סונאטה מס' 21 (ולדשטיין) של בטהובן
סונאטה מס' 21 של בטהובן בדו מז'ור, אופוס 53, הידועה בשם "ולדשטיין", נחשבת לאחת הסונאטות לפסנתר הגדולות של לודוויג ואן בטהובן, וכמו כן היא גם נחשבת לאחת משלוש הסונאטות הגדולות לפסנתר מתקופת יצירתו האמצעית של בטהובן (האחרות הן סונאטת אפאסיונטה, אופוס 57 וסונאטת "הפרידה", אופוס 81a). סונאטת ולדשטיין חוברה במהלך השנים 1803 ו-1804 והוקדשה לאחד מפטרוניו המוקדמים ביותר של בטהובן וחברו, הרוזן פרדיננד פון ולדשטיין. ולדשטיין פגש את בטהובן לראשונה עוד בבון, והוא זה שלקח את בטהובן לראשונה בחייו לווינה, הבירה המוזיקלית של המאה ה-18, בשנת 1787. לאחר מכן, החליט בטהובן להשתקע בווינה בשנת 1792, גם זאת בהמלצת הרוזן ולדשטיין. ולדשטיין המליץ על בטהובן להיידן, שהיה אז בשיא הצלחתו ופרסומו בווינה, ובטהובן החל ללמוד אצלו קונטרפונקט והלחנה (במקור היה בטהובן אמור ללמוד הלחנה אצל מוצרט, אך מוצרט נפטר שנה לפני שבטהובן הספיק לעשות כן, בשנת 1791).
סונאטת ולדשטיין היא בין הסונאטות הראשונות של בטהובן שהן בעלות אופי, והיקף סימפוני, והיא נחשבת לאחת מהסונאטות הקשות ביותר מבחינה טכנית אצל בטהובן. סונאטת ולדשטיין ידועה גם בשם: לאורר, 'L'Aurora', זריחה באיטלקית, כנראה בשל הפתיחה של הפרק האחרון, רונדו, אשר פתיחתו השקטה והחולמנית מדמה את זריחתה של השמש.
צורה
לסונאטה יש שלושה פרקים:
- אלגרו קון בריו.
- הקדמה (Introduzione)- אדאג'יו מולטו.
- רונדו- אלגרטו מודרטו- פרסטיססימו.
ביצוע טיפוסי של הסונאטה נמשך בערך כ- 24 דקות. שני הפרקים: הראשון והשלישי הם העיקריים ביצירה, וכל אחד מהם נמשך בערך כ 11 דקות.
הפרק הראשון- אלגרו קון בריו
הפרק הראשון בנוי בצורת סונאטה טיפוסית למדי. הנושא הראשון בדו מז'ור מאופיין בתנועה תמידית של שמיניות, שתנועה זו מעניקה לו את תחושת ההתקדמות והפתעלתנות הרבה שבנושא. לאחר מעבר מינורי קצר, חוזר הנושא הראשון, אך הפעם בוואריאציה מסוימת: השמיניות הופכות לחלקי שש- עשרה. במהלך הגשר המוזיקה הולכת ומתרחקת מסולם הטוניקה של היצירה: דו מז'ור, עד אשר לבסוף מגיע הנושא השני בסולם מי מז'ור, שהוא סולם המדיאנטה של סולם הטוניקה של היצירה: דו מז'ור. לרוב נושא שני לא נכתב במדיאנטה, אם כי בדומיננטה, למרות שבטהובן עושה דבר דומה בפרק הראשון של הסונאטה לפסנתר מס' 16 אופוס 31 מס' 1, שבה סולם הטוניקה הוא סול מז'ור, אך הנושא השני מופיעה במדיאנטה- סי מז'ור. גם הנושא השני (כמו הנושא הראשון) מופיעה פעמיים: בפעם הראשונה באופי רגוע ונינוח, ואילו בפעם השנייה הוא מופיע בוואריאציה המלאה בטריולות. האקספוזיציה חוזרת של עצמה. הפיתוח של הפרק הוא מאד יסודי, ובטהובן מפתח בו את שני הנושאים לסרוגין, ומתרחק לסולמות רחוקים מאוד. מספר רגעים לפני הריפריזה בטהובן מדגיש את הדומיננט-ספטאקורד של דו מז'ור והמוזיקה הולכת ונעשית קדחנית מאוד, עד לרגע הריפריזה. בריפריזה, משנה בטהובן את סולמו של הנושא השני. בפעם הראשונה הוא מופיע בלה מז'ור, ובפעם השנייה, בסולם הטוניקה, דו מז'ור. לפרקה הראשון של סונאטת ולדשטיין יש את אחת הקודות הארוכות של בטהובן, ובה ממשיך בטהובן לפתח את הנושאים, והקודה נושאת אופי אלתורי כמו של קדנצה בקונצ'רטו.
