הסימפוניה השלישית של בטהובן

העמוד הראשון של הסימפוניה השלישית במי במול מז'ור

הסימפוניה השלישית במי במול מז'ור של לודוויג ואן בטהובן, אופוס 55 (ידועה כ"אירואיקה"- באיטלקית "הרואית") היא יצירה שרבים מחשיבים כמבשרת את שחר התקופה הרומנטית במוזיקה הקלאסית.

ב־2016, על פי משאל שערך BBC Music Magazine בקרב 151 מנצחים, דורגה הסימפוניה כסימפוניה הגדולה בכל הזמנים.

הלחנה והצגת בכורה

סימפוניה זו היא אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של בטהובן, כשבמקור כוונתו הייתה להקדישה לנפוליאון בונפרטה, שאותו ואת האידיאלים של המהפכה הצרפתית בטהובן העריץ. בטהובן הבין אולם, שאין זה כלכלי להקדיש את היצירה לבונפרטה והוא הקדישה לנסיך לובקוביץ במקום וכינה אותה "בונפרטה". אנקדוטה מפורסמת בהקשר זה נמצאת בכתביו של תלמידו של בטהובן, פרדיננד ריס. במאי 1804, כשריס סיפר לבטהובן שנפוליאון הכתיר עצמו קיסר, בטהובן התרתח, לקח בידיו את העמוד הראשון של הפרטיטורה וקרע אותו. אולם שלושה חודשים לאחר מכן, כתב בטהובן לבית ההוצאה שלו ש"כותרת הסימפוניה היא בעצם בונפרטה". כמו כן, על הדף הראשון של עותק של הפרטיטורה שהועתקה בידי מעתיק, שממנו נמחקה ההקדשה לבונפרטה, הוסיף בטהובן בעפרון את המילים "נכתב על אודות בונפרטה". בסופו של דבר, כשיצאה היצירה לאור בשנת 1806 בטהובן נתן לה את הכותרת "סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול" (באיטלקית: Sinfonia eroica, composta per festeggiare il sovvenire d'un grand'uomo). הכוונה באדם גדול זה הייתה אולי לגיבור אידיאלי שאינו קיים, אך יותר סביר שהייתה זו רוח ההרואיות עצמה, שבטהובן העריך ואליה התכוון. ישנם גם האומרים, שבטהובן התייחס לזכר טבעו של נפוליאון, כפי שראה אותו, לפנים, כשרחש לו כבוד.

בטהובן כתב את רוב הסימפוניה בסביבות סוף שנת 1803 והשלים אותה בתחילת 1804. הביצוע הראשון של היצירה התקיים בקיץ 1804 בטירת הנסיך לובקוביץ בבוהמיה. ביצוע הבכורה הציבורי התקיים בתיאטר אן דר וין בווינה ב-7 באפריל 1805 בניצוחו של המלחין.

פרקים ומשתתפים בנגינה

	כותרת הרשימה אלגרו קון בריו מרצ'ה פונברה: אדג'ו אסאי סקרצו: אלגרו ויוואצ'ה פינאלה: אלגרו מולטו
לעזרה בהפעלת הקבצים

היצירה, כמו רוב הסימפוניות, היא בארבעה פרקים:

1. אלגרו קון בריו – Allegro con brio
2. מרצ'ה פונברה (מארש אבל): אדג'ו אסאי – Marcia Funebre: Adagio Assai
3. סקרצו: אלגרו ויוואצ'ה – Allegro vivace
4. פינאלה: אלגרו מולטו – Allegro molto

היצירה מתוזמרת לשני חלילים, שני אבובים, שני קלרינטים בסי במול, שני בסונים, שלוש קרנות, שתי חצוצרות, טימפני, וחטיבת כלי הקשת הרגילה הכוללת שני תפקידי כינורות, ויולות, צ'לים, וקונטרבסים. ביצוע רגיל נמשך בין 44 עד 55 דקות.

