הסימפוניה השנייה של צ'ייקובסקי
הסימפוניה השנייה בדו מינור, אופוס 17 של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, המכונה "הרוסייה הקטנה", נכתבה ותוזמרה בין יוני ודצמבר 1872, כשצ'ייקובסקי שהה ב"קמנקה", האחוזה של אחותו אלכסנדרה דווידובה ובני משפחתה. סימפוניה זו נכתבה שש שנים לאחר כתיבת הסימפוניה הראשונה. לאחר הבעיות בכתיבת הסימפוניה הראשונה ואף התמוטטות העצבים שעברה על צ'ייקובסקי במהלך כתיבתה, חשש לא מעט לחזור לסוגה זו. בתחילת דרכו לא חשב על כתיבת סימפוניה כהכרח וכהוכחה להיותו מלחין, אף כי ציין, כי הוא רוצה להביא לכדי שלמות את כתיבתו הסימפונית. את השם "רוסיה הקטנה", הכינוי שהרוסים נתנו לאוקראינה, קיבלה הסימפוניה לא מן המלחין, אלא מרימסקי קורסקוב, מלחין, מורה למוזיקה ומבקר מוזיקה, שהיה שותף לקבוצת החמישה וחבר קרוב של צ'ייקובסקי. ביצירה זו השתמש צ'ייקובסקי בשירי עם ושירי רחוב אוקראיניים בכל פרקי הסימפוניה.
לאחר סיום כתיבתה היה צ'ייקובסקי עצמו בדעה, שהיצירה איננה אחידה ואיננה יוצרת לכידות בין פרקיה השונים. הוא הרהר באפשרות לשכתב אותה, אבל בביצוע הבכורה שלה במוסקבה ב-7 בפברואר 1873, בקונצרט של החברה המוזיקלית הרוסית בניצוח ניקולאי רובינשטיין, זכתה הסימפוניה להערכה והתפעלות מצד המאזינים והמבקרים גם יחד, וצ'ייקובסקי זנח את כוונות השכתוב. כה גדולה הייתה ההצלחה, שהנהלת החברה שינתה את תוכנית הקונצרטים חודשיים לאחר מכן כדי לחזור ולבצע את הסימפוניה. השימוש שעשה צ'ייקובסקי בשירי עם אוקראיניים מסביר מדוע קירבה יצירה זו את צ'ייקובסקי אל לב קבוצת החמישה, שדגלה בחזרה למוזיקה רוסית מקורית. חבריה ברכו אותו על הצלחתו וקיבלו אותו אל חבורתם. עוד ב-26 בדצמבר 1872, במסיבה בביתו של רימסקי קורסקוב, ישב צ'ייקובסקי אצל הפסנתר וניגן את הפרק האחרון מתוך הסימפוניה השנייה, שאך זה סיים. "כל החבורה כמעט קרעה אותי לגזרים מרוב התלהבות ומאדאם קורסקובה התחננה אלי בדמעות בעיניה, שאעבד את הפרק הזה לנגינה בפסנתר בארבע ידיים", כתב צ'ייקובסקי במכתב מ-13 בפברואר 1873 לאחיו מודסט.
