הסימפוניה העשירית של בטהובן
הסימפוניה העשירית במי במול מז'ור של המלחין לודוויג ואן בטהובן היא יצירה היפותטית. קטעי רשימותיו של בטהובן אוחדו על ידי בארי קופר ליצירה אחת, אשר הוקלטה פעמיים בשנת 1988: פעם תחת ניצוחו של ולטר ולר, ופעם תחת ניצוחו של וין מוריס.[1] קופר אסף מספיק חומר ורישומים על מנת להפיק את הפרק הראשון (אנדנטה, בסולם הטוניקה) ופרק נוסף (אלגרו, במינור המקביל - דו מינור). קופר אף טען כי מצא קטעי סקרצו אשר לא היו רבים מספיק כדי להפיק מהם פרק משל עצמם.
בטהובן מעולם לא השלים את הסימפוניה העשירית. לאחר השלמת הסימפוניה התשיעית שלו, התרכז בטהובן בעיקר בהלחנת רביעיות כלי קשת, למרות שכיום ניתן למצוא עדויות לכך, שעבד בין השאר גם על יצירה תזמורתית; נטען, כי הוא ניגן קטעים מהיצירה לחברו, קארל הולץ. ראיית היצירה שהפיק קופר בתור "הסימפוניה העשירית" שנויה במחלוקת, כי הרי לא ידוע בוודאות שכל הקטעים שאוגדו על ידי קופר נכתבו לסימפוניה, או לכל יצירה אחרת. קופר טען, כי הוא מצא ואיחד כחמישים קטעים נפרדים מאת בטהובן על מנת ליצור את היצירה.
אף על פי שהיצירה שנויה במחלוקת, ישנה הסכמה כללית באשר לעובדה, שבטהובן התכוון לכתוב סימפוניה נוספת. ישנם אזכורים רבים ברישומיו (במקור, בטהובן רצה שהסימפוניה התשיעית תהיה אינסטרומנטאלית לחלוטין וחשב להלחין את האודה לשמחה בתור קנטטה נפרדת ואחריה את הסימפוניה העשירית, שאותה יסיים בקטע ווקאלי). מלומדים רבים מחשיבים את יצירתו של קופר כמועילה לחקר בטהובן, אך פחות כיצירה אותנטית שלו.
יש המתייחסים אל הסימפוניה הראשונה של יוהנס ברהמס כ"הסימפוניה העשירית של בטהובן", כינוי שהודבק לה כנראה על ידי הנס פון בילוב.[2][3] באופן מקרי, לשתי הסימפוניות ישנו פרק אלגרו בסולם דו מינור וב-6/8.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בטהובן: הקלטה ראשונה של הסימפוניה העשירית במי במול מז'ור, פרק ראשון, התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוח וין מוריס; Carlton Classics; ASIN: B000003YPG
- ^ דייוויד לי ברודבק, "הסימפוניה הראשונה של ברהמס", קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (1997): 86. "בילוב, שעשה קודם יד אחת עם ליסט ועם וגנר באסכולה הגרמנית החדשה, הבין היטב לאן נושבת הרוח באקלים המוזיקו-פוליטי של אותם ימים, והתייחסותו אל "הסימפוניה העשירית" ... יכולה להתפרש אך ורק כניסיון לחרחר ריב ... נראה הדבר, שבילוב רמז בכך כי ברהמס, לא הגאון מביירוית [וגנר], הוא הזכאי להתהדר באצטלה של בטהובן."
- ^ נורמן דל מאר, "לנצח על ברהמס", אוקספורד: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד (1993): 1. "וכש[ברהמס] הרשה לה [הסימפוניה הראשונה שלו] לבסוף להופיע, היה רגיש מאד להערות הנדושות, יש להודות, על היותה העשירית של בטהובן."