הערה: בפרק הראשון, בסוף האקספוזיציה (בערך בדקה השלישית), בטהובן מציין סימן חזרה. הסימן הוזנח עד לשנות 1950 המאוחרות, אך כיום מתייחסים אליו.

אחד הפרקים מבוסס על יצירת הבלט "יצירי פרומתאוס".

משמעות היצירה

היצירה נחשבת אבן דרך בהיסטוריית המוזיקה הקלאסית ממספר סיבות. אורך היצירה הוא בערך כפול מאורך כל סימפוניה של היידן או מוצרט – הפרק הראשון ארוך כמעט כמו סימפוניה שלמה מהתקופה הקלאסית המוקדמת (דוגמת אלו של קרל פיליפ עמנואל באך). היצירה גם מכסה שטח רגשי נרחב יותר מאשר יצירות אחרות, וכך היא נחשבת לעיתים קרובות כמסמנת את תחילת התקופה הרומנטית במוזיקה. הפרק השני בעיקר מציג טווח רגשות גדול, מהסבל של נושא מארש האבל הראשי ועד לנחמה היחסית של הפרקים השמחים יותר הכתובים בסולמות מז'וריים. סיום הסימפוניה מראה טווח דומה, ובעלת חשיבות בתרשים הכולל שלא נשמע בפועל קודם לכן – בעוד שבסימפוניות מוקדמות יותר הסיום היה סוף קצר ויחסית חסר תוכן, כאן הוא סט ממושך של וריאציות ופוגות לנושא שבטהובן במקור כתב למוזיקת הבלט שלו "יצירי פרומתאוס". הנושא מהווה את הבסיס גם לסט של חמש־עשרה וריאציות ופוגה לפסנתר במי במול מז'ור אופוס 35 (מכונה גם "וריאציות פרומתאוס" או "וריאציות ארואיקה").

מבקר המוזיקה ג' ו' נ' סוליוואן כותב שהפרק הראשון הוא ביטוי לאומץ לבו של בטהובן בעימות עם חירשותו, השני – איטי והספדי, מתאר את הייאוש הגדול שהרגיש, השלישי – הסקרצו, הוא "עלייה בלתי ניתנת לעצירה של אנרגיה יצירתית", והרביעי הוא שפיעה חיונית של אנרגיה יצירתית.

אנקדוטה

רגע נעלה במיוחד בפרק הראשון של הסימפוניה מופיע ממש לפני הרפריזה, כאשר סולו הקרן נכנס עם הנושא הראשי, במעט דיסוננס עם שאר הכלים, ארבע תיבות לפני הכניסה ה"אמיתית".

פרדיננד ריס, תלמידו של בטהובן, תיאר:

התרגול הראשון של הסימפוניה היה איום, אך נגן הקרן למעשה נכנס בזמן הנכון. אני עמדתי ליד בטהובן, ובאמונה שהוא נכנס במקום לא נכון, אמרתי: 'נגן הקרן הארור הזה! האם הוא לא יכול לספור? זה נשמע שגוי מאוד'. אני מאמין שהייתי בסכנה לחטיפת אגרופים באוזניים. בטהובן לא סלח לי על כך זמן רב.

שימוש מודרני

הפרק השני, מארש הלווייתי, מתבצע בתדירות גבוהה באירועי הנצחה; ולעיתים היצירה כולה מתבצעת. סרגיי קוסביצקי ביצע אותה כשהנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט נפטר, וברונו וולטר עשה את אותו הדבר למען ארתורו טוסקניני.

הפרק השני שימש כקינת הלוויה בטקס ההנצחה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

הנצחה

• חצי האי אירואיקה באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמה של הסימפוניה; וחצי האי בטהובן הסמוך לחצי האי אירואיקה, נקרא על שמו של בטהובן שכתב את הסימפוניה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסימפוניה השלישית של בטהובן בוויקישיתוף

• האזנה לסימפוניות השלישית והשמינית של בטהובן
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30389427הסימפוניה השלישית של בטהובן