מבנה היצירה
- פרק ראשון: אנדנטה סוסטנוטו - אלגרו ויוו (דו מינור)
- פרק שני: אנדנטינו מרציאלה, קוואזי מודראטו (מי במול מז'ור)
- סקרצו. אלגרו מולטו ויוואצ'ה (דו מינור)
- פינאלה. מודראטו אסאי - אלגרו ויוו (דו מז'ור)
אינסטרומנטאציה
- פיקולו
- 2 חלילים
- 2 אבובים
- 2 קלרינטים
- 2 בסונים
- 4 קרנות
- 2 חצוצרות
- 3 טרומבונים
- טובה
- טימפני
- מצלתיים
- תוף בס
- גונג (רק בפרק האחרון)
- כלי קשת
סקירה כללית
צ'ייקובסקי איננו נחשב אולי למלחין לאומי כמו קבוצת המלחינים הרוסים הנודעים בשם החמישה, או "האגרוף החזק". אף על פי כן, אהבתו לשיר העם הרוסי ולמזמורי התפילה האורתודוקסיים לא פגה כל ימי חייו. הקרבה שחש לשיר העממי הניעה אותו לפרסם בשנים 1868-69 "חמישים שירי עם רוסיים" לדואו פסנתר. כל השירים, מלבד אחד שעיבד בעצמו, מקורם באוספים של וילבואה ובאלאקירב.[1]
חיבור היצירה
צ'ייקובסקי כתב חלק גדול מן הסימפוניה "רוסיה הקטנה" בחופשת קיץ באחוזת קמנקה (קמיאנקה באוקראינית) באוקראינה, עם משפחת אחותו אלכסנדרה דווידובה. אחוזת דווידוב הייתה לאתר הנופש והמרגוע החביב על צ'ייקובסקי..[2] אלכסנדרה עודדה את אחיה לעשות את קמנקה לביתו השני. חיבתו לאחוזה באה לביטוי בשירים מקומיים ששילב בסימפוניה, שעליה עבד אותו זמן.[3]. פעם אף כתב, דרך לצון, שהקרדיט לפינאלה של ה"רוסייה הקטנה" מגיע ל"מלחין האמיתי של היצירה, הלא הוא פטר גראסימוביץ'" גראסימוביץ', המשרת הראשי הקשיש בבית דווידוב, שר לצ'ייקובסקי את שיר העם "העגור" כשהמלחין עבד על הסימפוניה..[4]
אחת האנקדוטות החביבות על צ'ייקובסקי נולדה מן התקרית, שבה כמעט ואיבד את הטיוטות ל"רוסייה הקטנה" בדרכו לשוב למוסקבה. כדי לשכנע מנהל תחנת-דואר עקשן לרתום את הסוסים למרכבה שבה נסעו הוא ואחיו מודסט, הציג עצמו צ'ייקובסקי בשם "הנסיך וולקונסקי, שר לשכתו של הצאר." בהגיעם אל חניית הערב, ראה שמטענו, הכולל גם את כתב היד של הסימפוניה, חסר. כיוון שחשש, שמנהל תחנת הדואר פתח את המזוודה ועמד על זהותו האמיתית, שיגר שליח להשיבה אליו. אולם המנהל היה מוכן להחזיר את המזוודה רק לנסיך עצמו והשליח חזר בידיים ריקות. צ'ייקובסקי, נבוך וחושש, שב בעצמו לקבל את המטען לידיו ומצא שהמנהל לא הרהיב עוז לגעת במטענו של הנוסע רם המעלה, וכבודו של המלחין לא נפגע. כששאל לשמו של המנהל, השיב זה: "צ'ייקובסקי". המלחין היה בטוח, שהתרמית התגלתה והמנהל מלגלג עליו, אך בירור העלה, כי זה אכן שמו של האיש.[5]
ניתוח היצירה
פרק ראשון: אנדנטה סוסטנוטו - אלגרו ויוו (דו מינור)
את הפרק הראשון פותח אקורד מאסיבי בכל כלי התזמורת. צליל קרן הולך ודועך לאטו. הקרן מנגנת את המלודיה, המבוססת על שיר עם ידוע, "על יד נהר הוולגה". צ'ייקובסקי לא היה נאמן למלודיה של שיר זה בשלמותה וערך אותה על פי רצונו, בעיקר כדי להתאים אותה למבנה הסימפוני של הפרק הראשון. המלודיה מופיעה בהקדמה בכמה וריאנטים עד לסיום תצוגת הפתיחה וכן בהמשך בפיתוח ובקודה של הפרק הראשון.
פרק שני: אנדנטינו מרציאלה, קוואזי מודראטו (מי במול מז'ור)
את הפרק השני כתב צ'ייקובסקי בקצב המארש. בפרק זה השתמש במלודיה מתוך אופרה, שכתב כשלוש שנים קודם לכן, "אונדין". הוא השמיד אופרה זו והשאיר רק כמה מתפקידי הכלים ומלודיות. החלק המרכזי בפרק זה מבוסס על שיר עם - "סוב-הסתובב גלגל כישור הטוויה שלי". גם בחלקו האמצעי של הסקרצו משתמש צ'ייקובסקי בשיר עם אוקראיני.
