתיבת התהודה.
לצד המחובר לצוואר של תיבת התהודה קוראים גם כתפיים. בצידי תיבת התהודה של כלי קשת ישנם שקעים התורמים לכך שכאשר מנגנים עם הקשת על המיתרים החיצוניים – דו ולה, היא לא תתנגש בגוף הכלי. הצ'לנים נעזרים בשקעים אלו כדי לתפוס את הכלי בעזרת ברכיהם ולייצב אותו.
בסמוך לשקעים, ישנם שני חתכים מקבילים זה לזה הנקראים זרקות ודומים לצורת האות f. החתכים גורמים לכך שהצליל יצא מתיבת התהודה אל חלל החדר. חתכים אלה נמצאים בכל כלי הקשת, והם הפכו לסימן היכר המאפיין את כלי הקשת. צורתם של החתכים השתנתה מעט לאורך ההיסטוריה.
בין שני החתכים, נמצא הגשר, עליו מונחים המיתרים. הגשר גבוה, ומעוגל (שלא כמו בגיטרה, בה הגשר שטוח), כדי שיהיה ניתן לנגן על כל מיתר בנפרד. הגשר בעל צורה קבועה בכל כלי הקשת המערביים, והוא לא מודבק לכלי, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים המתוחים - כ־140 ק"ג[דרוש מקור]. הגשר עשוי עץ ומונח בצורה אנכית לכלי. את הגשר לא מורחים בלכה, כמו את שאר הכלי, משום שתפקידו הנוסף של הגשר הוא להעביר רטט לגוף הכלי, ולכן הוא צריך להיות מונח כשכל בסיסו בא במגע עם הכלי. משום שאינו מצופה לכה, הגשר מתבלה מהר יותר משאר הכלי ולכן לעיתים מחליפים אותו. על הגשר ישנם ארבעה חתכים דקים שעליהם משעינים את המיתרים. החתכים מקבעים את המיתרים למקומם. מיקומו של הגשר קבוע, על תיבת התהודה ישנם שני "חצים" קטנים, ביניהם יש לשים את הגשר. לשם הדיוק שבהפקת הצליל, חשוב שהגשר ימוקם במרכז הכלי.
מתחת לרגל השמאלית של הגשר, יש חלק הנקרא נשמה, ולו תפקיד מרכזי בכלי. הנשמה היא מקל עץ ישר הנמצא בין הבטן לגב הכלי, ולה כמה תפקידים, האחד הוא לשמור שבטן הכלי לא תשקע מהלחץ המופעל על הגשר, והשני הוא לקבוע את גוון הצליל ('צבע' הצליל). הנשמה קובעת את כל גוון הצליל של הכלי, וכל תזוזה קטנה של הנשמה תשנה את אופי הכלי - אם יהיה חריף, עדִין, מתוק וכו'. בוני כלי הקשת משחקים עם הנשמה בהתחלה כדי לבדוק מה הנקודה שבה הקול שמפיק הכלי הוא הטוב ביותר, בדומה למגבר שבו מגבירים את הבס, או את הטרבל. מאחר שהבטן וגב הכלי קמורים, גם הנשמה בקצוותיה בנויה לפי הקימור של הבטן והגב, ולכן יש כמה סוגי נשמות לפי מיקום הנשמה (שזז במילימטרים).
המיתרים מסתיימים בחלק הנקרא מִשְחָל, שהוא תוספת לכלי הקשת, המתוח בעזרת חוט פלסטיק קשיח אל הכפתור התחתי הנעוץ בתחתית הכלי. חלק זה צר בתחתיתו, והולך ומתרחב, ובמעלה ישנם 4 ברגים, 'בורגי כיוון' אליהם מחוברים המיתרים. ברגים אלה עוזרים לכיוון עדין של הצליל. יש הסבורים כי המשחל משפר את הצליל המופק מכלי הקשת, ויש החולקים עליהם וטוענים כי המשחל פוגע בצליל. פעם משחל זה לא היה קיים, וכיוונו את כלי הקשת רק בעזרת המפתחות. בצ'לו נוהגים לשים בכל המיתרים את בורגי הכיוון מאחר שההשפעה על הצליל קטנה יותר מבכינור, ומכיוון שלכוון את הצ'לו עם המפתחות יותר קשה מאת הכינור.
הרגלית - בתחתית הצ'לו ישנה רגלית, שנועדה להשענתו לצד הצ'לן. את הרגלית אפשר להאריך ולקצר, והיא נכנסת לגוף הצ'לו בעת אי־שימוש בו. בעבר רגלית זו לא הייתה קיימת, והצ'לנים התבקשו להחזיק בעצמם את הצ'לו בין הברכיים, ובכך לשמור עליו יציב בעת הנגינה. כדי לעשות זאת, הצ'לנים אף היו מאמנים את שרירי רגליהם לפני ההופעות.