לאורך כל הפרק, מלבד הנושאים הראשיים מופיע מוטיב מלכד: תו מנוקד, ולאחריו שלושה חלקי 16, כאשר בדרך כלל המרחק בין התו הראשון לשני הוא טרציה. מוטיב זה מופיע כבר בפתיחת הפרק (התווים סול, סי לה סול שמנוגנים ביד ימין בתיבה השלישית) וממשיך לבלוט ביתר שאת, בעיקר בפיתוח הפרק.
הפרק השני- (Introduzione)- אדאג'יו מולטו
הפרק השני, אדאג'יו מולטו, הוא פרק איטי במשקל של שש שמיניות, ומלכנכולי ודרמטי ברובו, בפה מז'ור, למרות שהסולמות בפרק משתנים תכופות. הפרק הוא בעצם מעין הקדמה קצרה (Introduzione) לפרק הרונדו האחרון. לפרק אין סיום, והוא ממשיך באופן ישיר (Attacca) לפרק האחרון. במקור בטהובן תיכנן שפרק אחר יהיה הפרק השני של הסונאטה אנדנטה פבורי (Andante favori), אך אחד מעמיתיו המלחינים של בטהובן העיר לו כי יחד עם שני הפרקים האחרים, אורכה של הסונאטה הוא ארוך מדי (כ- 35 דקות), ובנוסף הוא טען כי ההקדמה הקצרה, הדרמטית והמסתורית, תהווה חלופה עדיפה על פני פרק ארוך וחינני. האנדנטה פבורי פורסם בנפרד (כ- WoO 57) לאחר צאתה לאור של הסונאטה, עם ההקדמה בתור הפרק השני.
הפרק השלישי- רונדו- אלגרטו מודרטו- פרסטיסימו
הפרק השלישי והאחרון הוא כאמור פרק בצורת רונדו, שבו הנושא הראשי (הרפרן) חוזר על עצמו מס' פעמים לאורך הפרק. הנושא הראשי של הפרק עדין וחינני מאוד. הנושא חוזר על עצמו בשתי וואריאציות: בראשונה הנושא מנוגן ביד ימין באוקטבות (בתחילה הנושא מופיעה דווקא ביד שמאל בזמן שההרמוניה מנוגנת ביד ימין), ובווריאציה השנייה הנושא מופיעה מעל לטריל ממושך ביד ימין, וביד שמאל ישנם סולמות מהירים. לאחר מכן, מופיעה הנושא המשני (האפיזודה), שהוא סדרה של טריולות מהירות. לאחר פיתוח קצרצר בסולם לה מינור המוזיקה חוזרת לרוגע ולנינוחות והנושא הראשי של הפרק, כולל הווריאציות עליו חוזרות במלואן. לאחר מכן, ישנו נושא עצבני ולחוץ בדו מינור, שמנוגן באוקטבות בשתי הידיים. לאחר רגע שיא קצר בפורטיסימו מופיעה הנושאה הראשי של הפרק שמשמש גם כנושא מודלדטורי. לאחר מכן המוזיקה נושאת אופי מסתורי ושקט, עד לרגע החזרה על הנושא הראשי. אחריו, מושמע שוב הנושא המשני, אך הפעם זה מורחב מאוד, ומשמש להגעה לסולם סול מז'ור. לאחר מעבר שבו מודגש הדומיננט-ספטאקורד של דו מז'ור, משנה המוזיקה את המפעם, וממפעם מהיר אך מתון יחסית ששלט עד כה בכל הפרק, משתנה המפעם לפרסטיססימו, שהוא המפעם המהיר ביותר. בנוסף, משתנה גם המשקל למשקל מהיר יותר של אלה-ברווה. גם הפרק האחרון כולל קודה ארוכה מאד אשר גם לה אופי אלתורי, והפרק נגמר באקורדים חגיגיים.
קישורים חיצוניים