מעניין הדבר, שכעבור כמה שנים אסף צ'ייקובסקי עצמו שירי עם אוקראיניים ורוסיים, אותם קיבץ יחדיו לקובץ: "50 שירי עם רוסיים לפסנתר בארבע ידיים". צ'ייקובסקי עצמו כתב את ההרמוניות לשירים וביניהם נמצא השיר: "סוב-הסתובב גלגל כישור הטוויה שלי" כמו עוד רבים אחרים, שאפשר למצוא ביצירות שונות, מהן של צ'ייקובסקי ומהן של מחבריו מקבוצת החמישה.
פרק שלישי: אלגרו מולטו ויוואצ'ה (דו מינור)
את פרק הסיום מבסס צ'ייקובסקי על שיר עם ידוע, "העגור", הפעם ללא שינויים במלודיה. צ'ייקובסקי כתב אומנם מנגינת ביניים, אשר מופיעה לאורך הפרק כולו, אך הפרק מבוסס כולו על השיר. אפשר לראות בכך וריאציות על שיר זה, אלא שהווריאציות אינן על המלודיה. המלודיה נשארת כשהייתה, והווריאציות חלות על הליווי ועל ההרמוניות. בכל פעם שהמלודיה מופיעה, צ'ייקובסקי משנה את הליווי, את ההרמוניות ואת התיזמור ונע בין סולמות שונים עד להופעת צליל הטאם טאם (גונג), אשר מוביל אל הקודה הזוהרת בצלילי דו מז'ור, המביא את היצירה אל סיום מפואר.
פרק רביעי: פינאלה, מודראטו אסאי - אלגרו ויוו
הפינאלה הוא גם שיאה של הסימפוניה וגם הדוגמה הברורה ביותר של המלחין לכתיבה במסורת של גלינקה, כפי שאימצה אותה קבוצת החמישה. הוא מציג את שיר העם "העגור" במבוא גרנדיוזי, בסגנון דומה לזה שבו יכתוב כעבור שנתיים מוסורגסקי את "השער הגדול של קייב" ליצירתו תמונות בתערוכה. הגרנדיוזיות אינה אלא מסכה רגעית, הנושרת עם צליליו הראשונים של ה"אלגרו ויוו". המוזיקה נעשית מלאת חיים ושובבה גם יחד, ככל שצ'ייקובסקי מתיר ל"עגור" להשתלט למעשה על שתי הדקות הבאות. על רקע משתנה והולך ברצף. פיתוח נרחב כזה איננו מותיר זמן למעבר לנושא שני, רגוע יותר; צ'ייקובסקי מאפשר לו להופיע ללא הודעה מוקדמת, ומחליף אותו חיש מהר בעוד וריאציות על "העגור". הפיתוח הוא שילוב בלתי מקובל של שני הנושאים הללו, מלווים שורה של צלילי בס המתקדמים בזה אחר זה ברווחים גדולים, כמין ענק פוסע ועובר. הנושא השני מתעוות לפעמים באמצע הופעתו ואפילו מאמץ לו את האישיות הסוערת והקולנית של "העגור", לקראת שיא כביר. בגרסה של 1872, השיא הוביל אל "העגור" בסדרה מסחררת עוד יותר של ליוויי רקע מתחלפים.
שכתוב וביצוע מחודש
לאחר כשש שנים, מימש צ'ייקובסקי מימש את כוונתו לשכתב את הסימפוניה. הוא שכתב רבות מהפיסקאות בפרק הראשון, הוציא קטעים שלמים וחתך רבים אחרים. כך עשה גם בפרק השלישי. בפרק האחרון, "הפינאלה", חתך והוציא קטעים רבים על מנת לשוות לפרק יתר לכידות ואחדות עם שאר הפרקים. לאחר השיכתוב נוגנה היצירה בביצוע בכורה בסנקט פטרבורג, ב-12 בפברואר 1881, ורכשה מאזינים חדשים נלהבים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Warrack, TS&C, 17.
- ^ Poznansky, Alexander, Tchaikovsky: The Quest for the Inner Man (New York, Schirmer Books, 1991), 155
- ^ Warrack, John, Tchaikovsky (New York: Charles Scribner's Sons, 1973), 69
- ^ Zhitomirsky, Daniel, ed. Shostakovich, Dmitry, Russian Symphony: Thoughts About Tchaikovsky (New York: Philosophical Library, 1947), 94, footnote 4
- ^ ויינשטוק, "צ'ייקובסקי", עמ' 69.
| הסימפוניות של צ'ייקובסקי | |
|---|---|
|
34272281הסימפוניה השנייה של צ'ייקובסקי