המיתרים - על גבי השחיף מתוחים המיתרים ביו המשחל למפתחות על גבי הגשר והסיפית. מיתרי הצ'לו עבים יחסית, ועשויים חוטי מתכת, לרוב פלדה. המיתרים מכוונים במרווח קווינטה זה מזה הנחשב ל"מרווח זך", כך שנגינה "פתוחה" מבלי לחיצה על המיתרים, אם עם קשת אם בפריטה תניב מנגינה זכה. לצ'לו ארבעה מיתרים (מהנמוך לגבוה): דו, סול, רה, ולה. ייחודו של הצ'לו לעומת יתר כלי הקשת ברוחב מנעדו. בכלים מודרניים המיתרים עשויים ממתכת מלופפת (בצ'לו בארוק וקלאסי שני המיתרים הגבוהים הם "מיתרי גיד" העשויים ממעיי בהמות והמיתרים הנמוכים הם מיתרי גיד מלופפים במתכת), המיתרים המפיקים צלילים נמוכים יותר עבים מהמיתרים המפיקים את הצלילים הגבוהים. המיתרים בצ'לו קשים יחסית לכינור, וצריך ללחוץ עליהם בעוצמה מרובה בשביל להפיק צליל אחיד ומדויק, כתוצאה מכך כריות אצבעות יד שמאל של נגני כלי הקשת הופכות קשות. הלחיצה על המיתר עלולה להכאיב לנגנים מתלמדים, עד שהם מתרגלים, וכריות אצבעותיהם נעשות קשות. ישנם גם תרגילים לפיתוח חוזק שרירי האצבעות, ההופכים את הלחיצה לקלה יותר. בכלי הקשת המערביים אין סריגים (סימונים על גבי השחיף המורים לנגן על מיקום הנחת האצבע, כמו בגיטרה), אלא ישנן "פוזיציות" ששמן נקבע על־פי המיקום של היד על גבי השחיף, והנגנים נדרשים לזכור המיקום המדויק על גבי השחיף כדי להפיק את הצליל הרצוי (בדומה לכינור, ויולה ואף לטרומבון).
הקשת
הקשת המשמשת היום לנגינה בכלי קשת מערביים מקורה במאה התשע עשרה, והיא פיתוח של קשתות מוקדמות יותר. בתקופת הבארוק למשל הקשת הייתה קמורה הרבה יותר מהקשת המודרנית, והצ'לן היה מחזיק באמצע הקשת כדי לנגן. כיום עשויה הקשת מעץ גמיש, בקשתות מקצועיות – מעץ הפרנמבוקו, ולרוב עשויה מפיברגלאס או קארבון, ובין שני קצוות הקשת מתוחה רצועה של שיער זנב סוס.
כדי ליצור חיכוך בין המיתר לקשת, מורחים על השערות שרף (קולופוניום), מופק משרף של עצי מחט. השרף הדָביק מחספס את הקשת ומסייע בהרעדת המיתר.
בקצה הימני של הקשת יש חלק הנקרא פְרוֹש (בגרמנית: צפרדע, בגלל צורתו), והוא תורם למשקלה של הקשת. הפרוש משמש גם לאחיזת הקשת בידו הימנית של הנגן. מעל הפרוש מצוי בורג שבעזרתו ניתן למתוח ולהרפות את שערות הקשת. באמצעות וויסות מתיחות השערות אפשר לשפר את צלילו של הכלי, המשתנה עם תנאי הסביבה, כיוון שבקור נוטה הקשת להמתח, ובחום נוטה להתרפות.
תפקידה של הקשת להרעיד את המיתר באופן מחזורי (מאות "פריטות" קטנות בשנייה) ובכך להפיק צליל. באמצעות הקשת ניתן לשלוט בעוצמת הצליל, משכו, צבעו ועוד פרמטרים רבים נוספים. צלילים מודגשים מנוגנים בדרך כלל בקשת "יורדת" (כלומר, מן הפרוש עד החוד) וצלילים לא מודגשים בקשת "עולה" (מתחילה בחוד).
הקשת נמדדת לפי האיזון שבה. ככל שהקשת גמישה יותר, והאיזון שלה נכון, כך עולים איכותה וערכה הכספי. אם רוצים להפיק צליל חזק יותר בעזרת הקשת, צריך לנגן איתה קרוב לגשר, שם המיתרים מתוחים יותר. אם רוצים להפיק צליל חלש יותר, יש להתרחק עם הקשת מהגשר (קרוב יותר לשחיף).
טכניקת הנגינה
גודלו ומשקלו של הצ'לו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן, נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה, והצֵ'לָן יושב מאחוריו כשהכלי בין ברכיו או לצידו.
בַּנְגינה יד שמאל לוחצת על המיתרים בעזרת ארבע אצבעות, כשהאגודל מאחור, ויד ימין מחזיקה את הקשת, כאשר האגודל גם מאחור. אך בפוזיציות הגבוהות, הצ'לן כמעט ולא משתמש באצבע הרביעית, אלא רק בשלוש האחרות וידו נשענת על השחיף בלבד, בלי תמיכת האגודל מאחור. ישנה פוזיציה ייחודית בצ'לו, שלא קיימת בשאר כלי המיתר, והיא נקראת "פוזיציית אגודל", בה הצ'לן מניח את אגודלו על שני מיתרים בכל פעם בצורה אנכית.
בכלי קשת ניתן גם לפרוט על המיתרים, זה נקרא פיציקטו ומסמנים זאת בעזרת כתיבת .pizz. הצליל של הפיציקטו נשמע דק, ומשתמשים בו בעיקר בקטעים החלשים יותר מבחינה דינמית במהלך היצירה, מאחר שקשה להפיק צליל חזק בפיציקטו. כאשר רוצים לחזור לנגן בעזרת הקשת כותבים arco. בצ'לו ובשאר כלי הקשת נהוג לעשות ויברטו, הגורם לצליל להישמע רך ונעים לאוזן. ויברטו הוא הרעדה של הצליל, ונגרם משילוב של הזזת האצבעות אחורה וקדימה, ולמעלה ולמטה, אך הוא לא משנה את גובה הצליל בהרבה.
יש אפשרויות רבות לנגינה בעזרת הקשת: אפשר לנגן כמה צלילים באותו כיוון של הקשת (לגטו), או לנגן כל צליל בכיוון אחר, ניתן לנגן צלילים נפרדים באותה הקשת, כך שמבחינה טכנית מנגנים את הצלילים במשיכה אחת, אך לפני כל צליל עוצרים מעט את התנועה של הקשת. ניתן לנגן צלילים נפרדים וקופצניים, הנקראים סטקטו (staccato) יש כמה סוגים של סטקטו: הסוג האחד הוא להקפיץ את הקשת מעל המיתר, והאחר (הנקרא "צביטות") הוא להפעיל משקל על הקשת ולשחרר. הצליל של הסטקטו יכול להיות קליל מאוד, או לחלופין גם חד וברור.
כאשר רוצים להשיג בכלי קשת צליל חזק (פורטה), בדרך כלל מנגנים יותר קרוב לגשר, משתמשים בקשת מהירה ומפעילים הרבה משקל על הקשת, וכאשר רוצים להשיג צליל חלש (פיאנו) מניעים את הקשת בצורה איטית בלי להפעיל משקל רב. ניתן להשיג צליל חלש גם על ידי קשת מהירה ובלי הרבה משקל, בדרך כלל רחוקה מהגשר.
ישנו עוד הבדל בחוזק הצליל והוא כיווני הקשת לימין או לשמאל, כיוון ימין נקרא "למטה" והוא בדרך־כלל בא על הפעמה החזקה בתיבה, משום שהוא נשמע יותר 'מודגש' ומסמנים אותו כך, , וכיוון שמאל נקרא "למעלה" והוא בדרך־כלל בא על הפעמה החלשה בתיבה ומסמנים אותו כך: . ועוד כללים בתנועות הקשת הנותנים אפקטים שונים לפי סגנונות הנגינה, ויוצרים אחידות בתנועת הקשתות של חברי התזמורת. מלבד כיווני הקשת, חשוב באיזה חלק מחלקי הקשת מנגנים: כשמנגנים קרוב לפרוש (חלק בקשת הנמצא בצדה הימני), הצליל נשמע יותר חזק ומרוכז, כאשר מנגנים באמצע הקשת הצליל יהיה יותר קופצני, משום ששם הקשת גמישה, וכאשר מנגנים בקצה, הצליל יהיה מרוכז וחלש.
התווים לצ'לו נכתבים בדרך־כלל במפתח פה, המיועד לצלילים נמוכים. אך ישנן יצירות במפתח דו טנור שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר.
מלחינים ויצירות לצ'לו
|
| |
לעזרה בהפעלת הקבצים |
מלחינים רבים בהיסטוריה כתבו יצירות לצ'לו. מתקופת הבארוק ועד היום. שש סוויטות לצ'לו ללא קונטינואו נכתבו על ידי יוהאן סבסטיאן באך, ונחשבות ל"תנ"ך של הצ'לו". הסוויטות הוקלטו מאות פעמים, כשכל צ'לן מביא את פרשנותו הייחודית ליצירה, הדורשת מהמבצע יותר מכפי שניתן לבצע בכלי אחד ועל ידי נגן אחד. הסוויטות מפורסמות בכך שאפילו היעדר היכולת לנגן הרמוניה בצ'לו, כפי שניתן בכינור ובכלים אחרים, הן מכילות "הרמוניה מרומזת" וניכר שהולחנו בהלך מחשבה פוליפוני (כמו כל גוף יצירתו של באך, ובפרט זה שנכתב ללא קונטינואו).
קונצ'רטי לצ'לו נכתבו על ידי אנטוניו ויוואלדי, קארל פיליפ עמנואל באך, יוזף היידן, לואיג'י בוקריני, רוברט שומאן, אדואר לאלו, קאמי סן־סנס, אדוארד אלגר, סרגיי פרוקופייב, דמיטרי שוסטקוביץ', אראם חאצ'טוריאן, בנג'מין בריטן, אנרי דיטייה, ויקטור הרברט ואלפרד שניטקה, כנראה המפורסם בקונצ'רטי שהולחנו לצ'לו, הקונצ'רטו מאת אנטונין דבוז'אק.
סונאטות רבות נכתבו לצ'לו, המפורסמות שבהן מאת המלחינים: ויואלדי, בטהובן, מנדלסון, ברהמס, דביסי, שופן סן־סאנס, גריג, רחמנינוב, פרוקופייב, שוסטקוביץ', פולנק, בריטן ושניטקה.
הסוויטות מאת באך, הן מקבילה מהבארוק לסונטה, שהייתה צורה חדשה יותר, באופן יוצא דופן בחר באך להלחין סונטות לויולה דה גמבה וסוויטות לצ'לו, הגמבה, הכלי הוותיק בצורת הסונטה החדשה ואילו הצ'לו, הכלי הצעיר בצורת הסוויטה המסורתית.
מוצרט לא חיבר אף יצירה לצ'לו, אך בסימפוניות, ברביעיות המיתרים וביצירות רבות אחרות תפקידים לצ'לי. בטהובן הלחין קונצ'רטו לפסנתר, כינור, צ'לו ותזמורת, וברהמס הלחין קונצ'רטו לכינור, צ'לו ותזמורת.
המלחין הברזילאי והצ'לן הייטור וילה לובוס כתב סדרה של תשע יצירות לשמניית צ'לנים בשם "בכיאנאס ברזילראס" כמחווה למלחין באך, המפורסמת ביותר היא "בכיאנאס ברזילראס מספר 5".
צ'לנים ידועים
- פבלו קזאלס
- מסטיסלב רוסטרופוביץ'
- פול טורטלייה
- גרגור פיאטיגורסקי
- ז'קלין די פרה
- יו-יו מה
- הייטור וילה לובוס
- ז'אק אופנבך
- סטיבן איסרליס
- לין הארל
- צבי פלסר
- הלל צרי
- אלכס וסרמן
- דמיטרי יבלונסקי
- עוזי ויזל
- מישה מייסקי
- יאנוש סטארקר
- עמנואל פוירמן
- תלמה ילין
- אנר בילסמה
- יאפ טר לינדן
- היינריך שיף
- מאט חיימוביץ'
- פיטר וויספלוויי
- אנדרו וולש
- סטפן האוסר
- לוקה סוליץ'
- הלהקה אפוקליפטיקה
- מאיה בלזיצמן
- יובל מסנר
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
ערך מילוני בוויקימילון: צ'לו |
ציטוטים בוויקיציטוט: צ'לו |
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צ'לו |
- צ'לו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
כלי נגינה מרכזיים במוזיקה המערבית | ||
---|---|---|
כלי נשיפה ממתכת | חצוצרה • קרן יער • טרומבון • בריטון • טובה | |
כלי נשיפה מעץ | פיקולו • חליל צד • אבוב • קלרינט • בסון • סקסופון • קרן אנגלית | |
כלי פריטה | נבל • גיטרה • גיטרה בס | |
כלי קשת | כינור • ויולה • צ'לו • קונטרבס | |
כלי הקשה | תופים • מצלתיים • קסילופון • טימפני • צ'יימס | |
כלי מקלדת | פסנתר • עוגב • צ'מבלו • אורגן חשמלי • מקלדת אלקטרונית |
31699958צ'לו